הביטו בסרטון: כך נראים מתנחלי דרום הר חברון בפעולה. ארבע רעולי פנים, חמושים באלות, מגיעים ביום שני, 8.6.2008 להכות את תמאם אל-נוואג'עה, בת 60, ח'ליל אל-נוואג'עה בן ה-61, ועימראן אל-נוואג'עה, בן 33, תושבי המאהל הקרוב להתנחלות סוסיא בדרום הר חברון – אזור הגבעות הצחיח שמדרום לחברון. עימראן יצא עם שניים מילדיו לרעות את עדרו מדרום להתנחלות, באדמות הכפר סמוע הקרוב. שני מתנחלים הגיעו למקום בטרקטור וניסו לגרש את הרועים. כאשר סירב עימראן, איימו עליו השניים והחלו נוסעים לכיוון ההתנחלות. עימראן הזעיק כמה מבני המשפחה. כעשר דקות לאחר מכן הגיעו למקום ארבעה מתנחלים חמושים באלות ופניהם רעולות. הם היכו את ח'ליל, תמאם ועימראן ועזבו את המקום. תמאם א-נוואג'עה הועברה לבי"ח סורוקה בבאר שבע (ראו דו"ח מלא באתר בצלם).

בעקבות מעשי האלימות האחרונים של מתנחלי דרום הר חברון הגיעו ב-14.6.2008 יותר מ-50 אנשים לפעולת הזדהות עם תושבי המקום, שארגנו פעילי תעאיוש בירושלים, הפועלים יחד עם תושבי האזור מאז שנת 2001 כנגד הנסיונות החוזרים ונשנים לגרש אותם. כמה רשמים ומחשבות בעקבות הפעולה.

תושבי דרום הר חברון עוסקים בגידול צאן ובחקלאות באזור הצחיח הזה מאות שנים. רבים מהם מחלקים את חייהם בין העיר הקרובה יאטה לבין גבעות דרום הר חברון. לפני 1948 החזיקו גם באדמות בבקעת באר-שבע; החל משנות השמונים החלו התנחלויות בדרום הר חברון לנגוס באדמותיהן, לצמצם את שטחי המרעה שלהם והצבא מגביל את תנועתם. המשפחות הפזורות באזור סוסיא גלו ממקום מושבן האמיתי – סוסיא אלקדימה, כאשר ישראל השתלטה על המקום והוא הוכרז גן לאומי. האתר הארכיאולוגי הביא לגירוש התושבים החיים. אלה מתמודדים זה שנים עם מתנחלי סוסיא (שנוסדה ב-1983), כרמל עמשא, חוות מעון והמאחזים שבסביבותיהן. בסוסיא העתיקה קם בינתיים "מרכז סיור ולימוד", עם אכסניה וגם בריכת שחייה.

פעם אחר פעם גורשו תושבי סוסיא ממקומותיהם, המערות שבהם הם מוצאים מקלט נהרסו על-ידי בולדוזרים, בורות האיסוף למי גשמים זוהמו ונסתמו, תלמידים הוכו. כל נסיון לשפר את רמת חייהם נתקל בצווי הריסה; הדיון בעניינם בפני בתי הדין נמשך שנים ארוכות.

והם נאחזים במקום. מי שמגיע למקום יכול לראות, כי לתושבי אזור סוסיא נאחזים בציפורניים בקרקע, כשהם חיים כמעט בתוך שמורות: מוקפים על-ידי מתנחלים, כבישים שמנסים לאסור עליהם לחצות אותם, דרכי פטרולים צבאיות והיאחזויות המסתעפות מן ההתנחלויות. במבט ראשון התמונה קשה, שכן יחסי הכוחות ברורים וחד-משמעיים; קיומם של הפלסטינים רופף ושביר; יכולתם להתקיים באזור צחיח בשנות בצורת היא מבחן קשה לתבונה המעשית העצומה שיש בדרך חייהם. אך דווקא נוכח יחסי הכוחות אפשר להתפעל מכוח העמידה של אנשי המקום. כמה מן הפעילים נזכרו בגירוש של סתיו 2001 ובפעולות המחאה ההמוניות בין 2002 ל-2004, שסייעו לאנשי המקום לחזור לאדמתם. כך נראה צומוד יומיומי, עקשני.

השצ"ם והשב"ם

אפשר היה גם להבחין בהתרחבות ההתנחלויות ובהיאחזויות הפרושות בנוף. ההיאחזויות אינן מאוישות בהכרח; האיוש החלקי, הזמני, מספיק כדי שצה"ל יעמוד לרשות אדוני הארץ, המתנחלים, ואלה יוכלו לחבר היאחזות מבודדת להתנחלות ב"דרך גישה", שמגדרת בפועל את הפלסטינים ומונעת מהם תנועה חופשית. לכל היאחזות קטנה יש צורכי ביטחון, ומכאן הצורך להקיף אותה באזורי בטחון, שאליהם אסורה הכניסה לפלסטינים. גם הנטיעות על האדמות הגזולות מצריכות בטחון והגנה, וכך הולכים "אזורי הבטחון" ומתרחבים.

