עמית רמון, חבר צוות כפרים בלתי-מוכרים בתנועת תראבוט, מלווה מזה חודשים מספר את מאבקיהם של אנשי דהמש ואנשי אל-עראקיב. אלה רשמיו מיום ההרס באל-עראקיב.


ביום שני בערב הדס ואני יוצאים לסרט. בסינמטק מקרינים את "13 ורדים", סרט ספרדי המספר את סיפורן האמתי של 13 נשים בספרד של 1939, ימי מלחמת האזרחים, הנעצרות בידי השלטון הפשיסטי באשמת הפצת כרוזים והסתה.

לא תמיד אני לוקח את הטלפון הנייד אתי, אבל בימים אלו המתח באל-עראקיב גבוה ויש חשש לפינוי הכפר. באמצע הסרט הטלפון מתחיל לרטוט בכיס. אני לא משיב, ואחרי דקה או שתיים הטלפון רוטט פעמיים קצרות – הודעה. בכל זאת אני מחכה לסוף הסרט.

* * *

הסרט מסתיים ואנו יוצאים החוצה. ההודעה בטלפון מבשרת, שלפי כל הסימנים עומדים לפנות את אל-עראקיב הלילה. אני מרגיש הרגשה מוזרה, כאילו המציאות של הסרט הצליחה לחלחל החוצה מבעד למסך ודרך כמה עשרות שנים… כמה טלפונים כדי לברר עוד פרטים. יואב מתכוון לנסוע לכפר עוד מעט, ואני מחליט להצטרף. יש לנו זמן לכוס קפה, אני מלווה את הדס למכונית, אנו נפרדים ואני הולך להמתין ליואב.

אחת אחר חצות. יואב מגיע ויחד עמו שני חברים נוספים; אני נכנס למכונית ואנו כבר בדרך לנגב. הכבישים די שוממים, בייחוד אחרי צומת כנות. אנו משוחחים ומשחקים משחקי חברה, זה עוזר להפיג מעט את המתח. לקראת שלוש לפנות בוקר אנו מגיעים לכפר. צמיגים בוערים מקבלים את פנינו ומכוונים אותנו לכפר.

* * *

הסיפור של כפר אל-עראקיב הוא סיפור מעניין. הוא מתחיל כמו הסיפור הרגיל – בתחילת שנות החמשים ביקשו מהם להתפנות מהשטח בו ישבו בתואנה שהשטח דרוש לצבא לצורכי אימונים, והבטיחו שהם יוכלו לחזור תוך מספר חודשים. הם, כמי שרצו להשתלב במדינה החדשה, הסכימו, והועברו, באופן "זמני" כפי שהבטיחו להם, למקום אחר. המסורת הבדואית תמיד כיבדה הסכמים בעל פה, וגם במקרה זה היה להם ברור שההסכם יכובד. אך למדינה לא הייתה כל כוונה לכבד את ההסכם. החודשים הפכו לשנים, והשנים הצטברו לעשורים, ואף אחד לא הראה כל כוונה להחזיר להם את השטח. עד כאן הסיפור הרגיל. אך בתחילת שנות התשעים, סיפורם של אנשי אל־עראקיב מתפצל מהסיפור הרגיל. אנשי אל־עראקיב החליטו, בצעד אמיץ מאין כמותו, לתבוע את זכויותיהם, וחזרו והתיישבו על אדמותיהם. המדינה לא התלהבה משבירת המסורת – מה יהיה אם בדואים אחרים יחליטו לקחת דוגמה וירצו גם הם לחזור לאדמותיהם שמהן סולקו? מאז מנהלת המדינה מלחמת חורמה באנשי אל־עראקיב.

