יאיר בוימל*

תקציר

עד סוף שנות השישים השיג הממסד היהודי את היעד המרכזי שהציב לעצמו ביחס למשק הערבי: ביטול יכולתו של המגזר הערבי להתפתח כמגזר כלכלי עצמאי, העברת כל אמצעי הייצור שלו למגזר היהודי ויצירת תלות מלאה של פרנסת הערבים במשק היהודי ותנודותיו.

מטרה מרכזית זו הושגה באמצעות שרשרת של פעולות ותוכניות שנעשו במקביל והשלימו זו את זו. הפעולה הראשונה הייתה הפקעת האדמות, כבר למן שנת 1948, עד שכשישים אחוז מהקרקע שנותרה בידי הערבים הישראלים ושהייתה בשימוש ו/או בבעלות ערבית עברה מהמגזר הערבי אל המגזר היהודי. הפעולה השנייה הייתה הפקעת אמצעי הייצור החקלאי השני – המים – והעברת מרביתם לשימוש החקלאות האינטנסיבית היהודית. הפעולה השלישית הייתה ביצועה של תוכנית ממסדית מאורגנת שהביאה לחיסול 72% מהמשקים הערביים ולהכפפת 28% הנותרים לממסד החקלאי הציוני. שלוש הפעולות הללו גרמו לאבטלה גדולה מאוד במגזר הערבי , לעומת שגשוג כלכלי אדיר ממדים במשק היהודי, חסר תקדים בקנה מידה עולמי. כך נוצר צימאון רב לידיים עובדות, שנמצאו בשפע במגזר הערבי. הפעולה הרביעית הייתה ויסות הכמות, האופי והעיתוי של חדירת המובטלים הערבים למשרות הבזויות ביותר בשוק העבודה הישראלי. הפעולה החמישית הייתה תוכנית שיפור התשתיות במגזר הערבי, שהגבירה בקרבו את יכולת הצריכה ורכישת מוצרים; אלה נרכשו במרכזי המסחר היהודיים המודרניים וכך הוחזר שכר העבודה של הפועלים הערבים אל המשק היהודי. הפעולה השישית הייתה מניעת תיעוש המגזר הערבי במגמה ליצור תלות כלכלית מוחלטת של הערבים במשק היהודי ולסכל את האפשרות של צמיחת תחרות כלכלית ערבית למשק היהודי.

על הפעולות הראשונה והשנייה נכתב כבר רבות. מאמר זה יתמקד בתיאור ארבע הפעולות הנותרות. באמצעות כל שש הפעולות הללו הצליח הממסד הישראלי, בצד העלאת רמת החיים של חלק מהאזרחים הערבים, לדכא את התפתחות המשק הערבי בישראל, להפוך את פרנסת הערבים וכלכלתם לתלויה במשק היהודי ובתנודותיו ולהעביר את כל אמצעי הייצור שנותרו במגזר הערבי: קרקע, מים, כוח אדם והון לשירות הכלכלה היהודית.

1.   מבוא

א. כלכלת הארץ בתקופת המנדט, הנכבה וגופי השליטה במשק הישראלי

שורשיו של המבנה הפוליטי-החברתי-הכלכלי של מדינת ישראל ומטרותיו נובעים במידה רבה מהמבנה והשיטות שאפיינו את כלכלת הסקטור היהודי-הציוני בתקופת המנדט, והם ניזונים מההבדל העצום בין אופי הקהילה הפלסטינית לאופי הקהילה היהודית בעיקר בכל הקשור לתחום הכלכלי. מטרתו הכלכלית של הממסד הציוני בתקופת המנדט הייתה להקים משק יהודי מפותח, מודרני ומגוון ובעיקר עצמאי, שיהווה את עמוד התווך של המדינה היהודית העתידה לקום. המשק הפלסטיני הוגדר על ידי מרבית היהודים כמשק מתחרה, שמחד גיסא אין לראות בו פרטנר לפיתוח משותף של הארץ ומאידך גיסא עליו להוות שוק למוצרים המיוצרים במשק היהודי. ואמנם, למן הגעת ראשוני הציונים לארץ, בסוף המאה התשע עשרה, התפתחה בארץ מערכת כלכלית דואלית ובה שתי כלכלות שהתחרו זו בזו: כלכלה יהודית מתועשת ברובה, מודרנית, מפותחת ועתירת הון, וכלכלה פלסטינית שאף שהיא נחשפת בערים לתהליכי עיור ומודרניזציה כלכליים, הענף הכלכלי המרכזי שלה – החקלאות – נשאר ברובו מסורתי ומתקשה להתפתח.1 בתחרות זו על השליטה במערכות הכלכלה המודרניות של הארץ, על משאביה ועל תקציבי הממשלה הבריטית נחלו הציונים, כבר בסוף שנות השלושים, ניצחון מוחץ.2

עליונות הכלכלה והארגון הציוניים היו בין הגורמים העיקריים לניצחון הצבאי ב-1948 ולהתחוללות הנכבה הפלסטינית, שמעבר לתוצאותיה הפוליטיות והדמוגרפיות הביאה להרס מוחלט של החברה והכלכלה הפלסטיניים שנוצרו בארץ במאתיים השנים שלפני 1948, כלומר, החל בתקופת ט'אהר אל-עמר.

עם הקמת מדינת ישראל ב-1948 הפכה ההנהגה הציונית לממסד הישראלי. במרכז ממסד זה עמדה ממשלת ישראל. ממשלה זו הייתה לכוח הכלכלי החזק ביותר ששלט מעתה לא רק על הכלכלה היהודית אלא על כלכלת הארץ כולה וניווט את פיתוחה בהתאם לחזונו. במטרותיה הכלכליות של ממשלת ישראל בהשוואה למטרות הכלכליות של ההנהגה הציונית לפני 1948 לא חל שינוי. המטרה הייתה המשך ביסוסו וחתירה לעצמאותו של אותו "משק יהודי" מתקופת המנדט שכונה מעתה "המשק הישראלי" או "המשק הלאומי".

בנוסף לממשלה וכרצף לתקופת המנדט המשיכו לשלוט בחלקים נרחבים של המשק הישראלי ושוק העבודה שלו גם "המוסדות הלאומיים היהודיים" (כמו הסוכנות היהודית והקק"ל) ו"הסתדרות העובדים הכללית" לגופיה. בשלושת הגופים הללו (הממשלה, המוסדות הלאומיים והסתדרות העובדים) ובסקטור הפרטי שהשלים את "ארבע קבוצות הבעלות" בכלכלה הישראלית, לא הייתה לפלסטינים שנותרו בישראל כל דריסת רגל.3

ב. השאיפה לטרנספר בעשור הראשון וגיבוש היעדים הכלכליים של הממסד ביחס למגזר הערבי לאחר 1957

שני סעיפי ההוצאה הכספית העיקרית של הממשלה בעשורים הראשונים היו הביטחון וקליטת העלייה. ההוצאות הביטחוניות היו פועל יוצא מאיומים ממשיים ומדומים כמו גם מצרכים פוליטיים פנים-ישראליים של ההנהגה הישראלית, שנומקו פעמים רבות בפני הציבור היהודי בטיעונים ביטחוניים. משאבים רבים נוספים הופנו לקליטת ההגירה היהודית המסיבית של שנות החמישים והשישים. קליטת העולים הצריכה אספקת מזון, הקמת יישובים, בניית שיכונים, הקמת מוסדות חינוך, יצירת מקומות עבודה והוצאות רבות אחרות.4

ממשלות ישראל טענו אמנם כל העת שהן פועלות למען שוויון כלכלי לטובת כל אזרחיה, היהודים והערבים, אך המציאות בשטח הייתה שונה. היטיבו לנסח את הסתירה בין החזון למציאות רפאל רוטר ונירה שמאי:

הרצון להביא לידי שוויון אזרחי מלא כפי שהאידֵאל הכתיב זאת, חייב התמודדות עם צרכים ומחויבויות שסתרו אותו. הסכסוך עם מדינות ערב והרצון לשמור על ההגמוניה של הרוב היהודי גרמו לאי-השגת שוויון מלא ולאי-ביצועה של מדיניות שאינה מפלה לרעה את המיעוט הערבי.5

הממסד הישראלי והרוב היהודי הגדירו את הערבים שנותרו בארץ כאויב וכסיכון ביטחוני. אי לכך, שיקום היישוב הערבי ומערכות חייו האזרחיות שנהרסו לחלוטין בזמן המלחמה לא עלה בקנה אחד עם סדרי העדיפויות האידֵאולוגיים, הדמוגרפיים והכלכליים של הממשלה ולכן הוזנח ולא טופל. הזנחה זו אמורה הייתה להיות גורם מסייע במימוש קו המדיניות המרכזי של הממסד הישראלי לגבי המיעוט הערבי בשנים 1957-1948, שנשען על התקווה שמלחמה נוספת עם מדינות ערב תאפשר את המשך הטרנספר של הערבים מהמדינה היהודית ולהפחתה ניכרת של מספר הערבים שנותרו בה. ואכן, מרבית המנהיגים הישראלים הבכירים ביותר, כמו דוד בן גוריון, משה שרת, פנחס לבון, משה דיין ויגאל אלון, נתנו ביטוי במסגרות שונות לתקוותם להפחית את כמות הערבים שנותרו במדינה.6 אמיל תומא (מנהיג ערבי, ח"כ והוגה דעות בולט במפלגה הקומוניסטית הישראלית) טען, שאחד האמצעים החשובים ביותר של הממשלה לעידוד יציאת הערבים מהארץ, גם אם לא כתוכנית מגובשת, היה דיכוי ההתפתחות הכלכלית של הערבים ובידודם מההתפתחויות הכלכליות מרחיקות הלכת של המשק היהודי.7

נוכח מטרה זו הצטמצמה פעילות הממשלה במגזר הערבי בעשור הראשון להשלטת הממשל הצבאי, והתרכזה בהקמת מנגנון פיקוח צבאי הדוק על האזרחים הערבים, שימנע מהם חופש פעולה מכל סוג שהוא, ויאפשר לגופי הממסד הישראלי לשלוט בערבים כדי להגשים בנקל, באמצעות צה"ל, את יעדי השלטון שתוכננו או יתוכננו ביחס אליהם.8