הפגנה

שני הכלים החשובים, שכל פעילה ופעיל בשטחים הכבושים צריך להכיר: בצד השצ"ם – השטח הצבאי הסגור, המוכרז כרגיל כנגד פלסטינים ומתנגדי הכיבוש, השב"ם – שטח ביטחון מיוחד, אזור עמום הסובב את ההתנחלויות ואת שדותיהן, ואליו הכניסה אסורה. לא ברור בכלל מהו השב"ם ומה מידת חוקיותו; במקומות מסוימים, הוראות הפתיחה באש מתירות להשתמש בנשק חם כלפי פלסטינים הנכסים אליו. ברור לגמרי, כי הוא מרכיב חשוב בהרחבת ההתנחלויות. חשיבותו של הסיור המשותף של הפעילים ותושבי המקום היתה בכך: להגיע, ולו רק לרגע, לשדות הגזולים שהפכו ל"שטח בטחון מיוחד".

שתילים וחביות

אך מעבר למתנחלים ולהיאחזויות ראינו בשטח גם כיצד מתרחבים והולכים שדותיהם של המתנחלים (ראו את המפה שפרסמו פעילי תעאיוש). ההשתלטות על הקרקע מתרחשת כל הזמן; בעוד שתקיפות ושריפות, מכות והשפלות מצד המתנחלים זוכים לעתים לדיווח חלקי בעיתונות, המלחמה האמיתית על הקרקע אינה זוכה לתשומת לב. אך מטרת התקיפות והאלימות הגלויה היא בדיוק זו: להרתיע את הפלסטינים, להלך עליהם אימה, להרחיק אותם, דונם ועוד דונם, מאדמתם.

לכן חשוב כל-כך לשים לב למהלך התקיפה ב-6.2008: התוקפים היו אומנם אנונימיים ורעולי פנים, אך הם לא ניסו אפילו להסוות את היותם מתנחלים, ויותר מכך: התקיפה התרחשה לאחר אזהרה, שבו נדרשו תושבי המקום בגלוי לעזוב אותו. כך לא מתנהל פשע רגיל; כך מתנהלת מערכה קולקטיבית. האיום-אזהרה המוקדמים נועדה להבטיח שהמסר יעבור; האיום הוא מרכיב במדיניות ההפחדה – וההפחדה נועדה לשרת את תהליך הנישול.

הפגנה

המאבק הזה לא מתנהל רק בעזרת אלות, אלא גם בעזרת חביות ושתילים: מסביב לסוסיא ראינו שדות שלמים, חלקם עם שתילים צעירים, בני שנים מועטות; באחרים – שתילים בחביות. אלה החלקות החדשות של ההתנחלות. חלקות כאלה אפשר לראות בחלקים שונים של הגדה המערבית. כרגיל מדובר בשטחים הצמודים לאלה שהמתנחלים כבר השתלטו עליהם. המתנחלים אוסרים על פלסטינים להתקרב לשטחי העיבוד בתואנה בטחונית. כאשר הם מצליחים בעזרת הפחדה למנוע את עיבוד החלקות האלה, הם מתחילים לעבד אותן בעצמם: לזרוע ולשתול, או כשצריך למהר – להציב במקום שתילים בתוך חביות מלאות עפר, ולגדר את המקום.

מכאן קצרה הדרך עבורם לטעון לאחר שנתיים-שלוש, כי מדובר ב"אדמות סקר", שהפלסטינים איבדו את החזקה עליהם כיוון שלא עיבדו אותן משך שלוש שנים, ואילו הם – המתנחלים – קונים להם חזקה על האדמה הגזולה באמצעות עיבודה משך שנים מועטות. כך הופכת ההחזקה האלימה לזכות חזקה.

"השטחים המוזנחים"

בהתנחלות קדומים נחשף התהליך הזה בעדויות במשפט. בכתבה מאירת-עיניים הסביר מרון רפופורט ב-17.3.2008 כיצד מתרחש התהליך:

"שיטת ההשתלטות פותחה בקדומים ובהתנחלויות נוספות באזור באמצע שנות התשעים, לאחר הסכמי אוסלו. מעדותו של זאב מושינסקי, "רכז הקרקעות" במועצת קדומים, עולה שהשיטה עבדה כך: עובדי המועצה, מושינסקי במקרה זה, נהגו למפות את "השטחים המוזנחים" סביב ההתנחלות, גם אם נמצאו מחוץ לשטח שיפוטה.

לאחר המיפוי, "הקצתה" המועצה את האדמות לתושבים בהתנחלות. התושבים חתמו במועצה על טופס רשמי לפיו אין להם תביעות בעלות על האדמות, וכי המועצה רשאית לפנות אותם בכל רגע, בתמורה לפיצוי בעבור השקעתם בעיבוד הקרקע בלבד. לסנס אמר בעדותו שחתם על הסכם כזה מול דניאלה וייס, שהיתה ראש מועצת קדומים. מושינסקי הודה שלא ביקש אישור להקצאת האדמות מהמינהל האזרחי, הגוף החוקי היחיד בענייני קרקעות בגדה, ולא ידוע לו על מישהו אחר ביישוב שביקש אישור.