* * *

בכפר כולם ערים. הגברים מתגודדים בחבורות בחוץ, ומתח מורגש באוויר. אנו יושבים ומשוחחים, אך בשלב מסוים אני מחליט שעדיף שאשן מעט לקראת הבוקר הסוער הצפוי. אני מצליח לנמנם מעט, וכשאני מתעורר כבר כמעט חמש. ירח מלא של אמצע החודש – אנו במוצאי ט״ו באב – תלוי גבוה בשמיים ומאיר באור חזק את אדמת הגבעות הבהירה. אט-אט כל מי שישן מתעורר, ואנו עולים למרכז הכפר, המקום הגבוה באזור, כדי לנסות ולראות מה מתרחש. כשאנו מתחילים לצפות סביב, אנו מבחינים במרחק בכמה קבוצות של אורות כלי רכב, וביניהם גם אורות כחולים מהבהבים. יש ריכוז אחד באזור צומת להבים, וכמה קבוצות נוספות נראות גם בכיוונים אחרים. מעט מאוחר יותר אנו מבחינים באורות של שיירה גדולה הנעה על הכביש המגיע מבאר-שבע. לשיירה כה גדולה, בשעה כה מוקדמת בבוקר, ייתכן רק הסבר אחד. עכשיו ברור לנו כי רגע העימות הולך וקרב.

עוברות עוד מספר דקות. השמש עדיין לא התרוממה מעל לקו האופק, אך השמיים במזרח מאדימים והאור הולך ומתחזק. הנשים והילדים נמצאים בבתים, וחלק מהפעילים מצטרף אליהם. שאר הפעילים נשארים עם הגברים בחוץ. יש כבר אור כמעט מלא, ועל דרך הגישה לכפר אנו רואים שיירה ארוכה של כלי רכב נוהרים לכיווננו – כלי רכב של היס"מ, אוטובוסים המובילים שוטרים ואנשי יס"מ נוספים, משאיות להובלת ציוד, שופלים צהובים בעלי גלגלי ענק, רכב לפיזור הפגנות, וכלי רכב נוספים רבים. זה נראה יותר כמו יציאה לקרב מאשר התארגנות להריסה של כמה בתים. כוח משטרתי בכזה סדר גודל לא ראיתי מעודי. להגנת המשטרה מפני טענות על בזבוז כספי הציבור, צריך להודות במלוא ההגינות שעד כה מעולם גם לא פונה ונהרס כפר שלם בגודל של אל-עראקיב. כלי הרכב מגיעים לכפר, וחונים לא הרחק מאיתנו, בסדר מופתי. לפחות על זה לא יצטרכו ועדת חקירה. שוטרי היס״מ נערכים בקבוצות במספר מקומות בכפר, ועדיין לא מתקדמים לכיווננו. גם מרחוק הם די מפחידים – לבושים בסרבלים שחורים, חלקם אוחזים במגנים, ורובנו כבר מכיר אותם ממפגשים קודמים.

כלי רכב ממשיכים להגיע, ובינתיים השוטרים ממתינים. גם אנחנו ממתינים. יש כבר מספר כתבים בשטח, ואחד מהם מראיין את ג׳ומעה, אחד מתושבי הכפר. האם תגיבו בכוח לניסיון פינוי, שואל הכתב. "כוח?" שואל אותו ג׳ומעה. "איזה כוח? תראה איך הם נראים," הוא אומר ומחווה בידו לעבר אנשי היס"מ, כחמישים מטר מאיתנו. "גם אילו היינו רוצים, אין לנו שום כוח. מה שעומד לקרות כאן, ייעשה לא מתוך כוח הצדק, אלא רק מכוח הכוח. המדינה מנסה לפנות אותנו לא משום שהיא צודקת, אלא משום שיש לה כוח לעשות זאת." ג׳ומעה אולי לא למד פילוסופיה או מדעי המדינה באוניברסיטה, אך בכמה משפטים הוא הצליח לתמצת את מושג הצדק של המדינה – כאן החזק מגדיר מהו הצדק. אין לזה שום קשר למוסר או לצדק אמיתיים.