האירוע שהביא להתפכחותו של הממסד הישראלי מן התקווה לטרנספר של הערבים היה מלחמת סיני (נגד מצרים) ותוצאות טבח כפר קאסם (בגבול עם ירדן) ביומה הראשון של המלחמה, 29.10.1956. באירוע זה הרגו כוחות הביטחון הישראלים 49 מתושבי כפר קאסם. והנה, למרות התרחשותו של סיבוב המלחמה השני שכה ציפו לו אך גם חששו מפניו, ולמרות אירוע כפר קאסם, הרי הערבים הישראלים ואפילו הכפריים מאזור "המשולש", שהיה סמוך מאוד לגבול עם ירדן, לא איבדו את עשתונותיהם, כפי שהשפיעו אירועים דומים ב-1948, ולא ברחו מכפריהם. השאלה האם האירוע, שזכה בציבוריות הישראלית לכינוי "טבח", היה מתוכנן ונועד להביא לבריחה המונית של הערבים נשארה עד היום פתוחה.9 בנושא זה אמר לאחרונה יששכר שדמי, מפקד החטיבה שחייליו ביצעו את הטבח, כי ייתכן שהמפקד הזוטר שנתן את פקודת הירי פעל בהתאם להנחיות הכלליות של הממשל הצבאי, בהן נאמר כי עידוד הערבים לחצות את הגבול לירדן או אי- מניעתם מכך הייתה אחת משלוש האופציות לטיפול בערבים "במקרה חריג".10

בדיונים השונים בקרב גופיו השונים של הממסד הישראלי שעסקו במדיניות כלפי המיעוט הערבי הובעה אכזבה מכך שהערבים לא ברחו.11 האכזבה הולידה את המפנה המרכזי במחשבה ובתודעה של הממסד הישראלי כלפי הערבים, והביאה למסקנה כי יש לנטוש את תקוות הטרנספר שכן הערבים לא יברחו.

מי שהיטיב לבטא את המפנה היה שמואל דיבון, יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים. במסמך מספטמבר 1959 שכותרתו: "המלצות לטיפול במיעוט הערבי בישראל", הוא מסכם את העשור הראשון ומציין בפסקאות המבוא לפרק המסקנות וההמלצות את הדברים הבאים:

מדיניות הממשלה לגבי המיעוט [הערבי] הגיעה לפרשת דרכים ועליה להחליט[…]. יש להניח בוודאות שאין לצפות בעתיד הנראה לעין לאפשרות של יציאה סיטונית של ערבים מן הארץ. אי לזאת יש להסיר אפשרות זו מעל הפרק בתכנון המדיניות לעתיד.12

המסקנה אצל קובעי המדיניות במגזר הערבי כי הערבים בארץ לא יעזבו הביאה אותם לדון בשאלה מהי המדיניות הכלכלית הרצויה כלפי האזרחים הערבים, או בלשונם של קובעי המדיניות, כלפי "ערביי ישראל".

מרדכי נמיר, יו"ר ועדת מפא"י לענייני ערבים אמר על כך, בראשית 1960, בצורה ברורה:

[הסקטור הכלכלי הערבי] רדום לעת עתה בשטח של יוזמה, אולם אם הוא יתגבש כסקטור כלכלי לחוד, וילך ויגדל, זה עלול להוות סכנה רצינית, אם לקחת בחשבון מה יתפתח בעוד 10 שנים. התרופה היא שילוב כלכלי כולל. המפלגה פועלת בזרועות אחדים בשטח זה.13

יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים התייחס, במסמך שהוזכר לעיל, לנושא הכלכלי וניסח את קווי המדיניות לעשור השני:

שילובם של הערבים בכלכלה הישראלית [מטרתו] למנוע יצירת משק ערבי עצמאי משלהם אשר יחזק את האוטונומיה הערבית במדינה […]. שילוב כזה ימנע בעתיד יצירת משק ערבי מתחרה למשק העברי.14

ג. כלכלת ישראל בעשור השני והמדיניות כלפי הערבים

נראה אפוא כי ההחלטה לשים קץ באופן מוחלט ל"משק הערבי" המפגר שנותר במדינה לא הייתה עבור קברניטיה הכלכליים של המדינה מרכיב שולי בעשייה הכלכלית הישראלית אלא רצון מודע לחסל את הסכנה האורבת מהתחרות במשק היהודי החותר למימוש השליטה המלאה בכל הפעילות הכלכלית המתרחשת במדינה. מאמץ זה אירע בעשור של 1958 -1968 אך בעיקר בשנים 1960–1965 , שהיו השנים המוצלחות ביותר של הכלכלה הישראלית. בחמש השנים הללו, בעידוד הממשלה ובמימונה, גדלו ההשקעות בכל ענפי המשק. התוצר הלאומי צמח ב-11% לשנה, הצריכה הפרטית גדלה ב-9% לשנה והיצוא גדל ב-18% לשנה.15 מדובר בקצב צמיחה של המשק הישראלי בכלל ושל התעשייה בפרט מהגדולים בעולם.16 צמיחה זו התאפשרה באותן שנים בשל הזרמת כארבעה מיליארד דולר ממקורות חוץ, שהושקעו במשק היהודי בלבד. 60% מהכסף הגיע מיהדות העולם, 28% מגרמניה ו-12% מממשלת ארצות הברית.17 בנוסף למימון זה, שהיה ברובו מענקים חד-צדדיים, ייבאה ממשלת ישראל מוצרים שניתנו לה חינם.18

במהלך שנות השגשוג הללו התברר כי "השילוב הכלכלי הכולל" של הערבים בכלכלה הישראלית, בהמלצת גופי הממסד השונים, התבטא בהפיכתו של המגזר הערבי לספק כוח אדם זול למען שגשוגה של הכלכלה היהודית שתוארה ככלכלה ישראלית. ואמנם, ההשקעות המסיביות בענף הבניין ובתעשייה היהודית הביאו לביקוש ער אחר ידיים עובדות. כתוצאה מכך התרחשה בשנים אלה התופעה המעצבת המרכזית במגזר הערבי – מעבר מסיבי של פועלים ערבים מעיסוק בחקלאות לצרכים עצמיים בכפריהם לעבודות בניין ושירותים ומעט תעשייה ביישוב היהודי. מדובר על נדידה של מחצית מכוח האדם הערבי הישראלי מכפריהם לעבר עבודה שכירה במשק היהודי.

בצד ההדרה של המגזר הערבי ואזורי המגורים הערביים מכל תוכניות הפיתוח הארציות ואפליה תקציבית קשה בכל הקשור להקצאת תקציב הממשלה ביצע הממסד הישראלי שש פעולות מרכזיות, בעיקר בשנים 1958-1967, במטרה לממש את מטרותיו הכלכליות במגזר הערבי. 1. העברה והפקעה של כ-60% מאדמות שהיו בשימוש או בבעלות ערבית לידי הממסד הישראלי; 2. הפקעת מרבית משאבי המים מהחקלאות הערבית; 3.חיסול של 72% מהמשקים החקלאיים המשפחתיים הערביים והעברת כוח האדם הערבי מהחקלאות (מחצית מהמפרנסים הערבים) אל שכירות במגזר היהודי; 4. ויסות ופיקוח על זרימת כוח האדם הערבי לתחתית מדרג שוק התעסוקה הישראלי; 5. פיתוח תשתיות בכפר הערבי לשם הגברת הצריכה במגמה להחזיר את ההון הערבי למגזר היהודי; 6. אי-תיעוש המגזר הערבי. על ההדרה הכללית, האפליה התקציבית ושתי הפעולות הכלכליות הראשונות שהוזכרו לעיל (1 ו-2) הרבו לכתוב.19 מאמר זה יתמקד בפעולות .6-3. שהובילו, באופן מחושב ומתוכנן, להוצאת ההון וכוח האדם מהמגזר הערבי אל המגזר היהודי וכך סייעו להשלמת ההשתלטות של הכלכלה היהודית על כל אמצעי הייצור של הכלכלה הערבית.

2.   "פיתוח החקלאות הערבית" ונטישתה

א. ייצוב המערכת החקלאית הדואלית של המדינה

המכשיר העיקרי של הממסד הישראלי בבואו לשלוט על כלכלת הפלאחים הערבים היה הכפפתה של החקלאות הערבית לארגון הכללי של החקלאות היהודית. מהלך זה, שהביא לתלות מוחלטת של החקלאי הערבי במדיניות הישראלית ללא אפשרות להשתתף בקביעתה, התבצע על ידי "המחלקה לכפר הערבי", שהוקמה במשרד החקלאות כבר ב-1948. אכיפת מדיניות המחלקה נעשתה על ידי הממשל הצבאי ולשכת יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים.20 כבר בשנים 1951-1949 ערכה המחלקה סקר מקיף של החקלאות הערבית ב-96 כפרים, הסקר שימש כלי מרכזי לאכיפת הנהלים החדשים של משרד החקלאות ושל הממשל הצבאי על הכפרים.21

מעצבי המדיניות הישראלית ראו בחקלאות היהודית גורם ייצור מרכזי וענף עיקרי לקליטת העלייה. החקלאות הייתה הענף היחיד במשק הישראלי שבו הונהג, עוד בתקופת המנדט, תכנון מקיף באמצעות שורה של ארגונים תכנוניים, יצרניים וצרכניים.22 לאחר הקמת המדינה עמד בראש המערכת הזאת שר החקלאות.23 מעבר לחשיבותה הכלכלית הייתה לחקלאות גם חשיבות ביטחונית וחינוכית, והראיה שאפילו הצבא, בהקימו את יחידת הנח"ל, גויס לשם הגשמת ההתיישבות החקלאית.24

בשנים 1966-1960 תקציב הממשלה להשקעות בחקלאות הלך אמנם והצטמצם,25 אך מרבית ההשקעות בהתיישבות החקלאית היהודית בישראל בתחומי הפיתוח, הייצור והמימון הגיעו, בתקופה הנסקרת מהסוכנות היהודית, שהתמקדה, עם הקמת המדינה, בתחום זה בלבד.26

נמצא אפוא שהמדיניות הכלכלית והאתנית הדואלית שהתקיימה לאורך כל תקופת המנדט כמטרה מדינית-כלכלית מוצהרת של מרבית מנהיגי היישוב היהודי, נותרה על כנה גם בתקופת המדינה. אלא שעה שבתחומי התעשייה, המסחר, התחבורה, ההתיישבות ותחומים אחרים כמעט שלא נותרו, אחרי 1948, מערכות ערביות בנות תחרות למערכת היהודית, הרי החקלאות המסורתית הערבית נשארה התחום הכלכלי האחרון שעדיין תפקד על אף שהיה פגוע ומעוות.27 במסמך שכבר הוזכר לעיל שבו מתווה יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים את המטרה הכלכלית של הממסד במגזר הערבי – מניעת "יצירת משק ערבי מתחרה למשק העברי" – הוא מדגיש את הצורך להשתלט על החקלאות הערבית, באומרו: "במיוחד מדובר בחקלאות הערבית אשר הולכת ומתעצמת ומעמידה כבר כיום את החקלאות העברית בעיקר בשטח הירקות והפירות במצב של תחרות".28

ואמנם, תחום גידול הירקות היה התחום החקלאי המסורתי היחידי בו נרשם גידול בייצור וברווחיות כבר בשנות השלושים,29 אך גם אותו, כאמור, שאפה הממשלה, החל בסוף שנות החמישים להכפיף למערכות הארציות ולווסת את צמיחתו על פי האינטרסים שלה.

