בונים ספינות

זה שווה את זה?

מעיל-חורף ונעליים חדשות לאישה

ואופניים ליומולדת של הילד

יש שמועה שרצה בכל העיר

שמעבירים הילדים והנשים

בקרוב נבנה ספינות

נו, אני שואל אותך:

הבן אומר לי: "אבא, הם מגייסים אותי, אבל אני אחזור עד כריסמס"

יש שמועה שרצה בכל העיר

אומרים שהחטיפו מכות למישהו

משום שהוא אמר שאנשים נהרגים

כתוצאה מבניית הספינות הזו

עם כל הרצון שבעולם

מתכופפים, צוללים על נפשנו

כשיכולנו לצלול למעמקים לשלות פנינים

יש שמועה שרצה בכל העיר

מברק או גלויה

עוד מעט הם יפעילו מחדש את המספנות

ויודיעו על המשלוח הבא, שוב

"זאת העבודה היחידה שאנחנו טובים בה

עוד נמשיך לבנות ספינות"

עם כל הרצון שבעולם

מתכופפים, צוללים על נפשנו

כשיכולנו לצלול לשלות פנינים...

Shipbuilding. מילים: אלביס קוסטלו. לחן: קלייב לאנגר . ביצועים: רוברט וייאט ואלביס קוסטלו.

לא תמצאו שיר מעמדי אנטי-מלחמתי מחוכם ויפה כמו Shipbuilding. השיר, שנראה נאיבי במבט ראשון, מצליח להפליא לספר איך מגייסים אותנו, האנשים הפשוטים, שרוצים לחיות בחירות ובכבוד מעמל ידיהם, להרוג ולהיהרג. כמו אדמות, כובשים ומספחים אותנו לשאת ולהפיץ את תורתם המעוותת של השליטים. האינטרסים האנטי-אנושיים מצליחים להתנחל בלבבות משום שהעריצים, בעורמתם הרבה, מרוששים אותנו בשיטתיות מכל יכולת להתנגד להם עד שאנחנו הופכים להיות חלק מהשיטה עצמה.

קוסטלו לוכד נקודת זמן בחייהם של עובדי המספנות בערי מזרח-צפון אנגליה, שחוו שנים ארוכות של שקיעה כלכלית. מלחמת המאלווינס/פוקלנד ב-1982 חידשה את הצורך בספינות הגדולות, בהן נשלחים החיילים לאזור הקרבות ובהן הם מוחזרים בארונות. עובדי המספנות נקראים לדגל ומלאכתם נחוצה שוב. מי שהפכו למובטלים בעל-כורחם ידעו היטב, שפקידי הממשלה ובמיוחד זו העומדת בראשה הפכו אותם לפריטים חברתיים מיותרים ומפוררים.

ומה עושה עם זה החונטה בשלטון? באנגליה, בארגנטינה, בישראל, באמריקה ובשאר העולם יודעים העריצים, שהדרך הטובה ביותר להרחיק את התנגדות האזרחים "שלהם" נמצאת בטיפוח האיבה והפחד מפני "האיום מבחוץ" (מי שלא תומך בכך הוא כמובן "אויב מבית"). רוברט וייאט ניסח זאת היטב: "השמרנים קוראים לנו 'הבנים שלנו' כשהם רוצים אותנו על מדים".

מלבד הסחת הדעת המחושבת היטב פועלים ללא הרף הכובשים, שאינם יודעים שובע לעולם, ליצירת עתודות חדשות של אדמות ומשאבים. "הכלכלה היעילה" שלהם תמיד תימצא בשבר התובע התחדשות התזרימים.

