מאת: ג'ואל ביינין


בוש ומובארכ

אם ייפול משטרו של נשיא מצרים, חוסני מובארכ, יצביעו בוודאי על שעות הצהריים של ה-28 בינואר כעל נקודת השבר. במשך כמה שעות לאחר סיום תפילות יום השישי הצליחו כוחות המשטרה ו"כוח הביטחון המרכזי" להרחיק את המפגינים ממרכז קהיר. בערך ב-14:00 פרצו 20,000 מפגינים את המחסומים והשתלטו על גשר קסר א-ניל, המחבר בין גיזה וזמאלכ לכיכר אלתחריר, הציר הראשי של מרכז העיר. שעתיים מאוחר יותר מטה המפלגה הדמוקרטית הלאומית (מד"ל), שבראשה עומד מובארכ, עלה בלהבות.

מוקדם יותר בצהריים הסתערו המונים על המטות האזוריים של המד"ל בעיר איסמעיליה שעל תעלת סואץ ובבירת מחוז הדלתא מנסורה. מטה המד"ל במחוז פאיום עלה באש כמה שעות מאוחר יותר. מאות אלפי מפגינים ברחבי המדינה הפרו את העוצר שעליו הכריז המשטר, שהחל בשש, ונותרו ברחובות משך כל הלילה. באלכסנדריה, העיר השנייה בגודלה במצרים, דחקו המפגינים את המשטרה ואת כוח הביטחון המרכזי החוצה מהעיר. בשעה שהנשיא מובארכ פנה לאומה באותו ערב והודיע שדרש את התפטרות הקבינט, החל הצבא לקחת אחריות על הביטחון בערים המרכזיות.

חיציהם של המונים זועמים בדרך כלל אינם מכוונים אל מטרות אקראיות. במקרה זה, המתקפה על משרדי מפלגת השלטון ועל בנייני שרד אחרים באלכסנדריה, סואץ וטנטא, באה להדגיש את אחת מזעקות המחאה העיקריות: "העם רוצה סוף למשטר". לא "רפורמות" והתפטרותו של הקבינט, שאינו אלא גוף מנהלי בעל כוחות מוגבלים, אלא שינוי במשטר ומעבר לדמוקרטיה – שיחל רק עם התפטרותו של הנשיא מובארכ.

במרכז הפגנות "יום הזעם" של ה-25 בינואר, נקודת הפתיחה של תנועת המחאה, עמדו דרישות כלכליות. תוך ימים הפנו המפגינים את מחאתם לעבר המשטר הרודני כולו, שידו הקשה הפכה כבדה מנשוא. מאז ה-28 בינואר רק מתגברת התביעה לשינוי המשטר.

אחד ההיבטים יוצאי הדופן ביותר באינתיפאדה המצרית הוא היעדרה של מנהיגות ברורה. רבים מחברי האופוזיציה החוץ-פרלמנטרית שהיו פעילים בעשור האחרון משתתפים בה ומשוחחים עם התקשורת. אך הם אינם משחקים תפקיד מארגן או מוביל. הרוב העצום של המשתתפים בהפגנות מעולם לא השתתף בפעילות פוליטית קודם לכן ואינו שייך לכל מפלגה או תנועה פוליטית או דתית.

כרגיל, מפלגות האופוזיציה המצריות עומדות מן הצד. מפלגת תגמוע השמאלית, לכאורה, סירבה להשתתף בהפגנות מפאת כבוד המשטרה (ה-25 בינואר הוא יום המשטרה במצרים). מפלגת הוופד המקורבת לקהילת העסקים ממאנת להביע עמדה ברורה. מנהיג מפלגת ע'אד (המחר) אימאן נור, שזכה ב-7% מהקולות בבחירות לנשיאות ב-2005, סמך את ידו על ההפגנות. נור, שבריאותו לקויה, הוכה בידי שוטרים ואושפז ב-25 בינואר. מפלגתו, עם זאת, חלוקה ואינה פופולרית במיוחד.