שוטרי יס"מ הודפים פעילים באל-עראקיב

אנשי היס"מ מתחילים לנוע לעברנו. מקרוב הם אפילו יותר מפחידים. הם לובשים סרבלים שחורים, ומתחת לקסדותיהם הם עוטים מסכות שחורות המסתירות את כל הפנים, רק עיניהם גלויות. הם נושאים כלי נשק מגוונים – רובי רימוני גז, רובים רגילים, וכלי נשק אחרים שאני לא מכיר. לכולם יש אלות, וחלקם חוגרים אקדחים על ירכיהם. רבים מהם לובשים כפפות. ממה הם חוששים? אחד מהם קורא לנו ברמקול להתפנות מהאזור. להמחשת רצינותם, אנשי היס״מ נערכים בשורה ומיד מתחילים להדוף אותנו לכיוון הואדי, הרחק מהבתים. כולנו, אנשי הכפר והפעילים, נהדפים אט-אט לאחור. אנו לא מתרחקים אמנם מרצוננו, אך גם לא מתנגדים בצורה תקיפה מדי. השוטרים נוהגים באלימות ומגבירים את הלחץ ואת עוצמת הדחיפות. זה גורם לנו להצטופף, ואנשים מתחילים למעוד. המדרון בנוי מטראסות, ואנשים כמעט נופלים כשהם מגיעים לקצה הטראסה הגבוהה. רק לאחר ויכוח אנשי היס"מ נרגעים קצת ומאפשרים לנו לרדת במדרגות החצובות בטראסה. כעת אנו רחוקים מספיק מהבתים לדעתם, והם מפסיקים להדוף אותנו, ויוצרים חומה אנושית שחוצצת בינינו ובין הבתים.

עוואד ואני עומדים ומביטים בחומת השוטרים. החומה שחורה ואטומה. אי אפשר לראות את פניהם, וההרגשה היא של עמידה מול קיר. הם גם לא מדברים. עוואד מנסה להקניט אותם – מה עוד הוא יכול לעשות? "אתם חושבים שתסיימו עוד מעט?" הוא שואל. "בשמונה אני צריך להעביר שיעור." עוואד, תושב הכפר ודוברו, הוא מרצה לביו-טכנולוגיה במכללת ספיר, וזו לא הפעם הראשונה שהורסים את ביתו.

תושב אחר העומד לצידנו פונה גם הוא לשוטרים. "ראיתם את גבעות בר? ראיתם את החומה המקיפה את היישוב, ואת השערים? מי לדעתכם יושב במדינה שלו, בשטח שלו – זה שמקיף עצמו בחומות, או זה שחי ללא חומות, כמונו?"

השוטרים, כמובן, לא מגיבים. באמת, אני שואל את עצמי: האם יש מבחן פשוט ומהימן יותר כדי לברר מי הוא הפולש? כדי לקבוע מי הוא הכובש ומי הוא הנכבש?

אני יורד למטה לכיוון הוואדי והפעילים הנוספים. אני מבחין בפעילה שבוכה וניגש אליה. "קרה לך משהו, נפצעת?" אני שואל באטימות. "לא," היא עונה, "זה פשוט מה שקורה כאן". כמה שהיא צודקת. אין לי תשובה טובה, אני רק מחבק את כתפה, אולי אצליח קצת לנחם אותה, ואולי בעצם אני מנסה לנחם את עצמי.

כמעט הגיע תורם של השופלים הצהובים, אבל לפני שמפקירים את בתי הכפר לחסדיהם, צריך לפנות את המיטלטלים. קבוצות של שוטרים ושוטרות פושטות על הבתים ומפנים מהם את הנשים והילדים, ואת הפעילים ששהו עמם בבתים. כעת נכנס לעבודה צוות פינוי המיטלטלים, עובדים של חברה אזרחית. כמה משאיות ארוכות מתמרנות בהילוך אחורי אל תוך הכפר. הנהגים מקצוענים, אין ספק. איתם נכנסים המפנים. אני מצליח להתקרב בחזרה לבתים ונעמד במקום ממנו אני יכול לראות היטב את המתרחש. יש כאן כל מיני בעלי תפקידים. יש מנהלי עבודה, יש אנשים שממלאים טפסים – כנראה צריך לרשום באופן מסודר מה נלקח, ישנם הסבלים הפשוטים, ויש גם מי שמצלם.