ב. תחומי אפליית החקלאות הערבית

יודגש כי לבעיית היסוד בחקלאות הערבית היו שורשים ערביים פנימיים – מסורתיים והיסטוריים. מדובר בבעיית הפיצול הרב בשטחי הקרקע הפרטיים שהחריף עם השנים, ככל שהתארכה שרשרת הדורות והתגברה העברת שטחי הקרקע תוך פיצולן בין היורשים. שעה שהממסד הקרקעי הישראלי קבע שגודלה המינימלי של נחלה חקלאית למשפחה צריך להיות בן 30 דונם30 הרי בשנת 1963 גודלה הממוצע של חלקת קרקע משפחתית מעובדת במגזר הערבי היה 5.2 דונם.31 אבו כּשכּ וג'ראיסי הדגישו שפיצול כזה אינו מאפשר מהבחינה הטכנית הכנסת שיטות עיבוד מודרניות, או שהופך את ההשקעה ללא כדאית מהבחינה הכספית. הם גם מציינים כי ניסיונות של תושבים מהמגזר הערבי להניע את הממסד הישראלי לקדם ריכוז קרקעות בסמיכות לכפרי מגוריהם ולרישומם מחדש ביחידות שטח גדולות יותר בצורה שתתאים לצורכיהם ולתנאי חייהם, לא עלה יפה.32 שר החקלאות, משה דיין, הציע אמנם ב-1960 את "חוק ריכוז הקרקעות", אך למקרא לשון החוק מתברר כי מטרותיו היו לגרום להפקעה נוספת של השטח הקרקעי שבידי הערבים שנמצא סמוך למקום מגוריהם, זאת גם אם לבעלים יש חטיבת קרקע אחת לא מפוצלת, והקצאת שטח קרקעי אחר מרוחק עשרות או אף מאה קילומטר מהכפר.33 מכאן שכל הגעה לאדמות תצריך, בשל שלטון הממשל הצבאי, רישיונות תנועה. חשש הערבים היה שהם לא יקבלו רישיונות אלה, והדבר יוביל לבסוף לנטישה מוחלטת של הקרקע. החוק אִפשר גם הענקת פיצויים במקום קרקע, הצעה שההתנגדות לה הייתה גדולה אף יותר. מחאה פרלמנטרית וציבורית ערבית מוצלחת הביאה לבסוף לביטול הצעת החוק. הביוגרפיה של משה דיין קובעת כי החוק לא הוגש לבסוף לקריאה שלישית עקב ההתחשבות שגילה כלפי "חשש הערבים שהחוק יביא לנישולם מהקרקע ומשום כוחה העמוק של המסורת".34 אי לכך הבעיה המרכזית בחקלאות הערבית נותרה בעינה והמשיכה להקשות על חלק מהניסיונות להביא לשינוי פניה.

לבעיית היסוד יש להוסיף שורה ארוכה של תחומים בחקלאות הערבית שנפגעו בשל הממסד הישראלי, החל בשנת 1948, באמצעות הכפפתה של חקלאות זו לשליטת הממסד החקלאי הישראלי ולמטרותיו. התחומים הם: הפקעת קרקעות ומים; הכרזה על שטחי קרקע כשטחי אימונים לצבא או שמורות טבע; אפליה בהקצאת קרקע לחקלאות; אפליה בהקצאת מים להשקיה; אפליה בהקצאת תקציבי פיתוח לחקלאות; אפליה במתן שירותי הדרכה; הדרה מתוכניות פיתוח חקלאות ארציות. בנוסף הודר החקלאי הערבי מארגוני שיווק, מכירות וקניות שפעלו במרוכז עבור החקלאות היהודית; הוא אולץ לעמוד לבד מול כוחות שוק לא אוהדים והדבר גרם למחירי תשומות גבוהים ולמחירי תוצרת נמוכים.35

ג. "התוכנית לפיתוח החקלאות הערבית"

במהלך המחצית הראשונה של שנות השישים (דצמ' 1959-נוב' 1964) כיהן משה דיין כשר החקלאות. בצד קביעת מיקום "קו הבצורת" בנגב, שהותיר את מרבית הבדואים ללא זכות לפיצויי בצורת, יוזמתו המרכזית באותן שנים, שתרמה רבות לנטישת הערבים את החקלאות, הייתה מימוש "התוכנית לפיתוח החקלאות הערבית בשנים 1968-1963" ששורטטה בתקופת כהונתו.36 פעולה זו תאמה את חזונו אודות החקלאות שבה הוא ראה, בהתאם לביוגרף שלו: "מכשיר של כיבוש לאומי [יהודי], אשר יש לתיתו רק בידי אלה שממלאים את השליחות הלאומית על ידי התנחלות, או מקיימים אותה במו ידיהם."37

כבסיס לעריכת תוכנית הפיתוח החקלאי שימש סקר מפורט שנערך בכל 104 הכפרים הערביים המוכרים. הסקר בוצע על ידי משרד החקלאות בשיתוף עם המרכז המשותף (לסוכנות, לתנועות המיישבות ולממשלה) לתכנון חקלאי והתיישבותי. התוכנית קובעת אמנם שמטרתה ומטרת הסקר היא: "פיתוח כפרי המיעוטים למען קידום רמת ההכנסות של הפרט ושיפור תנאי הייצור",38 אך ראש הממשלה גילה כי הסקר נעשה גם למען יישומו של חוק ההתיישנות תשי"ח – 1958, שעניינו היה רישום קרקעות כפרטיות רק אם תוכח, במסמך רשמי, בעלות ועיבוד במשך 15 שנה.39 ואמנם, בשל חוסר היכולת להוכיח בכתובים בעלות שכזו, סייע החוק להעביר 55% מהאדמות שנחשבו עד אז לפרטיות לידי המדינה.40 בהתעלם מהמטרות הקרקעיות היו ל"תוכנית פיתוח החקלאות הערבית" שלוש מטרות עיקריות:

  1. קידום החקלאים בעלי קרקע מ-31 ד' ומעלה.
  2. פיתוח ענפים וגידולים בהתאם לקיבולת השוק.
  3. התאמת הפיתוח לאופי ולאפשרויות הריאליות בכפר ובמדינה.41

סך עלות התוכנית הועמד על 43 מיליון לירות. מהן יועדו כ-25 מיליון לחיפוש, מציאה והובלת מים לכפר, 16 מיליון לפיתוח החקלאי וכ-2 מיליון לפעולת ריכוז הקרקעות.42 לגבי מקורות המימון קובעת התוכנית רק את הדברים הבאים: "הסכום של 18.8 מליון לירות מוצע לתת כהלוואה מתקציבי פיתוח [כך] או ממקורות בנקאיים אחרים. חלק מההשקעות ע"י מימון עצמי של החקלאים […]."43

בהשוואה לתוכנית התקציבית המוצהרת, הוצאתה אל הפועל הייתה צנועה ביותר. היא בוצעה כחלק מתוכנית החומש הכללית לפיתוח וזכתה ל-13.6 מיליון לירות בלבד,44 קרי: 32% בלבד מהמתוכנן. גם ראש הממשלה באחת ההזדמנויות דיבר על סכומים צנועים ביותר שיופנו לחקלאות הערבית. בין השאר הוא אמר: "[…] בפיתוח החקלאי בכפר נשקיע 3 מליון לירות למפעלי מים, 1.5 מליון לירות לפתוח חקלאי הכולל הכשרת קרקע, שיקום מטעים, רשתות השקאה."45

מהותו של השינוי, גם אם היה מצומצם, תאמה את מטרותיה המוצהרות של התוכנית. מדובר היה למעשה באינטנסיפיקציה של העבודה החקלאית בקרב 28% מהחקלאים בלבד – בעלי 31 דונם ומעלה – שכללה את המרכיבים הבאים:46

  1. תוספת מים להשקיה ומעבר מגידולי פלחה מסורתיים לגידולי תעשייה וירקות.
  2. הכנסת ציוד מכני.
  3. עלייה ברמת התפוקה לעובד ליחידת שטח.
  4. השקעה כספית גדולה בחקלאות, שמומנה ממשכורותיהם של בני המשפחה שיצאו לעבודה במשק היהודי.47
  5. הפניית הייצור לשיווק רחב וליצוא.
  6. הקמת קואופרטיבים לשיווק ולהשקיה.