האחים המוסלמים, הידועים כגוף האופוזיציוני הגדול והמאורגן במדינה, נמנעו מהשתתפות בהפגנות ה-25 בינואר, אך הצטרפו באיחור לאלה של ה-28 בחודש. אולי כתוצאה מישיבתם על הגדר ההפגנות נעדרות כמעט תוכן אסלאמי: הטון ברובו לאומי וחילוני.

חתן פרס נובל לשלום וראש הוועדה הבין-לאומית לאנרגיה גרעינית לשעבר, מוחמד אל-בראדעי, מיאן גם הוא לתמוך בהפגנות ה-25 בינואר. הוא הצטרף לתנועה רק לאחר שראה שההפגנות גדולות ומצליחות יותר מהמצופה. מאז הודיע: "אם האנשים, ובמיוחד הצעירים … רוצים שאוביל את המעבר, לא אאכזב אותם."

על אף שאיחר בהבעת תמיכתו ושטרם הוכיח כל יכולת ארגונית יעילה, אל-בראדעי הוא שהולך ומצטייר כמנהיג הסמלי של התנועה, עם מוניטין חזק במיוחד בקרב הנוער. רבים מכבדים אותו כדמות "נקייה" שתייצג את מצרים היטב אל מול הקהילה הבין-לאומית. האחים המוסלמים הצהירו על תמיכתם באל-בראדעי כנשיא מעבר – מהלך חכם מאד, שכן בראדעי יארגן בחירות ויאפשר להם להשתתף, יחד עם שאר הסיעות הפוליטיות.

לפני כחודש, עם התקרבותה של ההתקוממות העממית בתוניסיה לשיאה, גם הפרשנים הפוליטיים המבריקים ביותר לא ניבאו למצרים את תחילתה של אינתיפאדה עממית בסדר גודל שלא נראה כמוהו מאז הכיבוש הבריטי (1882 עד 1954). רבים מצביעים, בצדק, על ההבדלים החשובים בין שתי המדינות. אוכלוסיית מצרים בת 81 מיליון נפש גדולה פי שמונה מזו של תוניסיה, והכוחות של ביטחון הפנים הצבאיים מונים מעל מיליון איש. שלא כמו אגרוף הברזל של נשיא תוניסיה לשעבר, זין אל-עאבדין בן-עאלי, הנשיא מובארכ פיתח בפיקחות מערך מורכב של חירויות מוגבלות, קואופטציה, פילוג האופוזיציה, דיכוי בכוח ובעורמה ומתן הזדמנויות פה ושם, במיוחד לאינטלקטואלים, להביע מרי פוליטי ולשחרר קיטור. יתר על כן, העם המצרי ידוע באפאתיה הפוליטית שלו וביכולתו לסבול בשקט עד אין-סוף. נראה שבכל זאת הגענו אל הסוף.

הפרשנות המיידית ברוב כלי תקשורת ההמונים מתרכזת בשני גורמים במטרה להסביר את ההתקוממות המצרית. הראשון היא הדוגמא שסיפקה ההתקוממות התוניסאית. השני הוא יכולות הגיוס של רשתות חברתיות מדור Web 2.0 – בלוגים, פייסבוק, טוויטר, פליקר וכו'. אחרים גם מזכירים את זרימת המידע החופשית יחסית ברחבי העולם הערבי המתאפשרת בזכות רשתות הטלוויזיה, ובמיוחד אל-ג'זירה ואל-ערבייה.

זהו חלק מן ההסבר, ללא ספק. אך אל-ג'זירה עלתה לאוויר ב-1996. היא עודדה מרחוק את ההתקוממות בתוניסיה, אך איחרה לכסות את אירועי ה-25 בינואר במצרים, איחור שלדעת רבים נבע מלחץ מצד פטרון הרשת, נסיך קטר. מאז השלימה אל-גז'ירה את הפערים ויותר, לפחות עד שכתביה נעצרו ומצלמותיהם הוחרמו ב-30 בינואר. טלפונים סלולריים, ששימשו ככלי לגיוס הרבה יותר מפייסבוק וטוויטר, הגיעו לשוק המצרי ב-1998. התארגנויות פוליטיות משתמשות בבלוגים ובפייסבוק זה כמה שנים. ב-28 בינואר לא היתה גישה לאינטרנט ברוב המדינה, ורשתות התקשורת הסלולרית נותקו.