חלק מהסבלים הם נערים. אם אפשר להוזיל את עלויות הפינוי על ידי תשלום שכר מינימום, או שכר נוער, מדוע לא? בני הנוער ודאי שמחים – העבודה לא קשה מדי, יש מה לעשות עם המשכורת בחופשת הקיץ, ולפי החיוכים על פניהם נראה שבעיה מצפונית גם אין כאן. באחת התמונות שהתפרסמו לאחר מכן ניתן לראות את בני הנוער האלו יושבים למנוחה קצרה על הספות שהוציאו מאחד הבתים. האם הם אמורים להשתמש בציוד שהם מפנים? לי נראה שלא, אבל למי אכפת.

כמעט סיימו לפנות את כל הבתים, והשופלים נכנסים לפעולה. הבתים לא מהווים אתגר גדול מדי עבורם. חבטה אחת של הכף מספיקה כדי למוטט קיר, אבל הם לא מסתפקים בכך. רוב הבתים בנויים על רצפות יצוקות מבטון, והשופלים תולשים את משטחי הבטון מהאדמה ומרסקים אותם. חס וחלילה שיישאר כאן משהו שלם, או איזשהו דבר שניתן יהיה להשתמש בו שוב. כנראה שזו דרך המחשבה המנחה אותם, והם מקפידים למוטט ולהרוס את כל מכלי המים. זהו אומנם הנגב, אמצע הקיץ, ואומרים שהכינרת מתייבשת, אבל העיקר שהבדואים יסתלקו ולא יחזרו. איך הם ישקו את צאנם, מה ישתו ילדיהם – זו לא הבעיה של ההורסים.

לשטח מגיעים אנשי הסיירת הירוקה, בטנדרים הירוקים שלהם. נראה שתפקידם להנחות את מפעילי השופלים. הם מסתובבים בין הבתים בחולצות שנושאות את סמל רשות הטבע והגנים וחובשים כובעים רחבי שוליים. השמש קופחת על הראשים, והם נראים כמו ריינג׳רים מסרט אמריקאי. אפשר באמת לחשוב על היחס של הלבנים בארצות הברית לילידים האינדיאנים. זה לא שונה בהרבה ממה שקורה כאן ועכשיו. הריינג׳רים שלנו אוחזים במפות ובדפים אחרים, ונותנים הוראות למפעילי השופלים. לא רק בתים צריך להרוס היום, יש גם עצים שצריך לעקור, וצריך להחזיר את האזור למצבו הקדמוני, כפי שהוא היה לפני שפלשו אליו הבדואים חסרי ההתחשבות, ומי מתאים לכך יותר מאנשי הסיירת הירוקה? אמנם סיירת מצד אחד, אבל ירוקה לגמרי מצד שני.

העבודה מתנהלת בקצב מהיר ויעיל. עכשיו, כשהמתח ירד קצת, שוטרים כחולים מחליפים חלק מאנשי היס״מ המקיפים את הבתים ואלה יוצאים למנוחה קלה. חלקם מסירים את הקסדות ואת מסכות הפנים. שני אנשי יס״מ מתרחקים יחד מהבתים ונראה שהם מחליפים חוויות. הם מציתים אחד לשני סיגריות, חיוכים זחוחים על פניהם. העבודה הקשה של היום כבר מאחוריהם. אחד השופלים עוצר פתאום ליד שוטר העומד ומשוחח עם אחד מעובדי הפינוי. המפעיל פותח את דלת תאו ומחליף כמה מילים ולחיצות ידיים עם שניהם. בזמן האחרון הורסים לא מעט בתים בנגב, ודאי כבר נוצרו הכרויות וקשרים אישיים. טוב שיש לאנשים מקום עבודה לא-מנוכר.