את תוצאות תוכנית הפיתוח ניתן להראות בשתי דרכים. דרך אחת מציגה הישגים יחסיים בקרב הנהנים מתוכנית הפיתוח וקובעת שכתוצאה ממנה הגדיל בעלים של יחידת שטח את תפוקתו פי 2.8, אם אימץ את השיטות החדשות ונשאר ללא השקיה, ופי 8.1 אם הוסיף גם השקיה.48

דרך אחרת, המתייחסת למצבם של כלל החקלאים הערבים, מצביעה על כך שהמצב לא השתנה כלל. על פי נתוני משרד החקלאות הניבה החקלאות הערבית בסוף שנות השישים, על כל דונם, בממוצע לכל הגידולים, כ-20% בלבד בהשוואה לדונם בחקלאות היהודית. חקלאי ערבי הרוויח 17% בלבד מחקלאי יהודי.49 החקלאי הערבי, לא רק שקופח בתמורה שניתנה לו, אלא שגם פִרנס משפחות גדולות יותר. מכאן אפוא שהחקלאות הערבית, כולל חקלאות הירקות, בקושי פרנסה את בעליה. גם אבו כּשכּ וג'ראיסי קבעו, שפרט לגידול בשטחי הקרקע המעובדים לא עמדה התוכנית ביעדיה.50 בהשיקו את תוכנית הפיתוח לחקלאות הערבית הצהיר דיין שמטרתה היא: "קידומם של הכפרים הערביים והדרוזיים על ידי פיתוחם של ענפי המשק החקלאי והעלאתם לרמה המבטיחה הכנסה נאותה".51 התוכנית לא הגשימה את יעדיה, דבר שעליו מסכימה גם הביוגרפיה של משה דיין.52

ואמנם, גם נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מהשנים 1964 ו-1968 מראים כי הגם שתשומותיו של החקלאי היהודי היו גדולות פי כמה מאלה של החקלאי הערבי, הרי הרווח לדונם ירקות ומיקשה במשק היהודי היה גדול ב-100% ו-83% בהתאמה, בהשוואה לרווח לדונם במשק הערבי.53

פערים גדולים עוד יותר נמצאו בהשוואת הרווח לדונם בגידולי שדה. בתחום זה ולמרות התשומות הגבוהות יותר בחקלאות היהודית, קיבלו היהודים תמורה כספית בגובה של 230% יותר על כל דונם מאשר הערבים בשנת 1964, ו-500% יותר בשנת 1968.54

מעבר למטרות שהושגו בקרב אלה שנהנו מתוכנית הפיתוח נראה שאחד מהישגיה העיקריים של התוכנית היה הפיכת מרבית 72% מהחקלאים (12,580 איש), שהיו בעלי חלקות הקטנות מ-30 דונם55 לפועלים שכירים במשק היהודי. ואמנם, אחד המקורות הממשלתיים מגלה שאחת ממטרות התוכנית הייתה להביא להפנייתו של כוח האדם המועסק בחקלאות הערבית "לענפי משק אחרים."56

ד. נטישת החקלאות

הפרסום הממשלתי הרשמי והקובע אודות הערבים בישראל מתאר, בשנת 1971, את נחשלותה של החקלאות הערבית בתקופת המנדט ואת השינוי שחל לאחר הקמת המדינה:

פריון הייצור במשק הערבי גדל בהתמדה [ …] הורחבו שטחי השלחין […] מיכון המשק הערבי גבר בקצב מהיר […] גוונו הגידולים […] "המשולש" התמחה בירקות […] הגליל התמחה בטבק […] התפשטו המטעים, התרחבו הפרדסים […] ניתן אשראי לטווח ארוך מתקציב הפיתוח […] פותחו דרכי תחבורה [...] גדל שיעור הפריון לדונם. בד בבד עם פיתוח המשק החקלאי חל תהליך מקביל שהשלים אותו [...] של יציאה גוברת לעבודות חוץ והצטמצם משקלה היחסי של החקלאות כמקור מחיה.57

סיכום זה ואחרים מציגים תמונה נכונה לגבי כשליש מהחקלאים הערבים ומצניעים או מתעלמים מהמפנה המרכזי בתקופה הנחקרת בקרב רוב החקלאים הערבים, שנאלצו לפרנס אוכלוסייה כפרית ערבית שרק הלכה וגדלה. יסודו של המפנה הוא האבטלה הגבוהה מאוד בקרב החקלאים הערבים, פועל יוצא של הפקעת הקרקעות, הדרת 72% מהחקלאים אל מחוץ למערכת הייצור והשיווק הממלכתית, חוסר הרווחיות של החקלאות הערבית ובמידה מסוימת גם החדרת מיכון. כל אלה הביאו לכך שבמהלך שנות השישים עברו 58% מהמפרנסים הערבים מחקלאות לענפים אחרים. לעומת שנת 1954 שבה היו 54% מהמפרנסים הערבים מועסקים בחקלאות, הרי בשנת 1970 היה שיעורם 23% בלבד.58 אמנם גם אצל היהודים באותה תקופה ירד שיעור העוסקים בחקלאות במידה דומה מ-16% ל-7.5%, אך בעוד שאצל הערבים צומצם השטח המעובד לנפש בעשרות אחוזים, הרי אצל היהודים, בחישוב לנפש, הוא גדל, ובמקום הפועלים היהודים נכנסו לחקלאות היהודית פועלים ערבים.59 תהליך של מודרניזציה בחקלאות וצמצום כוח האדם בענף התקיים באותה תקופה במרבית ארצות המזרח התיכון,60 אך שעה שבארצות הללו (פרט לארצות הנפט) נידונו רבים לחיי בטלה ואבטלה, הרי השגשוג אדיר הממדים ממנו נהנתה ישראל בשנים 1958-1965 אפשר לאזרחיה, יהודים וערבים, אף כי לא בצורה שיוויונית, להשתלב בענפי כלכלה אחרים, בעיקר במשק היהודי.

צירוף רשימת הסיבות שערך ארנון סופר, שהביאו את הערבים לנטישת החקלאות,61 כמו גם מדיניותה המכוונת של הממשלה והאפליה השיטתית שהנהיגה כפי שתואר לעיל, מעודדים הגדרת שלוש סיבות מרכזיות להחשת התהליך הזה ואלו הן:62 1. סיבות היסטוריות-כלכליות-תרבותיות-דמוגרפיות פנים-ערביות; 2. תכנון ממשלתי מכוון ששקל גם את הסיבה השלישית; 3. הזדקקותו של המשק היהודי המתפתח לכוח אדם, וההזדמנות של הערבים שנטשו את שדותיהם לשפר את רמת חייהם ולקבל, כשכירים במשק זה, שכר גבוה יותר, ולעיתים אף כפול, מהרווח הכספי שנפל בחלקם מעיבוד אדמתם.63

נטישת החקלאות הייתה פועל יוצא של תהליך מודרניזציה מעוות, שהתעוות בגלל התחוללותו המהירה, מהיותו כפוי על ידי השלטון הישראלי וסדרי עדיפויותיו ובעיקר בשל העובדה שלא נתלוו לו עיור ומודרניזציה הכוללים תיעוש, הקמת מערכות שירותים מתקדמות ומוסדות השכלה גבוהים, בניית אליטה כלכלית, בירוקרטית ומשכילה וכו'.

העשור השני (1968-1958) הביא לסיומם של שני תהליכים שהחלו עוד בשנות העשרים וקיבלו תפנית דרמטית ב-1948. הראשון היה השתלטות המגזר החקלאי היהודי על החקלאות במדינת ישראל. תהליך זה, שהסתייע במימון נדיב שבא ברובו מחוץ לגבולות הארץ, קידם את החקלאות הישראלית לדרגת אחת מהמודרניות בעולם כולו. התהליך השני, שהיה פונקציה ותוצאה של הראשון, היה חיסולה של החקלאות כענף הפרנסה העיקרי של הערבים במדינת ישראל והפיכת רבים מהחקלאים הערבים לשכירים במשק היהודי.

אמיל תומא סיכם את מטרות המדינה בכל הקשור ליחסה לחקלאות הערבית במילים הבאות:

מדיניותה של ממשלת ישראל היא "כיבוש החקלאות". ישראל עשתה ככל שניתן כדי לנשל את הערבים מאדמותיהם ומעבודה בחקלאות […]. נקודת המוצא של הממשלה היא שהפיכת הארץ למדינה יהודית שוללת את קשר הערבים לאדמה ומחייבת את עקירתם הסופית ממנה […]. גם כאשר לא הצליחו [היהודים] בטיהור הארץ מערבים, הם לא התייאשו מהשגת המטרה הזאת. הרס החקלאות הערבית הוא אחד האמצעים לכך.64

3.   נדידת כוח האדם הערבי מהמשק הערבי למשק היהודי ותוצאותיה

חיסול הכלכלה הפלסטינית ב-1948; העדר השקעות ופיתוח מרכזי תעסוקה במגזר הערבי; חיסול מרבית החקלאות על ידי תוכניות הממסד; האפליה הממשלתית הכלכלית בכל שאר התחומים; העדר שכבת יזמים עירונית שגורשה או נמלטה ברובה ב-1948; ביטול חופש התעסוקה והניידות לחיפוש מקומות עבודה באמצעות חוקי הממשל הצבאי – כל אלה הביאו לאבטלה גבוהה מאוד בקרב הגברים במגזר הערבי (עבודת נשים מחוץ לביתן הפרטי כמעט לא התקיימה כלל). החל ב-1956 אך בעיקר מ-1958 ועד 1965, עת המשק היהודי דרש עוד ועוד ידיים עובדות אפשר הממסד הישראלי, באמצעות רישיונות שהונפקו במשותף על ידי הממשל הצבאי, ההסתדרות ומשרד העבודה, חדירה איטית, מווסתת ומפוקחת של פועלים ערבים לשוק התעסוקה היהודי. וכך, במקביל לתהליך חיסול ונטישת החקלאות הערבית ועימה גם נטישת אורח החיים המסורתי בכפר, התרחש מעבר של עשרות אלפי ערבים לשכירות בפרנסות שונות מחוץ לכפר, בדרך כלל במשק היהודי. אנשים אלה כונו "יוממים",65 או "ניידים". כמה מחקרים מצביעים על כך שבמהלך התקופה הנסקרת יצאו 50% מהמפרנסים בכפר למקומות עבודה אל מחוץ לכפריהם.66 כמו כן, בשנים הנסקרות עברו 13% מבין כלל המועסקים הערבים ממעמד של עצמאיים למעמד של שכירים במשק היהודי.67 כבר בקיץ 1961 היו 90% מהערבים השכירים מועסקים במשק היהודי.68 על נטישת החקלאות והמעבר ליוממות במשק היהודי אמרו חבריה הערבים של מפ"ם את הדברים הבאים:

אם נשאל עצמנו מהי התמורה הגדולה ביותר בחברתנו הערבית עד כאן נענה שעד לפני דור או שני דורות היינו עם פלאחים ונהיינו עכשיו עם של פועלים פשוטים ולא מקצועיים שאדמתם הופקעה והם אולצו לחפש עבודה בערים היהודיות.69

לערבים היה אינטרס מובהק להשתלב בכלכלה הישראלית, מתוך שקיוו לא רק לשפר את מצבם הכלכלי המיידי אלא גם לזכות בהשתלבות ובשוויון רחבים בתחומים נוספים במערכות המודרניות הארציות ובחברה הישראלית. אלא שהממסד והחברה הישראליים מנעו השתלבות כזאת והגבילו אותה לחדירה זמנית ומצומצמת לשוק העבודה בלבד. נטישת החקלאות התקיימה אמנם גם במדינות נוספות במזרח התיכון, אך ייחודו של התהליך בחברה הערבית בישראל הוא בכך שהוא לא לווה בתכנון ממשלתי, בעיור ובמודרניזציה פנים-ערביים, אלא הוגבל לתפיסת מקומות העבודה הנחותים במגזר היהודי.70

מנהל המחלקה הערבית בהסתדרות, מ' ברטל, אמר על סוג העבודות שנפלו בחלקם של הערבים דברים ברורים:

הפועל הערבי השכיר כאן זו תופעה סוציאלית החמורה ביותר מכל מקום בעולם – הוא הגורם האחרון בסולם הסוציאלי החברתי, שחודר למשק קיים ותופס את המקומות שאפשר לקרוא להם הסדקים בכלכלה הלאומית.71

בנוסף לנחיתות המובהקת של הערבים בכל תחומי התעסוקה, הם הופלו גם בתחום התנאים הסוציאליים כמו ביטוח לאומי ושכר העבודה.72 השכירים הערבים במשק היהודי סיפקו אמנם 60% מהכנסות המגזר הערבי,73 אך שכרו של הפועל הערבי קופח בכל ענפי התעסוקה ביחס לשכרו של הפועל היהודי בשיעור של 50%-60%.74 ההכנסה לנפש במגזר הערבי הגיעה, על פי אחת ההערכות, ל- 75% בלבד מההכנסה לנפש במגזר היהודי,75 ול-45% בלבד על פי הערכות אחרות.76

מסמך של ההסתדרות העוסק בנושא כוח האדם הערבי במשק היהודי מתאר מצב שבו לשכיר הערבי ואף לבעל הקרקע השתלם לעבוד במשק היהודי, שכן השכר הנמוך שקיבל היה בכל מקרה גבוה מהכנסתו של חקלאי עצמאי ערבי או של פועל חקלאי שכיר אצל מעסיק ערבי.

ההכנסה מעבודה שכירה במשק היהודי היא בדרך כלל גבוהה מן ההכנסה המתקבלת ממשק חקלאי ערבי. כדאי לו [לחקלאי הערבי] לשכור פועל חקלאי ערבי, בתנאי השכר הירודים של הכפר הערבי (5-6 ל"י ליום) ולצאת להשיג עבודה מכניסה יותר [בבניין או בתעשייה] במשק היהודי ברמה של 9 ל"י ליום […] שכרם של פועלים חקלאיים, שהופנו על ידי לשכת העבודה [למשק החקלאי היהודי] הוא 7 ל"י ליום, ואם באו ללא [הפניית] הלשכה, הם ירוויחו רק 5 ל"י ליום.77

במיוחד נוצלו נשים וילדים שהועסקו באמצעות "ראיס". על תופעה זו אמר שמחה פלפן, נציג מפ"ם במחלקה הערבית של ההסתדרות:

יש נשים ובנות העובדות 10 שעות ליום בעד 4-5 לירות. יש הרבה ילדים, מגיל 14-12 שעובדים 10 שעות ליום, קבוצות שלמות של ילדים מובאים לעבודה.78

העבודה כשכיר במשק היהודי העלתה אמנם בצורה משמעותית את השכר הממוצע למפרנס בסקטור הערבי, אך היא לא הביאה לשיפור מיידי במצב הכלכלי. ואכן, לעיתים, מצבם הכלכלי של אלה מבין המועסקים שנשארו בכפר היה אפילו טוב יותר ממצבם של הפועלים שנאלצו לצאת ולחפש פרנסה במקום אחר, שכן חלק מהמשכורת של השכירים במשק היהודי הופנה להוצאות על תחבורה, מזון ולינה מחוץ לכפר, לעומת הפועל בכפר שלא נסע למקום עבודתו וזכה שם, אם היה פועל חקלאי, למזון ללא תשלום. הפועלים שנשארו ללון במקום עבודתם הרוויחו אמנם יותר מכל פועל אחר, אך גם חלופה זו, כמו אפשרות היוממות, נבחרה רק כאשר לא הייתה עבודה בכפר וכאשר לא נמצאה עבודה במרחק שאִפשר חזרה יומיומית אליו.79

תוצאות השתלבות הערבים בתפקידים הנמוכים ביותר של מערך התעסוקה היהודי התקיימו בכל רובדי החיים והיו בחלקן בעלות השלכות מרחיקות לכת. היו בין הערבים כאלה שהפכו אמנם לפועלים מקצועיים ולאחר מכן אף לקבלנים עצמאיים, אך מדובר היה בתהליך של פרולטריזציה ללא עיור ואף לנטישת כוח האדם את הכפר שתוצאותיו היו תת-פיתוח פיזי של הכפר עצמו. התלות במנגנון חיצוני ובחלקו עוין גרמה להחלשה ניכרת של הביטחון והיציבות האישיים ואף למשבר זהות.80 משבר זה זירז מחד גיסא את גיבוש מרכיבי הזהות המודרניים: מעמדיים-חילוניים-לאומיים ומאידך גיסא, על פי אחת הגישות, עורר שנאה למעסיק היהודי ולמדינה בכלל והגביר את רגש הלאומיות.81 התרוקנות הכפר הערבי מגבריו הובילה לעיתים לערעור רקמת הקשרים המשפחתיים. שכר העבודה הגבוה יחסית גרם לעלייה ברמת החיים החומרית,82 לעלייה בהיקף הבנייה למגורים בכפרים ואף ליא גיסא להיו בה ילדים, מגיל 12 עלייה ניכרת בשיעורי הנישואין והפריון.83 אך בשל מדיניות הממסד לבידול והדרת האזרחים הערבים מכל תחומי מרקם החיים של הרוב היהודי בישראל, לא היוותה חדירת הפועלים הערביים למשק היהודי אקט של השתלבות אזרחית ומנגנון להקניית שוויון אזרחי.84 המאפיין הכלכלי המרכזי של כלכלת הערבים בישראל היה ונותר תלות מרבית במשק היהודי ובתנודותיו. הממסד הכלכלי היהודי-הישראלי השכיל לווסת את חדירת הפועלים הערבים אליו על פי צרכיו, ובמקביל הוא מנע, כפי שיוסבר להלן, בנייה של מערכת קיום כלכלית ערבית עצמאית.

גם אצל היהודים עורר התהליך השפעות אמביוולנטיות. מצד אחד, ועל פי אחת הגישות שהוזכרה כבר קודם, בשל ראייתם ההיסטורית של היהודים את הערבים כסיכון ביטחוני ועל רקע הימצאותם החדשה בתוך השכונות והערים היהודיות, הם נתפסו בשנות השישים של המאה העשרים כמסוכנים ומפחידים עוד יותר, מה שאפשר ותרם להתגברות הנטיות האנטי-ערביות.85 מצד אחר, אבד תוקפן של הטענות המצדיקות את הצורך בקיומו של הממשל הצבאי כדי למנוע את הצפת המשק היהודי בערבים או כדי להגן על היישובים היהודיים מפני תוקפנות ערבית אלימה. אלא שבכל מקרה הפכו הערבים למעמד של "שואבי מים וחוטבי עצים", ובחלק מהענפים לא ניתן היה יותר להסתדר בלעדיהם.

4.   פיתוח התשתיות בכפר הערבי כאמצעי להחזרת הון למשק היהודי

א. מדיניות הממשלה עד 1962

גורמים מספר עומדים בבסיס ההסבר להעדרן הכמעט מוחלט של תשתיות (רשת חשמל, מערכת ביוב, כבישים ומדרכות, מים זורמים, תקשורת, אזורי מסחר ותעשייה) במרבית יישובי המגזר הערבי עד 1962, ואלו הם: 1. הבדלים היסטוריים, תרבותיים, כלכליים וחומריים עמוקים בין חברת המהגרים היהודית המלוכדת ובעלת האמצעים, שבנתה בתקופת המנדט את מרכזיה העירוניים וחלק מיישוביה החקלאיים על פי מתכונת אירופית מודרנית ומתועשת, לבין רוב החברה הערבית העותמאנית, אסלאמית ואגררית (ברובה), המפוצלת והמסורתית, שהתגוררה ביישובים בני מאות שנים, שברובם לא היה זכר לתשתיות ציבוריות – הזנחה של השלטון המקומי והמרכזי כאחד. 2. מדיניותה הכלכלית של ממשלת המנדט שעודדה בעיקר את היישוב היהודי.86 3. ההרס שהסבה מלחמת 1948 ליישוב הערבי בכלל ולמרכזיו העירוניים בפרט. 4. מדיניותה הכלכלית של ממשלת ישראל בעשור הראשון שלא השקיעה כמעט מאומה בפיתוח תשתיות במגזר הערבי. 5. מדיניות ממסדית שהקימה בעצלתיים רשויות מקומיות במגזר הערבי שבלעדיהן אין אפשרות לקבל תקציבי פיתוח. בשנת 1962 חיו 59% מהערבים בתחומיהן של 28 יישובים בעלי רשות מקומית. עד שנת 1967 גדל שיעור הערבים החיים בתחומי רשות מקומית ל-65% ב-40 רשויות מקומיות או במסגרת של מועצה אזורית.87 ובהשוואה, אחוז היהודים שחיו ב-1967 ללא מסגרת מוניציפאלית עמד על 0.2%.88

על מצב התשתיות בכפרים הערביים כתב שר הדואר, אליהו ששון – מ"הערביסטים" של מפא"י – במכתב לראש הממשלה, לאחר ביקור באום אל-פחם באוג' 1962 את הדברים הבאים:

[באום אל-פחם] אין מקורות לפרנסה, אין מפעלים לתעסוקה […] אין כבישים, אין חשמל, אין טלפון, אין שיקום ואין כל התפתחות. הכל בכפר כפי שהיה בסוף 1948, פרט לשטח אדמותיו שהצטמצם ממאה וארבעים אלף דונם בימי המנדט ל-25 אלף דונם כיום ועוד יד הצמצום נטויה.89

תמונת מצב זו, ובנוסף לה היעדרות כמעט מוחלטת של מערכות ביוב ובמקרים רבים העדר רשת לאספקת מים זורמים, הייתה נכונה לגבי מרבית הכפרים הערביים באותה תקופה.