תרבות המלחמה מציגה בן-ברית מול אויב, ותובעת מאיתנו לבחור ב"צד שלנו" ולא ב"צד שלהם". לכאורה יש כאן שתי עמדות, אולם למעשה יש עמדה אחת ומתמשכת: אנחנו כלי המשחק בידי סוחרי המוות והדמים. עבור היושבים במרחק בטוח משדות הקטל ומניעים בשלט רחוק את המגויסים, יש משמעות לתוצאות הלחימה. עבורם יש ניצחון ויש הפסד, יש כיסים מרופדים יותר או פחות. בדומה לתרבות הכלכלית הכוחנית, בה יש מספר זעיר של מנצחים ואינסוף קורבנות, עבורנו בני האדם, לא משנה מאיזה צד, התוצאה במלחמה היא כולה הפסד. לא מקרי ששורדי המלחמות הופכים לשבר כלי, פיזית ונפשית, זומבים שאנושיותם נגזלה ונקברה בקרב. אחרי כל כך הרבה הרג וסבל שאתה מפעיל ונחשף אליו, לא נותר אלא הייאוש הקיומי. החידלון הוא המצב בו אינך מאמין יותר בחיים, בבני האדם ובעצמך.

התמונה שמשרטט קוסטלו מגיבה לעידן בו שולטת ללא רחם מרגרט ת'אצר, אשר פעלה בשצף קצף משיחי להחדרת תפיסת עולם קפיטליסטית קנאית. הצלחתה האסונית נעוצה בשבירת ההתנגדות, דרך ריסוק ההתאגדות המקצועית ועד ניתוץ רגשות הסולידריות. עריצה זו מדגמנת אסכולה הקרויה על שמה ת'אצ'ריזם, משום שהיא מסמלת את שבירת צלם-האנוש הבסיסי ביותר: היכולת שלנו לראות בבני-אדם חברים ושותפים עם אינטרסים רחבים.

מכונת הרג-האנושיות נוסחה כך בפי המוזה של שמעון פרס: "הכלכלה היא השיטה, אך המטרה היא עיצוב הנשמה". ובכל זאת גברת הברזל לא לבד; ליצירת המציאות התאצ'ריסטית היה ויש צורך בכוח אדם רב. הדיבידנדים השונים הניתנים לשכבות הביניים בעלות הכוח וההשפעה הכרחיים להצלחת השיטה ומטרתם לבצר את יחסי הכוחות.

חיילי הצעצוע של המעמדות המבוססים, למשל, מורשים להיות "מרדנים", בעיקר כשהם מבדילים עצמם מן "ההמונים הגסים" ומאשימים אותם בסדר הדברים הקיים. אולם תאצ'ר ודומיה יודעים שזה לא יספיק והם עסוקים ללא הרף בכיבוש דלת העם והפיכתה לחייליהם הנאמנים. על אף ניגוד העניינים המובנה בין הצדדים, אין פלא גדול בהצלחת הנוֹגשים. המעמדות המרוּששים יאחזו גם בחוט הדק ביותר של גלימת האדון על מנת לשרוד.

כללי המשחק ברורים וקולניים, וקוסטלו מאבחן זאת היטב: היעדר ביטחון כלכלי מייצר מציאות נוחה לשליטים. מי שקיומה מוטל בספק, לא תעז להתמרד. מי שזקוק לפירורים, יהיה קשוב שבעתיים לרחשי הכוחות המורים לו באיזו משבצת עליו להתייצב ואילו מסרים עליו לנגן.

סולידריות עם המאבק נגד האפרטהייד הישראלי מייצרת אפשרות בריאה וחשובה של התנגדות. בראש ובראשונה זקוקים הפלסטינים לסולידריות רחבה מצד הישראלים ושאר העמים ליצירת שינוי בחיי היום יום שלהם הגדושים בחיסולים, גזל אדמה, אבטלה, פליטות, מעצרים, עינויים, הכפפת הכלכלה לשליטת הכובשים, הגבלת התנועה, יצירת תנאים סביבתיים-בריאותיים המחישים את הטרנספר ודילול האוכלוסייה הפלסטינית ועוד אינסוף המצאות מרושעות ו"יעילות" מבית המדרש של ממשלות ישראל לדורותיהן.

אולם לא רק הפלסטינים צריכים עמידה אוניברסלית מאוחדת ואיתנה, גם הישראלים זקוקים נואשות להתנגדות אמיצה וקולנית לאישוש אנושיותם ולערעור תפקיד החיילים הצייתנים שמייעדים להם השליטים.