השופלים ממשיכים לעבוד. רוב הכפר כבר הרוס. תרנגולות מסתובבות מבולבלות בין ההריסות וגלגלי הטרקטורים, ואני מקווה שלא יקרה איזה אסון ותרנגולת תידרס. הלולים שלהן נהרסו, ובכלל, כל המרחב נראה אחרת לגמרי. שופל נוסע לאחור כמה מטרים, משפיל את הכף, נוסע שוב קדימה וגורף אנטנת לוויין ושני עצי זית צעירים. עבודה יסודית כבר אמרנו?

קבוצה של שוטרי יס"מ נחה לידי. הם נראים צעירים ממש, לא הרבה אחרי צבא. אני מנסה לדמיין מה עובר להם בראש, איך הם מתייחסים לעבודה הזו? אחד מהם הולך ומביא לכולם כריכים. אני מתבונן בהם, ואחד מהם, לבוש אפוד זוהר שהמילה "חובש" כתובה עליו באותיות ענק, מציע לי כריך. "תודה," אני אומר, אבל אני לא יכול לקבל ממך שום דבר, אני לא מוכן, בגלל מה שאתם עושים כאן." "טוב," הוא משיב לי, "אם תרצה אחר כך, תגיד. יש לנו עוד הרבה." אני לא רוצה לשנוא אותם, באמת שלא. זה קל מדי. אבל אני בכל זאת כועס, ועדיין לא מצאתי תשובה לשאלות שאני שואל את עצמי. אני בכל זאת מנסה. "תגיד," אני פונה לחובש, "אם אתה חושב על זה, אתה באמת משוכנע, עמוק בתוכך, שמה שאתם עושים כאן זה צודק?" הוא עונה במילה אחת – "כן." אני מניח שתשובות אחרות לא אקבל כאן, ודאי לא כשהמפקדים שלהם באזור, ומרפה.

המפנים סיימו להוציא את כל הציוד והתרחקו. רוב הבתים כבר הרוסים, אך השופלים עדיין עמלים על השמדה של כל מה שאפשר והפיכת הבתים לגלי הריסות. העבודה מסתיימת, וכוחות ההרס מתפנים מהכפר. אנו חוזרים למה שהיה מרכז הכפר, ואני מנסה להבין היכן אני נמצא. הכל נראה כל כך שונה – ללא המבנים, העצים וכל הסימנים האחרים שהיו, אני בקושי מצליח להתמצא. אני מנסה להיעזר בטופוגרפיה, ומצליח מעט יותר. הנה, כאן, לכיוון הוואדי, מול בית הקברות, היה האוהל שלידו ישנתי. בערך צפונית מערבית לשם, היה המחסן של ג'ומעה שראיתי בבוקר. אני מעיף מבט לכיוון ורואה רק גלי הריסות. שברים גדולים של בטון, לוחות פח של גגות וקירות, מכלי מים וצינורות השקיה, הכל בערבוביה אחת גדולה.

באחד הערוצים אני רואה מכונית צעצוע של ילדים, מהסוג הגדול, שניתן לנסוע בה, הפוכה על גבה וארבעת גלגליה באוויר. כמה ילדים מאתרים אותה ומביאים אותה בחזרה לגבעה. המכונית כנראה לא ניזוקה, וכעת כמה ילדים צוהלים מתחילים לשחק בה, בינות להריסות.

אני יוצא להסתובב במה שהיה עד לא מזמן ביתם של אנשי אל־עראקיב, לבחון מה בדיוק אירע. הגברים שוב מתגודדים בחבורות ומנהלים שיחות נסערות. כבר די חם, ואין שום מקור צל. בלית ברירה, הם עומדים בשמש או כורעים בצל המכוניות והטרקטורים שלהם. אני עובר בין גלי ההריסות. בכמה מקומות נשים וילדים יושבים על הריסות בתיהם בשקט. גם הם צריכים להירגע, אני חושב. אני עובר ליד מכל מים שהופל לאדמה. סילונים של מים פורצים מבעד לסדקים שנבעו בו, ותרנגולות מתגודדות סביב, שותות מהמים הנקווים בשלוליות סביב למיכל. אדמת הלס נאטמת, והמים לא ממהרים לחלחל.