שיעורם הגדול של הפער והאפליה נעשה בולט עוד יותר נוכח השגשוג חסר התקדים במשק היהודי עליו דיווחה הרשות לתכנון כלכלי במשרד ראש הממשלה:

במשך רוב שנות קיום המדינה הייתה במשק הישראלי [הכוונה היא לסקטור היהודי בלבד] רמה גבוהה של השקעות, אשר היוו כרבע מכלל המקורות שעמדו לרשותו. רמת השקעות זו גבוהה ביחס למדינות שונות בעולם. רמה גבוהה-יחסית זו של השקעה, הייתה בין הגורמים העיקריים אשר תרמו לצמיחה המהירה של כלכלתה.90

ב. תוכנית הפיתוח של 1962, תקציבה ומטרותיה

כבר בקווי היסוד של הממשלות מ-1955 ומ-1959 ניתן למצוא את הצהרתן על הצורך לשפר את רמת השירותים והתשתיות במגזר הערבי. דברים דומים אמר גם בן גוריון בפגישתו הראשונה עם ח"כים ערבים ב-1957. גם ועדת מפא"י לענייני ערבים – מעין ועדת היגוי שעסקה במדיניות הממסד לגבי האזרחים הערבים – קבעה בתוכניותיה שיש לפתח את התשתיות בכפרים הערביים.

אך רק בסוף יולי 1961 פִרסם עיתון הממשלה וההסתדרות בשפה הערבית, "אל-יום", לראשונה, על כוונותיה של הממשלה להשקיע כ-30 מיליון לירות למען תוכנית שתימשך חמש שנים לפיתוח הכפר הערבי והדרוזי (אל-יום, 31.7.1961). העיתוי לא היה מקרי, שכן בסוף אוגוסט עמדו להיערך הבחירות הכלליות לכנסת.

רבים הצביעו על הקשר בין השגשוג בקרב היהודים והאפליה הנמשכת במגזר הערבי לבין צמיחת כוחה של מק"י במגזר הערבי בבחירות 1961 משלושה לחמישה ח"כים.91 שמואל טולידאנו, יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים במשך 12 שנה (1965-1977) ציין שצמיחת מק"י נתפסה כסיכון ביטחוני, ושאחת ממטרות תוכנית החומש לפיתוח התשתיות ולצמצום האפליה הייתה התקווה שהיא תצמצם את מקורות צמיחתה של מק"י.92 בוועדת מפא"י לענייני ערבים נשמעו דברים דומים. מישאל (Mishael) שכטר, מפקד הממשל הצבאי, אמר: "[צריך] להעלות את רמת הצריכה ורמת החיים שלהם, כדי שרמת חייהם לא תהפוך למקור שנאה". מרדכי נמיר, יו"ר הוועדה, הציע באותה ישיבה:

האלקטריפיקציה של הכפר הערבי יש לה ערך עצום לא רק מבחינה כלכלית-תרבותית. יש לה גם ערך ביטחוני לא מבוטל. כאשר אתם עוברים בכביש ואדי ערה בלילה, אתם רואים אלא עוינות. אם נאיר את האפלה הזאת, נוציא אותם מתוך החשכה ונכניס אותם תחת פיקוחנו, הוא הדין לגבי רשת הדרכים והתחבורה.93 [ההדגשות שלי].

אך הסיבה המרכזית לביצוע תוכנית הפיתוח בכפרים הערביים הייתה כלכלית. ואמנם, למרות היותן של שתי תוכניות החומש לפיתוח תשתיות הכפר הערבי (1962-1967, 1973-1968) מנותקות מתוכניות הפיתוח הארציות והלאומיות של הממשלה, יש לראותן, ובעיקר את הראשונה, כחלק מהמאמץ העצום של הממשלה בשנות השישים לפתח את התשתיות בכל המדינה – תנאי הכרחי באותה עת להגדלת התל"ג ורווחיות המשק הישראלי.94 ואכן, במחצית הראשונה של שנות השישים חלה האצה משמעותית בפעילות הכלכלית המקומית, שהתבטאה בגידול של 11% של התל"ג, הצריכה וההשקעות בכל אחת מהשנים 1960-1964. היבוא גדל באותן שנים בקצב של 12% בשנה.95 הקשר בין תוכניות החומש במגזר הערבי לבין השגשוג הכללי בישראל הוא ראיית קובעי המדיניות את שיפור מערכות התשתית כאמצעי להקלת נגישותם של הפועלים הערביים למרכזי העבודה במגזר היהודי;96 כאמצעי להגדלת רמת הצריכה של הסקטור הערבי; כאמצעי להחזרת ההון היהודי, שהגיע למגזר הערבי בצורת שכר עבודה, למשק היהודי; ואף כאמצעי להורדת רמת הילודה. קביעות אלה עולות בין השאר מהדברים הבאים, שנכתבו ב-1959 על ידי שמואל דיבון, יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים:

לעומת הייצור, הצריכה בסקטור הערבי פיגרה ומפגרת ביותר. כל ניסיון מצד הממשלה להזרים בחזרה את ההון שהצטבר במשק הערבי לתוך המעגל הכלכלי של כלכלת המדינה חייב לקבל ביטוי מעשי בעידוד הצריכה וזאת בייחוד על ידי מודרניזציה ותכנון מחודש של הכפר הערבי […]. [כמו כן] אם בכלל קיימת אפשרות להאט את קצב הריבוי הטבעי [של הערבים] הרי אפשרות זאת לא תיתכן אלא על ידי תנופת פיתוח מהיר ורדיקאלי של הצריכה בסקטור הערבי, אשר יגרור אחריו מהפכה בערכיה ומסורתה של החברה הערבית.97

המחשבה שבידי הערבים הצטבר הון רב הביאה אפוא לשתי מסקנות. האחת: על בסיס הון זה עלולה להתפתח כלכלה ערבית עצמאית, וזאת יש למנוע מכול וכול. מסקנה זו יכלה למצוא חיזוק בדבריו של בנימין שידלובסקי, איש לשכת היועץ לענייני ערבים, שקבע: "רובו של ההון [הפרטי] המושקע בכפרים הופנה לבנייה ולהשקעות באמצעי ייצור כמו הכשרת קרקע, רכישת ציוד חקלאי וציוד אחר".98 המסקנה האחרת: יש להזרים הון זה בחזרה למשק היהודי. אחת התוצאות המעשיות משתי מסקנות אלה הייתה תוכניות הפיתוח לכפר הערבי שהביאו, כפי שיתואר, הן להגדלת הצריכה והן להעברת ההון ליצרנים היהודים שסיפקו את הצריכה הגוברת במגזר הערבי.

מסמך הסברה של לשכת היועץ קובע כי "מטרת התוכנית היא להשלים את פיתוח שירותי היסוד בכל הכפרים הערביים והדרוזים [...]. שירותי היסוד הם תנאי מוקדם להעלאת רמת החיים – בדרך של הגברת הצריכה – והשוואתה לזו של הישוב היהודי."99

סעיפי תוכנית החומש הראשונה כללו את הנושאים הבאים: שיכון, חינוך, כבישים, מפעלי מים, פיתוח המשק החקלאי, חשמל, שירותים מוניציפליים וסעיף שנקרא: פיתוח המלאכה והתעשייה. עלות תוכנית החומש בשנים 1962-1967 הסתכמה ב-82 מיליון לירות. מתוכן 44 מיליון מהממשלה, 31.5 מיליון מחברות שונות, קרנות ובנקים ו-8.5 מיליון מהתושבים עצמם.100 בהתחשב בעובדה שבחמש השנים שקדמו לתוכנית החומש הגיע סך כול ההשקעות הממשלתיות באותם תחומים במגזר הערבי ל-9.7 מיליון לירות בלבד,101 ובמהלך תוכנית החומש היא השקיעה במגזר זה 44 מיליון לירות, ניתן לומר שבחמש שנות התוכנית גדלה ההשקעה הממשלתית במגזר הערבי בכ-450%, ביחס לחמש השנים שקדמו לתוכנית.

כפי שתואר, המשק היהודי מתקופת המנדט נקרא, לאחר 1948, "המשק הישראלי", אף שדפוס הדרת הערבים מהמשק הלאומי נמשך. אי לכך ניתן לומר שגם בתחום ההלוואות הבנקאיות היו הפערים בין האשראי לו זכה המשק הישראלי הכללי, שהופנה ברובו הגדול למשק היהודי בלבד, לבין האשראי שהוגש למשק הערבי גדולים מאוד. בזמן שבמהלך תוכנית החומש כולה קיבל המשק הערבי אשראי בגובה של 31.5 מיליון לירות עבור כל התחומים, קיבל כלל המשק הישראלי בשנים 1965-1962 בלבד, ובתחומי החקלאות והתעשייה בלבד, אשראי בגובה של 3,000 מיליון לירות.102

כדי לאמוד נכונה את גובה ההשקעה יש לערוך השוואה בין תקציב המדינה הכללי שהופנה לפיתוח לבין סך ההשקעה שהוקצתה מתוכו במישרין לפיתוח המגזר הערבי. בשתי השנים שקדמו לתוכנית החומש עמד תקציב הפיתוח הממשלתי על סך 1,402 מיליון לירות. בשנתיים אלה זכה המגזר הערבי בכ-4 מיליון לירות, כלומר כ-0.3% מתקציב המדינה שהופנה לפיתוח. במשך חמש שנות תוכנית החומש הראשונה עמד תקציב הפיתוח הממשלתי הכללי על סך של 5942 מיליון לירות.103 תקציב הפיתוח הממשלתי לתוכנית החומש (רובו הלוואות, מקצתו מענקים) עמד על 44 מיליון. מכאן ששיעור תקציב הממשלה שהופנה באופן ישיר לפיתוח המגזר הערבי עמד על 0.8% מסך כול תקציב הפיתוח.