בדומה לפלסטינים ובו-זמנית בשונה מהם, מרבית הישראלים סובלים מאבטלה, הזנחה מכוונת ומחיקה קולקטיבית – למשל היהודים ילידי וצאצאי ארצות ערב ואפריקה. אצולת הצבא-ההון-והשלטון הישראלית מצליחה לכבוש את האזרחים-הנתינים, משום שרווחתם העלובה והזמנית של מרבית הישראלים מותנית בקונפורמיות לשנאה לשכניהם הערבים ובתמיכה במדיניות האפרטהייד. אולם ככל ששיטות הנישול וההפרדה משתכללות, הן חודרות את הגבולות הפיקטיביים בין שכבות האנשים, מחלחלות למעלה ומורידות את כולנו למטה, לשאול הבידוד והיעדר סולידריות.

אני לא אנגן בעיר השמש

טרנספר ל-homelands מומצאות

הפרדת משפחות, אני לא יכולה להבין

23 מיליון לא יכולים לבחור רק כי הם שחורים

אנחנו דוקרים את אחיותינו ואחינו בגב

אני לא אנגן בעיר השמש

הממשלה שלנו אומרת לנו שהיא עושה הכל

"תהליך מדיני" - זאת התוכנית של רונלד רייגן

בינתיים אנשים מתים ומאבדים תקווה

דיפלומטיה כזאת היא כלום, רק בדיחה

אני לא אנגן בעיר השמש

בופטסוואנה היא שם

אבל אנחנו יודעים שהיא חלק מדרום-אפריקה, למרות מה שהם אומרים

אתה לא יכול לקנות אותי, לא אכפת לי כמה תשלם

אל תזמין אותי לעיר השמש, כי אני לא הולך להופיע שם

אני לא אנגן בעיר השמש

זה הזמן לקבל את האחריות שלנו

חירות היא זכות, אף אחד לא באמת נוסע חופשי

תסתכלו טוב-טוב, אי אפשר להכחיש את זה:

למה אנחנו תמיד בצד הלא נכון?

8אני לא אנגן בעיר השמש*

Ain't Gonna Play) Sun City). פרוייקט אמנים מאוחדים נגד האפרטהייד (AUAA) שהוביל סטיבן ואן זנדט יחד עם עוד 49 מוסיקאית/ים: רן.די.אמ.סי, אפריקה במבאטה, בוני רייט, ג'ואי רמון, ג'ורג' קלינטון, לו ריד, ברוס ספרינגסטין, פט בנטר, הרבי הנקוק, מיילס דיוויס, רינגו סטאר, הול ואוטס, ג'יל סקוט-הרון ועוד מופלאות/ים.

למדינת האפרטהייד ישראל מגיעים מוסיקאיות/ים מכל הדרגים, מהאזוטריים ועד ממלאי האיצטדיונים. מגיעים רוקיסטים ופופיסטים כוכבים מהעבר וגם מהווה, די.ג'יים אקספרימנטליים, ראפרים פוליטיים ודיסקואידים עדכניים.

המוסיקאים הבאים לישראל מגויסים, בין אם הם מודעים לכך או לא, לתמיכה בכוחות המסיטים את תשומת לב הישראלים ושאר העולם ממדיניות ההפרדה והנישול של הפלסטינים והישראלים. הקונפורמיות הכמעט-מוחלטת של המוסיקאים בולטת במיוחד לרעה בהתחשב בכך, שרק בשנה שעברה הגיעה ישראל לשפל נוסף בהתקפה הרצחנית על עזה (שאירעה בסמוך לבחירתו של אובמה שהבטיח שינוי בחיי האדם הפשוט אולם העדיף לשחק גולף, משחק האוליגרכיה, על פני התנגדות למדיניות הישראלית).

