בימים אלה מעלה תיאטרון "אל-מידאן" את המחזה הקלאסי "העלמה והמוות" בערבית פלסטינית-עממית, עם קלרה חורי (הבת של), סאלח בכרי (הבן של) ועאמר חליחל. זו הזדמנות לדון במחזה החשוב הזה, שמיד עם העלאתו הראשונה בקייץ 1992 בלונדון כבש את בימות העולם כולו, ובצדק.
אני רוצה להזהיר מראש: מי שמעוניין לחוות את ההצגה או את המחזה (ויש גם סרט בבימויו של רומן פולנסקי) כמו שצריך, שלא יקלקל לעצמו עם המאמר הזה, כי הוא בבחינת SPOILER.
צ'ילה. 1990. זה עתה הסכים הרודן הרצחני פינושה לדמוקרטיזציה הדרגתית. קולות ים. אחרי חצות. מרפסת וסלון. פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חררדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את מקרי הרצח שנעשו על ידי פינושה ואנשיו, אבל רק מקרים של עינויים שהסתיימו במוות. היא עצמה עונתה לפני 15 שנה ושרדה את העינויים, ולכן המקרה שלה, או דומים לו, לא ייחקר. בעלה, המועמד גם לתפקיד שר המשפטים במשטר הדמוקרטי החדש, חוזר לביתם המבודד ליד הים יחד עם רופא שנתן לו טרמפ. פאולינה מזהה את קולו של הרופא הזה כקולו של אותו דוקטור מיראנדה שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה בעצמו, לצלילי הרביעייה "המוות והעלמה" מאת שוברט. מיראנדה נשאר לישון אצלם ובאישון לילה היא תופסת אותו, קושרת אותו, ומאשימה אותו במעשיו. מיראנדה מכחיש הכל, ובעלה של פאולינה מסרב להאמין לה. תחת איומי אקדח ובהבטחה כי הוא ישוחרר משתכנע ד"ר מיראנדה, בעצתו ובסיועו של הבעל, להתוודות. כלומר: הודאה בכפיה.
במחזה זה כמה מערכות של דיכוי: המערכת הבסיסית ביותר היא זו של הדיקטטורה, שפאולינה הייתה קורבן שלה ושל הרופא המענה. גם בעלה חררדו היה קורבן של הדיקטטורה, אך יצא מדיכוי זה ללא פגע. אותו רופא, שעינה את פאולינה לפני 15 שנה (וכרגע זה לא משנה, אם זה אותו אדם, שנמצא עכשיו על הבמה) היה במובן מסויים קורבן לדיקטטורה, אך בשלב מסויים הוא היה בבירור קורבן ליצריו, יצר השליטה על אדם אחר. בהווה, יש מערכת יחסים לא שיוויונית בין פאולינה לבעלה, שמגונן עליה בהתנשאות, מה שמוליד אצלה צורך להשתחרר לא רק מהטראומה של העינויים והאונס, אלא גם מהצדקנות, החוכמה וטוב הלב של בעלה. חררדו הוא קורבן של אשתו שמכוונת אליו אקדח, כדי שזה לא ישחרר את ידידו ד"ר מיראנדה. הוא גם קצת קורבן של ד"ר מיראנדה, שמלבה אצל המשפטן השקול והעדין יצרים מצ'ואיסטיים, אבל הדיכוי הממשי והבולט ביותר, לאורך כמעט כל המחזה, זה האקדח הטעון שמכוונת פאולינה לעבר ד"ר מיראנדה והאיום הממשי שלה להרוג אותו. היא מכה אותו עד עילפון, קושרת אותו בברוטאליות, סותמת לו את הפה בעזרת התחתונים שהיא פושטת, מתנהגת בצורה לא שקולה, כך שיש גם אפשרות שהיא תהרוג אותו בלי כוונה מפורשת. אנחנו מבינים אותה ואת סערת הנפש שלה. היא הרי עברה טראומה כל-כך קשה, ועכשיו גם הודיעו ברדיו, שלא יענישו את הפושעים שעשו את זה, ובעלה הסכים לשתף פעולה עם זה. אולי ד"ר מיראנדה הוא באמת האיש, שעינה אותה, אנס אותה, שבר אותה לחתיכות. לבנו יוצא אליה, אך אנחנו מבינים גם את בעלה, שמתקשה להסכים עם כל זה. בנוסף לקונפליקט הזה, שהוא בסיס לדרמה טובה, היה דבר אחר שעורר בי מחשבה, אחרי ההצגה בתיאטרון אל-מידאן, והוא נושא ההודאה. פאולינה רוצה, שד"ר מיראנדה יודה. בעברית המילה "מודה" מתפרשת לשני כיוונים, ואכן בהודאה יש מן הכניעה: כשאני מודה, אני נכנע. ולצורך העניין, זה בכלל לא חשוב, אם אני מודה במשהו שעשיתי או במשהו שלא עשיתי – אני נכנע. אני זוכר היטב את חקירת המשטרה, במשך שעות, לפני אי-אילו שנים. לא הודיתי. לא נכנעתי. השב"כ רוצה, שאמיר מח'ול יודה בכל מני דברים. למה שיודה? פעם שאלתי שוטר צבאי את השאלה הזו: למה שנחקר יודה, והוא הסכים איתי, שבעצם אין סיבה להודות. אם אני מודה, כי מבטיחים לי משהו בתמורה – אני נכנע. גלילאו גלילאי, במחזהו הנפלא של ברט ברכט, מודה, כי הוא פחד: הראו לו את המכשירים! הוא נכנע. מרדכי אורן מקיבוץ מזרע היה אחד הנאשמים במשפט סלנסקי, וסבל עינויים קשים בעת מעצרו. בספרו הוא כותב בשנת 1961 (כלומר אחרי ועידת המפלגה של 1956), שהוא אומנם נפל קורבן להאשמת שווא, אך בריה"מ היא עדיין המדינה הסוציאליסטית שתוביל את העולם למחר טוב יותר.