העיתוי המדוייק של ההתקוממות המצרית היה בלתי צפוי, ואולי אף בלתי ניתן לצפייה. אך אם נמקמו בהקשר היסטורי נוכל לזהות כמה סיבות מבניות שהופכות את המאורעות למפתיעים פחות ומפחיתות משהו את חשיבותם היחסית של גורמים אופנתיים כמו אתרי מדיה חברתית.

את ההתקוממות מובילים בעיקר צעירים. יותר ממחצית אוכלוסייתה של מצרים צעירה יותר משלטונו בן שלושים השנים של חוסני מובארכ. צעירים בני המעמד הבינוני מתקשים להתחתן ולהקים משפחה על השכר שניתן להשיג במצרים – כאשר ניתן להשיג תעסוקה כלל. האבטלה מרוכזת בקרב מחפשי עבודה בפעם הראשונה, בעלי השכלה על-תיכונית. צעירים אלה, הסובלים מאבטלה או מתת-תעסוקה, בדרך כלל עובדים בחו"ל במשך כמה שנים כדי לחסוך מספיק כסף כדי לקנות ולרהט דירה, תנאי הכרחי לנישואין במעמד הבינוני.

בעמוד הפייסבוק של תנועת הנוער 6 באפריל, שזכה לתשומת לב מרובה בקרב הפרשנים, יש כמאה אלף חברים. אך האירוע שעל שמו נקראת הקבוצה – שביתה כללית שנקבעה עבור ה-6 באפריל 2008 – מעולם לא התרחש. נוכחותה ברשת גדולה בהרבה מחשיבותה בשכונות ובכפרים שבהם הגישה לאינטרנט מוגבלת ושיעורי האנאלפביתיות גבוהים. עם זאת, היא מחוברת היטב למוחמד אל-בראדעי, וייתכן שהדבר מציבה בעמדת פתיחה מוצלחת להשתלבות במשטר החדש שעשוי לקום.

פרויקט ה"שינוי המבני" הכלכלי הניאו-ליברלי נמשך במצרים מאז 1991. מאז מינויו של הקבינט שזה עתה פוטר ביולי 2004, הצמיחה הכלכלית מרשימה – כ-5% בשנה. המעמד הבינוני הגבוה והאליטות משגשגים, אך מעט מאד מחלחל מטה. לדברי הבנק העולמי, יותר מ-40% מהמצרים חיים על קו העוני או בסמוך לו. מחירי המזון זינקו. כפועל יוצא, שכרם של רוב פועלי הצווארון הלבן והכחול אינם מספיקים כדי לפרנס משפחה. הקיצוצים בהוצאות החברתיות של הממשלה קרעו לגזרים את רשת ההגנה החברתית שהקים ממשלו האוטוריטרי-פופוליסטי של גמאל עבד אל-נאסר. מה שנותר הוא שלטון-גנבים אוטוריטרי.

זה עשור לערך המשטר מאפשר התגייסות חברתית סביב נושאים פוליטיים וכלכליים. בתחום מדיניות החוץ היו ועדות עממיות והפגנות סולידריות עם האינתיפאדה הפלסטינית השנייה ב-2000-2 ונגד הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003 (שבה חוסני מובארכ לא תמך, אם גם לא היסס לרגע לשמור על בריתו עם ארצות הברית). ב-2005-6 התנועה המצרית לשינוי (הידועה בשם "כִּפאיה", קרי "די") התפרצה אל הבמה בדרישה שמובארכ לא ירוץ בבחירות לנשיאות ב-2005 (הוא רץ); שלא יְיָעד לכס השלטון אחריו את בנו גמאל (מה שנראה סביר עד ה-28 בינואר); שיגביל את סמכויות הממשלה לטובת הפרלמנט ומערכת המשפט (ניתן לטעון שסמכויות אלה למעשה הורחבו בתיקוני החוקה של 2005); ושיבטל את מצב החירום שהוכרז ב-1981 (מצב החירום נמשך). היתה גם מערכה חשובה למען עצמאותה של מערכת המשפט המצרית באביב 2006, שהיתה רחבה בהרבה מ"כפאיה", אך זו איבדה את התנופה סביבות מלחמת לבנון ב-2006.