יש להסתייג ולומר כי חלק מההשקעות הכלליות "למשק הישראלי" אכן היטיבו בעקיפין גם עם האזרחים הערבים. הסתייגות זו תהיה נכונה לגבי חלק בלבד מההשקעות בתשתית בפריפריה כמו: תחבורה, תקשורת ובריאות, אך בדרך כלל לא תכלול השקעות בחינוך, במסחר, בתעסוקה, תיירות ותעשייה. הראיה הטובה ביותר לכך היא עצם הצורך בתוכנית פיתוח ייחודית ליישובים הערביים.

ג. תוצאות תוכנית הפיתוח הראשונה

שנתון הממשלה משנת תשכ"ח שמסכם את תוכנית הפיתוח מדווח על הדברים הבאים:

במסגרת [התוכנית] נסללו כבישי גישה לרוב הכפרים הערבים והדרוזים וכמעט לכולם הותקנו מפעלי מים וסופקו מי שתייה ומי חצר […]. למעלה ממחצית האוכלוסייה הערבית במדינה נהנית מאספקת חשמל סדירה. בשנת הכספים הבאה יחוברו לרשת החשמל 8 כפרים נוספים, שאוכלוסייתם מונה 30,000 נפש.104

על פי סיכומי ההסתדרות,105 על פי מחקרו של עזיז חיידר106 ועל פי מסמכו של חסני עבוד,107 מצב התשתיות בשנת 1967 היה כדלהלן:

כבישים: במהלך תוכנית החומש נסללו כבישי גישה לכ-60 כפרים. עם סיום
התוכנית נותרו עדיין כ-19% מהכפרים (18 במספר), ללא כבישי גישה. ברוב הרשויות לא היו כלל כבישים פנימיים.
חשמל: במהלך תוכנית החומש חוברו 17 כפרים בלבד לרשת החשמל. ב-74% (71
כפרים) לא היה חשמל גם ב-1968. הסתירה בין הדיווח בשנתון הממשלה לבין נתונים אלה נובעת מכך שהשנתון מדווח גם על הערבים בערים. אי-חיבורם של מרבית הכפרים לרשת החשמל יכול לללמד, שבעיית הביטחון שלכאורה נבעה גם מעצם קיומם של "כפרים אפלים" לא הייתה במציאות כה גדולה.
טלפון: ב-55% מהכפרים (53 כפרים), לא היה טלפון. ב-14% (13 כפרים) היה
רק קו טלפון אחד או שניים. (לא ברור כמה קווי טלפון הונחו בתקופת תוכנית החומש וכחלק ממנה.)
בנייה: במסגרת תוכנית החומש נבנו 3,100 יחידות דיור, רובן עבור הפליטים
הפנימיים או בנצרת. הדירות שנבנו על ידי משרד השיכון עבור הערבים היו קטנות יותר מאשר במגזר היהודי אף שהמשפחות היו יותר גדולות.
חינוך: באמצעות תקציב תוכנית החומש נבנו 350 כיתות לימוד אך רק בכפרים
בהם היו מועצות מקומיות. מדובר אפוא ב-9 כיתות בממוצע לכל מועצה מקומית. כמו כן היתוספו בתקופת תוכנית החומש, על פי רוב בתנאי דיור ירודים ובדירות שכורות בכפרים, 26 גני ילדים, 30 בתי ספר יסודיים, 2 בתי ספר מיוחדים, 6 בתי ספר על יסודיים, 2 בתי ספר תיכוניים ו-4 בתי ספר מקצועיים.
תוכנית מתאר: ברוב הרשויות לא הייתה ב-1968 תוכנית מתאר. מכאן אפוא
שכ-90%-80% מהאוכלוסייה הכפרית חייתה ללא תוכנית מתאר ולכן מרבית הבנייה התבצעה ללא רישיונות בנייה ונחשבה ללא חוקית. דבר זה היווה גורם מרכזי לתופעה הרווחת של בנייה ללא רישיונות בנייה במגזר הערבי ולרמת המיסוי הפנימי הנמוכה מטעם הרשויות המקומיות בכפר הערבי.
בריאות: חסני עובד כתב: "משרד הבריאות לא נותן את העזרה הדרושה למועצות
המקומיות בשטח זה". שנתוני הממשלה כמו גם מסמך ההסתדרות מדווחים על כך ש-80% מהערבים מקבלים שירותי בריאות ביישוביהם ב-79 מרפאות וב-75 תחנות לטיפול באם ובילד.
מים: בשנת 1968 היו רק ¼ מהכפרים הערביים מחוברים לרשת המים הארצית של
"מקורות". הכפרים שזכו לכך היו אלה שהיו מזוהים עם מפא"י. הצינורות בהם השתמשה "מקורות" כדי לרשת את הכפרים הערביים היו, יחסית לצנרת ביישובים היהודיים, מאיכות ירודה.108
חקלאות: התוכנית לפיתוח החקלאות מטעם משרד החקלאות שנסקרה לעיל הוכנסה
כסעיף לתוכנית הפיתוח הכללית, אף שהתבצעה ללא קשר אליה. במסגרת התוכנית לפיתוח החקלאות ועל פי עקרונותיה גדל שטח השלחין ב-30% (מ-30,000 דונם ל-40,000 דונם) .

ביוב: בשנת 1976 רק ליישוב ערבי אחד הייתה מערכת ביוב.109

ניתן אפוא לומר שבתקופת תוכנית החומש צעדו חלק מהכפרים צעד ניכר קדימה בתחום פיתוח התשתיות. ביקורת כנגד ממדיה המצומצמים של התוכנית הובעה כבר במהלך יישומה. רכז המחלקה הערבית במפ"ם, שמחה פלפן, כתב ב-1964:

אין בכוחה של התוכנית לחסל את הפער הבלתי נסבל ברמת השירותים בין הישוב היהודי והישוב הערבי והיא אינה מהווה את התשובה ההולמת את צרכי הפיתוח של הכפר הערבי. אין זה מקרה כי בעיה זו של תקציב הפיתוח לכפר הערבי הפכה לאחת מנקודות המוקד שבגללן נכשלו השיחות על הצטרפות מפ"ם לממשלת אשכול.110

לאמִתו של דבר, היקף התוכנית לא היה אלא מימוש המלצתו של מרדכי נמיר, יו"ר ועדת מפא"י לענייני ערבים שהמליץ, עוד ב-1957, לבצע במגזר הערבי פיתוח כלשהו ולו בהיקף של "המינימום שבמינימום".111

ואמנם, אותו "מינימום שבמינימום" לא כלל העברת אמצעי ייצור ותקציבי פיתוח יצרניים למשק הערבי. ולכן, אף שלעת תכנון תוכנית החומש נכלל בה סעיף שנקרא "פיתוח המלאכה והתעשייה" הוא לא מומש, שכן הוא סתר את יעדי התוכנית שהתמקדו בעידוד הצריכה בלבד.112

ואכן, תוכנית החומש הראשונה השיגה בצורה מרבית את מטרותיה העיקריות: הגברת הצריכה שהתאפשרה בין השאר על ידי אספקת החשמל; יתר נגישות של הפועלים למקומות עבודתם באמצעות כבישי הגישה שנסללו (גם אם במידה מצומצמת ופחותה מהמתוכנן) ושיפור כללי ברמת החיים בחלק מן הכפרים.113 העלייה ברמת החיים נתפסה על ידי קובעי המדיניות, כפי שהוזכר, כאמצעי נוסף לשיפור הביטחון. הם קיוו כי זו תצנן את התסכול והשנאה, תוריד את רמת הילודה ותחליש את מק"י ואת טענותיה בדבר קיפוח ואפליה. מטרה נוספת חשובה ביותר של תוכנית הפיתוח, עליה הוצהר לעת השקתה ושאכן הושגה, היא גלגולו של ההון שהצטבר אצל הערבים כתוצאה מצבירת שכר העסקתם במשק היהודי בחזרה, באמצעות הגברת הצריכה, למקורותיו היהודיים. שמואלי מדגיש שלגבי כפרי המשולש, רכישת המוצרים בני הקיימא, שתרמה רבות לעלייה ברמת החיים, התבצעה בעיקר באזורי המסחר היהודיים, דבר שהביא לצמצום הגידול בענף המסחר באזור המשולש. שמואלי מציג נתונים המוכיחים ששעה שבשנות החמישים צמחו עסקי המסחר ביישובי המשולש בשיעור של 16% לשנה, הרי במהלך שנות השישים כאשר הצריכה גדלה, צמחו עסקי המסחר רק ב-7% לשנה.114

השבת ההון למשק היהודי מנעה מחד גיסא את הישארותו במשק הערבי ומכאן גם את התפתחותו של משק זה, ומאידך גיסא היא עודדה את הייצור והמסחר במשק היהודי.