לפני שנתיים ביימתי בחיפה על אותה במה בתיאטרון אל-מידאן מחזה בשם "מנוחת הליצנים" מאת המחזאי האלג'יראי נור-אדדין אבא. בפתיחת המחזה מצטט המחזאי את ההיסטוריון הצרפתי פייר וידאל-נאקה, שנפטר לא מזמן:
"המענה מכיר באנושיות קורבנו כיוון שכוונתו להכריח אותו "לדבר", אבל דברי הקורבן צריכים להיות מה שהתליין מצפה. דרך 'הודאתו' עושה הקורבן הרבה מעבר למסירת 'מידע', הוא מכיר בתליין כאדונו וכבעלי דבריו, זאת אומרת כבעלי אנושיותו." (פייר וידאל-נאקה, "העינוי ברפובליקה" 1972)
הכניעה לא באה תמיד מתוך פחד. לפעמים היא צורך להוריד מהכתפיים את העול הכבד של החקירה או של אחזקת הסוד או של המאבק. היא מעשה של שחרור, ולעתים אף מקור לגאווה. ב"מנוחת הליצנים" ההודאה באה מתוך צורך לכבוד והערכה. אבל צריך לחשוב טוב טוב, מה מפסידים בעבור קצת שחרור, קצת כבוד. כך או כך, קשה מאוד לדעת אם המודה דיבר אמת בהודאתו. לפני 15 שנה רצו המענים, שפאולינה תודה, שבן הזוג שלה, חררדו, הוא אחד ממנהיגי המחתרת, ורצו את שמו. אך היא לא הודתה. עכשיו היא דורשת מד"ר מיראנדה להודות, שהוא הרופא שעינה ואנס אותה. חררדו מבין, שאין דרך אחרת, והוא משכנע את ד"ר מיראנדה, וגם מכתיב לו מה לומר. ד"ר מיראנדה מודה במיוחס לו, וחררדו יוצא להביא את המכונית, כדי להחזיר את הד"ר הביתה. אך אז באה התפנית: כשפאולינה וקורבנה, הד"ר מיראנדה, לבד, פאולינה מגלה לו, שהיא בכוונה נתנה לבעלה חררדו נתונים קצת שגויים, מתוך מחשבה שהד"ר, אם הוא אכן יודע את האמת, מרוב לחץ ייתקן אותם. והיא צדקה. בפעם השניה היא דורשת מהרופא למסור הודאה אמיתית, אך זה מסרב, והמסך נסגר מבלי שנדע אם פאולינה הרגה אותו או לא. ואם הוא היה מודה, באמת מודה, היא לא היתה הורגת אותו?
כל זה לא היה בהצגה בחיפה. משום מה החליטו בחיפה להציג משהו אחר. אחרי ההודאה השגויה, ואחרי שפאולינה חושפת, שהיא יודעת שזו הודאה שהרופא למד בעל-פה, הוא מודה באמת. הוא משקשק מרוב פחד ומודה, פאולינה כורעת מרוצה לידו. זה לא היה אמין. לא ראיתי שם את המהלך זה, שההודאה באה מתוך כניעה טוטלית, מתוך זה שהמענה שלו הפך עבור קורבנו אלוהים כל-יכול, שהוא רוצה בקרבתו יותר מאשר הוא רוצה בחיים. להיפך. ראיתי כמה הוא רוצה את החיים. אם כך, למה הוא הודה? אין להאשים כמובן את השחקנים. שלושתם עשו עבודה מצויינת, גם קלרה בתפקיד הראשי, גם סאלח בתפקיד הבעל האינטלקטואל וגם עאמר, שתמיד מקרין נשמה יתרה, וקשה קצת להאמין ששכרון הכוח ויצר השליטה הובילו אותו לעשות דברים, שהדעת אינה סובלת. ברצוני עוד לציין את המוזיקאי ריימון חדאד, שבכשרונו הרב הפך את "העלמה והמוות" של שוברט לפס-קול היצ'קוקי של סרט מתח.