התושבים מתכוונים לבנות מחדש את הכפר, ולהתחיל כבר היום. בית אחר אין להם, ולכולם משפחות, נשים וילדים. הם יודעים שהסכנה גדולה. מבחינה משפטית, צווי ההריסה עדיין בתוקף, ואין צורך בצו בית משפט או במתן התראה – בכל יום בתקופה הקרובה אפשר לבוא ולהרוס. אבל זה הכוח שלהם – כמו שאמר מוקדם יותר ג׳ומעה, אין להם כוח אחר. הכוח שלהם הוא העקשנות, הנחישות ואומץ לבם. לא הרחק מהם, מעברו השני של הכביש, נמצא הכפר טוויל אבו־ג'רוואל, שנהרס כבר למעלה מ־40 פעם. גם באל־עראקיב הרסו כבר בתים, אבל זו הפעם הראשונה שהכפר כולו נהרס לחלוטין. הם לא זקוקים לסיוע מיוחד, הם אומרים. הם כבר רגילים. יש קרובי משפחה שיעזרו, יש מי שיתרום ציוד או כסף, הם יסתדרו.

הפעילים כבר החלו להתפזר. אני מצטרף לחיה, ואנו נוסעים לכיוון באר שבע. קצת לפני הכניסה לעיר, שוטר עומד באמצע הכביש ומסמן לנו לעצור. אנו מביטים סביב ומבינים. בצד הכביש נמצא החניון של המשאיות והטרקטורים שהשתתפו בהריסת הכפר. הטרקטורים הועלו על משאיות, זוגות-זוגות כמו בתיבת נוח, והמשאיות נושאות אותם צפונה. אנחנו ממתינים בסבלנות עד שכל המשאיות חוצות את הכביש, השוטר מסמן לנו ואנו ממשיכים בדרכנו, מקווים לא לפגוש את השופלים הצהובים שוב בזמן הקרוב.

* * *

בונים מחדש את אל-עראקיב

בונים מחדש את אל-עראקיב

שבת. ביקור הזדהות בכפר. אנו מגיעים באוטובוס מתל אביב, מלא כמעט לגמרי. אוטובוס נוסף נמצא בדרכו מירושלים, ואוהל המחאה שהוקם בכפר הולך ומתמלא במבקרים, למרות החום הכבד. טוב לראות שגורל אל־עראקיב נוגע ללבם של אנשים רבים. אני שמח גם לראות שחלק מהמשפחות כבר הקימו לעצמן מבני מגורים חדשים, ובתים אחרים נמצאים בבנייה, ממש בזמן הביקור. רבים מתושבי הכפר מתפרנסים כשכירים, והיום הוא למעשה היום הראשון מאז ההריסה בו הם יכולים לבנות את בתיהם.

אנשי הכפר עורכים לנו סיור ומסבירים שוב מה קרה. אני לומד כמה דברים שלא ידעתי. על מיכל מים שההורסים שכחו להפיל, אך ברגע האחרון, לאחר שכבר יצאו מהכפר, נזכרו ושלחו בבהילות שופל למוטטו. על מיכל הסולר של הגנרטור, שנלקח מלא בכ־1,500 ליטרים של סולר, וחזר ריק. על ההרס הרב והציוד שהוחרם.

חוזרים לאוהל המחאה. האווירה באוהל טובה, ואנשי הכפר מודים למבקרים הרבים. אנו מבקשים מהאנשים להירשם כדי שנוכל להודיע להם ולקרוא להם להגיע לכאן בדחיפות במקרה של סכנת הריסה נוספת. מי יודע, כבר היו מקרים שנוכחות מסיבית של פעילים עיכבה או דחתה ניסיונות הריסה. אנשים רבים נעתרים לבקשה ונרשמים, ואנחנו, בכל זאת, מקווים שלא נזדקק לזה.

* * *


1 באוגוסט, 2010.