המבט הלבן

זאת עיר בפני עצמה. מדשאות ירוקות, עצים ירוקים ופורחים, עמדות אופניים ובתי קפה בכל פינה. רק עצם המחשבה על להיות כאן עושה לי רע. עוד לפני שיוצאת לדרך כבר רוצה לחזור. בדרך לכאן הבטן מתהפכת, הגרון יבש והראש עובר לעמדת מגננה. בכניסה כבר מרגישה רע. פיל בחנות חרסינה, גם אם אבא שלי עובד כאן הרבה שנים "עבודה לבנה". לוקחת אוויר, נושמת נשימה ארוכה ונכנסת.

מסתכלת סביב ונהנית נורא מהירוק ומיום שטוף שמש, חושבת לעצמי שאני תמיד מגזימה. לוקחת עוד נשימה, הפעם כזאת של הקלה. יום שישי, ולשמחתי אין כמעט אנשים. רוב הנמצאים, נדמה לי, הם אנשי תחזוקה, אלה שנמצאים כאן יותר שעות מכולם, אך שאינם נחשבים חלק מההוויה. אני מתקדמת וכהרגלי טועה בדרך, חולפת על פני איש נחמד שמבין שאני קצת אבודה, מחייך ושואל, "לאן את צריכה?" ההכוונה מדויקת וברורה. הוא עובד כאן - מספר לי – ונשבע שהוא מכיר את המקום כמו ת'כף יד שלו. אנחנו נפרדים בקריאות "שבת שלום" לבביות ואני שמחה. כבר לא מרגישה כל כך זרה, מתקדמת, נהנית מהירוק והמרחב, מוצאת את בניין גילמן ונכנסת.

הירוק של החוץ מתחלף באפור של הפנים, והשחור של האיש הנחמד מתחלף בהרבה לבן. הם לא עובדים כאן, אני יודעת מיד, לא כמוהו לפחות. מתקדמת ומרגישה במבטים עוקבים. אני מזהה אותם, את המבטים האלה שלהם. הם תמיד מסתכלים עלי באותה צורה. אני תמיד תוהה, איך המבט שלהם לא משתנה, למרות שאני כל הזמן משתנה. זה תמיד אותו מבט. הרבה זמן רציתי להאמין, שזה אולי פרי דימיוני, שאני מפרשת לא נכון. אבל עם השנים, עם החוויות ועם הערות הביניים, אני כבר יודעת, שהמבט הזה אמיתי ולצערי אפילו למדתי לקרוא אותו. יש לו דרגות למבט שלהם: כשאני מדברת, הוא יכול להתפתח ולהפוך מתנשא יותר, לפעמים הוא מקבל "אפקט הפתעה", שגם בו טמונה הרבה יהירות לא מחמיאה. ככל שהמבט הופך מתנשא יותר, כך אני שונאת יותר. שונאת את מה שהם רואים בי, מתקשה לקבל. ברוב המקרים התגובה שלי היא דווקאית ומחצינה. אבל בתקופות של חולשה המבט הזה חודר עמוק ופוצע.

הם תמיד מזהים אותי. הם ידעו לזהות אותי, עוד כשעברתי מביה"ס היסודי השכונתי לחטיבה במרכז העיר. גם בתיכון הם זיהו אותי. גם בצבא, למרות המדים, שהופכים את כולם לכל כך דומים, גם שם הם זיהו אותי.הם מזהים אותי בבתי קפה, בספריות, בהצגות, ובכל מקום שהוא חיצוני לסביבה הביתית שלי, בכל מקום שהם רואים בו שלהם. אני מזהה את עצמי דרכם, מודעת לכל סנטימטר במזרחיות שלי, או אם להשתמש בשפתם בפרח'יות שלי. ומודעות זו לא משכיחה ממני גם את אשכנזיותי. כי אין ביניהן בתוכי סתירה. עם הזמן למדתי להתעלם מהם. פיתחתי שיריון ובעצם הבנתי, שאני עושה להם את מה שהם עושים לי. הפכתי לכמותם אל מולם.

אני קוראת את הזלזול, את ההתנשאות היהירה. רגשי נחיתות בטח יש לי, כמו לעוד רבים אחרים. אחרי הכל אני עוד צעירה שמחפשת את עצמי בעולם. יש שיבטלו את דברי בטענת חוסר הביטחון שלי ויאמרו שאני מדמיינת את המבט – המבט הלבן. בחיפוש העצמי שלי חייתי שנתיים בחו"ל. שם, באירופה, לא הרגשתי באף מבט לבן אחד כלפי. כמובן הרגשתי זרה, אבל תמיד שווה בין שווים. ברור לי שבטח יש שם כמוני כאן, שחווים מבטים לבנים וגזענות יומיומית. שם, ב"גולה", הרגשתי הקלה, רחוקה מהמבט הלבן המנוכר והמתנשא, הכל-כך מוכר לי. הרגשתי שסוף סוף אני יכולה לנוח, אני כבר לא במבחן תמידי, אני לא צריכה לפצות על צורת הדיבור שלי, שמגיעה מהמקום שבו גדלתי. סגנון דיבור שהוא חלק בלתי נפרד ממני, שעליו אני לא מוכנה לוותר, גם אם אני יודעת שזה מפריע להם להקשיב לתוכן, להסתכל בי בגובה העיניים. מסתבר שהשורשים שלי במקום שבו גדלתי הם אלה שגורמים לי להרגיש זרה בארצי, כי הם הופכים את הארץ לשלהם. לא יעזור להם.