למוסיקאים, בשונה ממקצועות רבים, ישנן חירויות מסוימות לומר דברים לא-מקובלים, ומקצועם אף מקפל בתוכו תפקיד חברתי לא-כתוב: התנגדות לקיים, לשמרנות, לאי-צדק. לכאורה, אפשר היה לצפות מהאלטרנטיביים להציג דעות שאינן נמצאות בסל הלגיטימציה, אך כמו פועלי המספנות קשה לתבוע זאת דווקא מהמתקשים לשרוד ולהתפרנס מעיסוקם. אפשר להניח שעבורם ההזמנה להופיע ישראל נתפסת כהזדמנות לקבל תגמולים נדירים ונחוצים, בין אם באהבת הקהל ובין אם בשכר הצנוע. על בעלי השם המבוסס, לעומת זאת, קשה הרבה יותר ללמד מילת זכות.

שלושה עשורים כמעט עברו על קוסטלו מאז כתב את Shipbuilding המופתי והנה הוא עומד בפני התלבטות זהה לזו שזיהה בחיי פועלי הספינות. בשלושה עשורים אלו התבסס הצעיר הזועם הבועט והפך למקצוען פורה בעל אינטגריטי מוסיקלי ומוסרי שהקנה לו קהל רחב ונאמן ברחבי העולם. קוסטלו, שאמור להופיע בקיסריה במחירים מופקעים, מסמן אפשרות של קונפורמיות עם ממשלת ישראל האוהבת לספר, שמתקיימים בתוכה חיים יפים וכלכלה משגשגת המאפשרת צריכת פנאי יוקרתית, תוך טשטוש פשעיה כלפי הפלסטינים והעניים בישראל-פלסטין.

לא לגמרי מפתיע לגלות, שגם כשיש לך חירויות נרחבות הרבה יותר מבעלי האפשרויות המצומצמות – קשה לגלות התנגדות. כשהאינטרסים הפרטיים שלך כרוכים בקונפורמיות לקיים, קשה לגלות התנגדות. כשסדרי החיים תובעים ממך להיות חלק מהם על מנת להתקיים בתוכם, קשה לגלות התנגדות. כשהשיטה היא אני או אתה, קשה למרוד בה.

בפרוייקט AUAA צירף סטיבן ואן זנדט מוסיקאיות/ים מכל המיקומים והטעמים, שהתחייבו לא להופיע בסאן סיטי, העיר שייצגה את פסאדת הנורמליות בדרום-אפריקה של ימי האפרטהייד בתעמולה של הממסד הלבן הגזעני.

התמיכה בשחורים בדרום אפריקה הציעה אופציה אחרת מול הקונפורמיות שהפגינו מוסיקאים רבים אחרים. אולם לא רק עם הנאבקים הביעו המשתתפים סולידריות אלא גם זו עם זה - ובכך הפיחו רוח חיים באופציית ההתנגדות. קוסטלו יכול להמשיך ברצף פעולותיהם של אמיצות/ים, כמו אנני לנוקס שיצאה נגד הטבח בעזה או דאלארס, ששיתף פעולה עם פוליקר הישראלי ותרם את ההכנסות לרופאים לזכויות אדם; או פסטיבל הריקוד המודרני של להקות מכל רחבי העולם (ארה"ב, קנדה, תוניסיה וכו' יחד עם להקות מקומיות) המציג ברמאללה, בית לחם, ירושלים וחברון, או אמן הגרפיטי בנקסי ששירטט על חומת ההפרדה.

פסטיבל "רוק נגד גזענות", אנגליה, 1978

לחילופין יכול קוסטלו להרים פרוייקט בדומה ל-AUAA עם מוסיקאיות/ים הגונים ונועזות מכל העולם ומפלסטין-ישראל שיעשו שימוש במקצועם ליצירת התאגדות הומניסטית רחבה ומגוונת. סולידריות זו תסמן שגם מי שמקצועו נשען על אינדיבידואליות וייחוד, זקוק לכוחה המאגד של התארגנות קבוצתית, כדי להעז לעשות עבורו ועבור הנאנקים והנאבקים כאן, שם ובכל העולם.

לסיום, מילים שחייבות להיאמר בכל הזדמנות עד שיתממשו: להפיל את חומות גטו עזה ואת החומות שבלב.