פועלים שובתים בטנטא, 2009

שביתת הענק ותפיסת מפעלי הטקסטיל ע'אזי אלמהאלה, 2009

אולי חשוב מכל הוא גל השביתות, ההשתלטויות, ההפגנות והפעולות האחרות שבהן נוקטים פועלי מצרים מאז 1998, גל שגדל בהרבה מאז ההאצה ביישומה של מדיניות ניאו-ליברלית בידי "ממשלת אנשי העסקים" שהוקמה ביולי 2004. במשך תקופה זו השתתפו למעלה משני מיליוני פועלים ביותר מ-3,000 פעולות קיבוציות, וזכו בכמה מדרישותיהם הכלכליות החשובות. הממשלה חזרה בה מהבטחותיה בכל פעם שחשבה שתצליח בכך, אך בגידותיה בדרך כלל גררו שביתות ומחאות נוספות מצד העובדים. כ-40% מכל הפעולות הקיבוציות הן במגזר הפרטי, שבו מעט מאד ועדי עובדים מקומיים. זוהי התפתחות חדשה לחלוטין.

ההישג הפוליטי החשוב ביותר של הפועלים בתקופה זו היה הקמתם של שני איגודי עובדים עצמאיים: האיגוד הכללי העצמאי של עובדי רשות מס הנדל"ן ב-2008, והאיגוד הכללי של טכנאי הבריאות לפני חודש בלבד, בדצמבר 2010. הממשלה נאלצה גם להעלות את שכר המינימום הבסיסי החודשי לארבע מאות לירות (כ-70 דולר) – ממש לא מספיק, אך כמעט פי ארבעה משכר המינימום הקודם.

חשיבותה של תנועת המחאה הפועלית בעשור האחרון באה לידי ביטוי בהודעה לעיתונות מיום 30 בינואר שבה שני האיגודים העצמאיים ונציגי עובדים מתריסר עיירות תעשייתיות הכריזו על כוונתם להקים הסתדרות איגודי עובדים חדשה, עצמאית מהסתדרות איגודי העובדים המצרית הקיימת, המשמשת כזרוע של השלטון מאז הקמתה ב-1957. זהו הניסיון הראשון להקים מוסד חדש על בסיס תנועה עממית – אקט מהפכני, שכן הדבר אינו חוקי במצרים כיום.

על כל ההתארגנויות הללו מדווחת העיתונות הפרטית שהחלה לשגשג לאחר הקמתו של "אל-מסרי אל-יום" ("המצרי היום") באביב 2004. עורכים אופוזיציוניים במיוחד נענשים מדי פעם בכליאה, קנסות או מכות. אך ערוצי הלוויין, הזוכים בקהל עצום, פוגמים משהו בתועלת של דיכוי העיתונות המקומית, במיוחד לנוכח תפוצתם המוגבלת של רוב העיתונים והמגזינים. "אל-מסרי אל-יום", בעל תפוצה יומית של 100,000 עותקים, הוא הגדול מביניהם והוא אינו חוצה את גבולות ההתנגדות הליברלית.

כתוצאה של כל ההתפתחויות הללו, מחסום הפחד ההכרחי לשימור שלטונו של המשטר הרודני נפרץ הרבה לפני ינואר 2011. כל שחסר היה שהעם המצרי יפנים את המצב החדש. ב-28 בינואר זה קרה, ויהיה מה שיהיה בימים ובשבועות הקרובים – משטרו של מובארכ לא יוכל להחזיר את השד לבקבוק.




ג'ואל ביינין הוא פרופסור בפקולטה להיסטוריה ע"ש דונאלד ג' מקלאכלן ופרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת סטאנפורד. הוא מחבר הספר The Struggle for Worker Rights in Egypt.

המאמר התפרסם במקורו באתר זה.

תודה למתן קמינר עבור התרגום לעברית והעמדתו לרשותנו.