קבוצה גדולה של שחקנים, במאים ומחזאים יצאו לתקשורת עם מכתב משותף, שבו הם מצהירים, שלא יופיעו בהיכל התרבות החדש באריאל ולא בשום התנחלות אחרת. חד"ש כבר הגיבה עם הצהרת תמיכה באמנים, ואני סבור שאין לנו, כתנועה שהיא חלק מחד"ש, אלא להצטרף לתמיכה זו. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להוסיף רק כמה הערות:

אחת ההצגות המתוכננות בהיכל התרבות החדש באריאל היא "מעגל הגיר הקווקזי" של ברטולד ברכט. ברכט אומנם מעולם לא היה חבר המפלגה הקומוניסטית, לעומת חברו לעשייה התיאטרונית ולדרך ארווין פיסקאטור, אך היה קומוניסט מוצהר. חלק ניכר מיצירתו הם "מחזות ההוראה" או "מחזות הלימוד" שלו, שבפירוש נועדו, בעיקר להעביר את המסר המהפכני. "מעגל הגיר הקווקזי" אומנם לא אחד מאלה, אך גם בו בולט המסר המהפכני: הצדק הוא צדק מהפכני, הפלת השלטון היא הזדמנות לייסד חברה על תשתית שוויונית יותר, ביטול זכויות הירושה, קריאה לסרבנות להשתתף במלחמות בורגניות ועוד.

שיר הסיום של המחזה הוא:

יהי הכל
שייך לכל שיוכל
להטיב עימו
שיוכל להטיב עימו
הילד לאישה האימהית
למען יגדל
העגלה לעגלון הטוב
למען ינהג בה היטב
והאדמה, למשקים אותה מים
למען תיתן פריה בעיתו

ואת זה רוצים להציג באריאל??? באופן אישי, הסיטואציה ישר הזכירה לי את המונולוג הנפלא של אודי (מתוך "פלשתינאית" של יהושע סובול):

הייתי בחוליית-בידור. עם עוד שני שחקנים מהתיאטרון. לא היה לנו מה לתת, אף אחד מאיתנו לא היה בדרן, אז הופענו לפני החיילים עם קטעים מ"המשפט" של קפקא.

יום אחד שלחו אותנו לאיזה חור נידח. כשהגענו לשם, התברר שזה מתקן ארעי למיון עצירים. מין מכלאה קטנה, מגדר תיל. אנחנו הופענו על במה קטנה, מאולתרת מארגזי תחמושת, הקהל שלנו היה מורכב מתריסר ברנשים מוזרים, חוקרי-שבויים, שישבו לפני הגדר של המכלאה, ומאחורי הגדר ישבו על האדמה העצורים, כמה עשרות גברים מזוהמים, לא מגולחים, הידיים והעיניים שלהם היו קשורות. אני רואה את התמונה כאילו זה קורה עכשיו: אני עומד על הבמה, הזאת, מספר את המשל על השערים והשומרים, מולי יושבים החוקרים, בוהים עלי בעיניים אדומות ועייפות מחוסר שינה, מאחורי גבם הגדר, ומאחורי הגדר השבויים שהעיניים שלהם קשורות בסמרטוטים, ואני עומד שם, ומהפה שלי זורמות המלים של קפקא…

עד לאן הגענו עם הקרימינליות של הכיבוש, עם אי-כיבוד הסכמים, עם שפה מכובסת שאיבדה ממשמעותה, עם כהות החושים, ובקיצור: אטימות!!

במובן מסויים השחקנים הסרבנים מצטרפים לשורה של יוזמות של חיילים סרבנים (ודרך אגב, חלק מהם באמת חיילים סרבנים), כגון מכתב הטייסים הסרבנים, מכתב השמיניסטים בגרסאותיו השונות. אך במובן אחר יש פה עליית מדרגה, ולא בכדי יש מהומה. זו לא מהומה על לא-מאומה. יש כבר מכתב תמיכה מצד אקדמאים , שמצהירים על הצטרפות לסירוב, ועד כה חתמו עליו כ-300 מרצים. מה ייקרה אם ייצטרפו גם מורים? יוציאו נגדם צווי מניעה? או רופאים, אחיות ופרמדיקים? הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים? הם לא רק "יעסו שלום", אלא גם יסרבו לכבוש! מי שיירצה לקבל שירות, שיבוא בבקשה למדינת ישראל לקבל את השירות. ואז ייצטרפו גם עורכי דין? אנשי הי-טק? טכנאי מחשבים? מאבטחים? עובדי חברת החשמל? עובדי בזק?

סביר להניח שזה לא ייקרה. לא משום ששחקנים ואקדמאים הם יותר שמאלניים מחשמלאים או מנקי רחובות. הסיבה היא אחרת, והבעתי אותה כבר לפני שנים באתר "הגדה השמאלית" (אבל אני לא מצליח למצוא אותו יותר שם, אז הנה הוא אצלי): פחד. במקרה של עובדים , המשמעות עלולה להיות איבוד פרנסה ומעבר לצד החברתי הפגוע. וזה איום ממשי חזק מאוד.

בנתיים, נראה שגם השחקנים הסרבנים וגם המרצים הסרבנים הבינו שהמחיר שווה את זה. יכול להיות שזה ייכאב, אך אם נעמוד יחד, ונחזק זה את זה, נוכל להצליח!