המטרה הראשונה של ההשתלטות, לפי מושינסקי, היתה למנוע מפלשתינאים להגיע לאדמות שבקרבת ההתנחלויות "כדי למנוע פיגועים". ואולם מעדותו של קב"ט קדומים בעבר, מיכאל בר-נדר, עולה, שהשלב הבא לאחר "ההקצאה" היה הרחבת ההתנחלות לפי גבולות ההשתלטות: לאחר שתושבי ההתנחלות תפסו את האדמות, היתה נעשית פנייה למפקד הצבאי להכריז על האדמות כעל אדמות מדינה, שכן לפי החוק בגדה, מי שאינו מעבד את אדמתו במשך שלוש שנים, מאבד את בעלותו עליה. "רוב שטח השיפוט של המועצה היום לא היה של המועצה בעבר", העיד בר-נדר."

דברים דומים מתרחשים בכל רחבי הגדה המערבית. לא בכל מקום יש טופס רשמי ופרוצדורה מוסדרת שמאפשרים לעקוב בפירוט מקרוב אחר התהליך, אך השתילים בשדות והחביות והגדרות המתפשטות מעידים עליו. דו"ח צוות מעקב ההתנחלויות של "שלום עכשיו" מנובמבר 2006 מביא מפות מאלפות (ראו למשל את מפת מעון ומאחז חוות מעון, כרמי צור ומאחז צור שלם, מעלה לבונה, עלי ומאחז הרא"ה של עלי): השטחים הצהובים מוכרזים כ"אדמות סקר", רשמית – חלקות קרקע "שלגביהן מתבצעת בדיקה לקראת רישומה כאדמת מדינה". אלה החלקות שהמתנחלים ועושי דברם במינהל האזרחי ובממשל טוענים, כי הפלסטינים אינם מעבדים אותן ולכן אפשר להעביר אותן לרשות המדינה – וממנה לידי המתנחלים. השטחים המסומנים בכחול מסמנים את שטחי השיפוט של ההתנחלויות ומסמנים את כיווני התפשטותן.

המלחמה על הקרקע

זהו ההגיון הבסיסי שמאחורי התקיפות והבריונות: להרחיק את האנשים בעזרת טרנספר זוחל ולהשתלט על האדמה בעזרת עיבוד תוקפני. לא מספיק לחשוב על מעשי אלימות כביטוי לגזענות בלבד או כהפרה של זכויות אדם: מדובר במרכיב אחד בתהליך הקולוניאלי של נישול-התיישבות המתרחש בכל רחבי הגדה המערבית.

חישבו על ההכרזה על שטח צבאי סגור: לפעילים המתנגדים לכיבוש נדמה לעתים, מתוך ההתנסות בשטח, שהכרזה על שטח הצבאי הסגור היא בעיקר מכשיר לדיכוי המחאה. אך מדובר בכלי המשפטי ותיק: נעשה בו שימוש עצום במהלך שנות החמישים כדי לאסור על הפלסטינים שנשארו בתחומי ישראל את הכניסה לשדותיהם (כך למשל בעראבה). יישובים שלמים בתחומי המימשל הצבאי הוכרזו כשטח צבאי סגור (כמו עין נקובא שליד אבו גוש או איקרית ובירעים), ושדות עצומים, בנגב, בגליל ובמשולש הפכו ל"אזורי סכנה", שהגישה אליהם אסורה. זה איפשר הפקעות נרחבות והקמת יישובים למתיישבים יהודים, עולים חדשים וותיקים.

כעת אנו נמצאים בעיצומו של תהליך קולוניאלי פרוע הרבה יותר, המתנהל בחסות הכיבוש הצבאי. יש צורך להיאבק בשצ"ם ובשב"ם לא מטעם זכות התנועה החופשית הישראלית – כי אין לישראלים זכות כזו בשטחים הכבושים – ולא רק בשל האלימות הפרועה של המתנחלים אלא כמרכיב חשוב במנגנון הנישול הקולוניאלי.

בדיוק משום כך היה חשוב כל-כך בשעת המסיק, שישראלים לא יצטרפו לפלסטינים רק ככוח-עזר לעבודה איתם שכם אל שכם, אלא שיצטרפו למוסקים הפלסטינים כדי לאפשר להם להגיע לכרמים הצמודים להתנחלויות, לשדותיהם שהוכללו ב"שב"מ", לכרמים שאי-אפשר כבר לעבד אותם – ושנמצאים בסכנה ברורה של העברה לידי המתנחלים. אלימות הכיבוש אינה מתמצה באלות ובבולדוזרים, במעצרים ובהרג: הגדרות והשתילים והעצים המגדרים ופולשים הם חלוצי תהליך הנישול העמוק, שתנועת שמאל אנטי-קולוניאלית צריכה להפנות את תשומת הלב אליו ולהיאבק נגדו.