ד. תוכנית החומש השנייה ותוצאותיה

בשנתון הממשלה המתאר את פעולותיה בשנת 1967, והמסכם את מרבית הישגי תוכנית החומש הראשונה, מציגה הממשלה את יעדי תוכנית החומש השנייה שביצועה החל בשנת 1968. שוב קובע השנתון שמטרתה הכללית של התוכנית היא העלאת רמת החיים של הערבים והדרוזים לרמה הממוצעת בחברה הישראלית, השלמת שירותי יסוד "ובייחוד הרחבת רשת החשמל". כמו לעת פרסום התוכנית הראשונה קובע השנתון גם הפעם שמטרה נוספת של התוכנית היא:

[לבצע] השקעות הון המכוונות להבטחת תעסוקה מלאה, להרחבת מקורות התעסוקה ולהעלאת רמת ההכנסה של הפועל הערבי ע"י תוספת אמצעי ייצור בחקלאות, במלאכה, בתעשייה ובשירותים.115

שנתון 1968 מגדיל לעשות בהגדירו את תחום הפיתוח הכלכלי כתחום העיקרי של תוכנית החומש השנייה:

בשנת התקציב הנוכחית יוחל בביצוע תוכנית חומש נוספת לפיתוח הכפר הערבי; מטרותיה העיקריות: שיפור התעסוקה תוך יצירת מקומות עבודה נוספים ביישובי המיעוטים ועידוד העסקת נשים.116

בעת תכנון תוכנית החומש השנייה הוצע תקציב כולל של 114.6 מיליון לירות, כלומר גידול ברוטו של כ-36% מסך כול ההשקעה שבוצעה בתוכנית הראשונה.117 נוכח תוצאותיה הצנועות של התוכנית הראשונה מדובר היה בתוכנית שכבר לעת תכנונה היה ברור שלא תשיג את יעדיה המוצהרים. עבור המטרה העיקרית של התוכנית – פיתוח מקורות תעסוקה בכפרים, הוצע סכום כולל של 14 מיליון לירות בלבד. לשם ההשוואה יודגש כי לשנים 1970-1965 תוכנן להגדיל את ההשקעות בתעשייה הישראלית עד ל-4 מיליארד לירות.118

כצפוי, גם התוכנית השנייה לא הביאה לסגירת הפערים העצומים בין היהודים לערבים. שמואל טולידאנו, יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, שבזמן כהונתו בוצעו שתי תוכניות החומש, אמר, שנוכח הצרכים הן לא היו אלא "טיפה בים".119 כמו כן מציינת ח'אלדי שגם התוכנית השנייה הגבירה את רמת הצריכה במגזר הערבי ואת העברת ההון ממנו אל המגזר היהודי אך לא תרמה רבות להגדלת כושר הייצור במגזר הערבי.120

5.   אי-תיעושו של הכפר הערבי

לעת תכנון תוכנית החומש הראשונה הוקצבו 7.5 מיליון לירות (10.6% מהתוכנית כולה) לפיתוח המלאכה והתעשייה. כסף זה אמנם הוזרם לכפרים אך לא למטרה שלשמה יועד.

שילוב סעיף התיעוש בתוכנית הפיתוח, למרות חוסר הכוונה מראש ליישמו, נועד לשרת את מדיניות ההסברה של הממשלה. בשנים של תוכנית הפיתוח הראשונה התנהל במקביל המאבק הציבורי נגד הממשל הצבאי. באמצעות תוכנית החומש יכלה הממשלה להצביע על כוונותיה לקידום האוכלוסייה הערבית. ואמנם, בשנים 1965-1962 מדווחים שנתוני הממשלה על תקציבים המיועדים לפתח את מקורות התעסוקה במגזר הערבי. לעומתם, שנתון 1966, שדיווח על כניסת התוכנית לשנתה האחרונה, שוב לא הזכיר נושא זה ולו במילה אחת. השנתונים של 1967 ו-1968, שדיווחו על השלמת התוכנית ועל תוצאותיה הסופיות, לא מציינים כלל שלתוכנית הייתה מטרה תעסוקתית-תעשייתית, וממילא גם לא מצביעים על הישג כלשהו בתחום.

אי-תיעושו של המגזר הערבי היה מימוש של קו מדיניות העולה בבירור מתוכניות הממסד השונות למדיניותו בקרב הערבים.121 מדיניות האי-תיעוש נבעה, כדברי היועץ, מהרצון "למנוע [מהערבים] יצירת משק ערבי עצמאי משלהם אשר יחזק את האוטונומיה הערבית במדינה".122 גם תוכנית החומש השנייה לא הביאה לשינוי בקו מדיניות זה.

הנה כי כן, מדיניות האי-תיעוש (בצד חיסול מרבית החקלאות הערבית) הייתה האמצעי המרכזי ביצירת התלות הכלכלית המלאה של הערבים במשק היהודי, בהשארת המצב בו הכפרים הערביים מהווים מאגר כוח אדם זול למשק היהודי ובמניעת הסיכון שבצמיחת תחרות כלכלית ערבית למשק היהודי.

מגמת אי-תיעושו של הסקטור הערבי התקיימה בשעה שהתפוקה התעשייתית בישראל צמחה בשנים 1965-1960 ב-14% – שיעור שאין לו אח ורע בעולם כולו, ובשעה שלשנים 1970-1965 תוכננה הגדלת ההשקעות בתעשייה עד ל-4 מיליארד לירות, שהן 800% יותר בהשוואה להשקעות בשנים 1959- 1963.123 בסך הכול, בשנים 1961- 1968 גדל הייצור התעשייתי ב- 11.5%.124 בשנים 1965-1967 קטנה ההשקעה, אך בשנת 1968 שוב גדלה ההשקעה בתעשייה ב-88% בהשוואה ל-1967.125

מי שהתנגדו בתוקף לקו שנקטה המדיניות הממשלתית, שדיכאה את תיעוש הכפר הערבי, היו פקידים במחלקה הערבית בהסתדרות. כבר בשנת 1958 יצא קצפו של ראובן ברקת נגד אוזלת ידה של ההסתדרות, בכך שהיא לא מקימה מפעלי תעשייה במגזר הערבי. בין השאר אמר ברקת:

מתוך עיוורון וקוצר ראייה מדהימים הזניח המשק ההסתדרותי את האפשרויות הכלכליות הטמונות בתוך הישוב הערבי [...] בתוך הישוב הערבי יש כסף, יש רצון לפעילות כלכלית ויש אפשרויות להקמת שותפויות.126

עשר שנים מאוחר יותר יצא מנהל המחלקה, יעקוב כהן, נגד התפיסה שרווחה בממסד, שהערבים "אינם בשלים להתפתחות תעשייה" ואמר:

יש נצרת, יש שפרעם, יש סכנין, אין להם זכות קיום [כלכלית]. היו להם אדמות. אום אל-פחם שוכן על הר. אדמות המישור שלו הופקעו. נכון כי הערבים אינם מאורגנים לכך, אין להם הניסיון ולא הכוח הטכני, אך אם הקימו בתי חרושת ברבת עמון וליד קאהיר אין סיבה שלא יצליחו בכך בנצרת ובשפרעם. הבעיה היא שהממשלה איננה מוכנה לעשות בנושא זה.127

6.   סיכום

בשנת 1969 בחר שנתון הממשלה לסכם בדברים הבאים את המפנה הכלכלי שהתרחש בקרב הערבים:

בשנות קיומה של המדינה נהנו ערביי ישראל מהתפתחותה הכלכלית והשתלבו במידה גוברת והולכת במערכה הכוללת של המשק תוך חריגה ממסגרת הכפר המצומצמת. בחקלאות פינה המשק הסגור את מקומו למשק מתפתח ממוכן ורב גידולים, ואילו בתעסוקה אנו עדים למעבר מחקלאות לעבודה שכירה במרכזי תעשייה בערים. שינויים אלה הביאו לעלייה בהכנסות ולרמת חיים גבוהה יותר של האוכלוסייה הערבית.128

סיכום זה מציג פן אחד של הדברים. הסיכום שלהלן ידגיש נושאים אחרים:

עד סוף שנות השישים השיג הממסד היהודי את מטרתו המרכזית שנקבעה למשק הערבי והיא: העלאת רמת החיים החומרית של חלק מהערבים מחד גיסא וביטול יכולתו של המגזר הערבי להתפתח לידי מגזר כלכלי עצמאי, העברת כל אמצעי הייצור שלו לידי המגזר היהודי ויצירת תלות מלאה של פרנסת הערבים במשק היהודי ותנודותיו, מחד גיסא.

המטרה המרכזית הזאת הושגה על ידי שרשרת של פעולות ותוכניות שנעשו במקביל ושהשלימו זו את זו. הפקעת האדמות, כבר למן שנת 1948, שהביאה להעברה של כ-60% מהקרקע מהמגזר הערבי אל המגזר היהודי הייתה הפעולה הראשונה החשובה ביותר בשרשרת פעולות זו. כפעולה שנייה ובצמוד לה הפקיע השלטון גם את אמצעי הייצור החקלאי השני במעלה – המים – והעביר את מרביתם לשימוש החקלאות האינטנסיבית היהודית. מדובר בשני אמצעי הייצור המרכזיים של כל חברה אגררית ובעיקר של החברה הפלאחית הפלסטינית שנותרה בישראל, שחסרה, לאחר 1948, מרכזים עירוניים שישלימו את כלכלתה. הפעולה השלישית הייתה "תוכנית הפיתוח לחקלאות הערבית" שלא הייתה אלא תוכנית ממסדית מאורגנת לחיסול 72% מהמשקים הערביים המשפחתיים ולהעברת 28% הנותרים אל מתחת לכנפי הממסד החקלאי הציוני. שלוש הפעולות הללו הביאו לאבטלה גדולה מאוד במגזר הערבי לעומת המשק היהודי שנהנה משגשוג כלכלי חסר תקדים באותם ימים בעולם כולו. שגשוג זה הביא לביקוש רב במשק היהודי לידיים עובדות, שנמצאו בשפע במגזר הערבי. ואמנם, הפעולה הרביעית שיזם הממסד היהודי במגזר הערבי הייתה ויסות חדירת המובטלים הערבים לתפקידים השוליים ביותר בשוק העבודה הישראלי. תהליך המעבר לעבודה במשק היהודי לא היה אלא העברת אמצעי הייצור השלישי שנותר בידי הערבים – כוח האדם – מהמשק הערבי למשק היהודי. הפעולה החמישית הייתה תוכנית שיפור התשתיות במגזר הערבי שנועדה להביא למודרניזציה חומרית בקרב הערבים ולהעלאת רמת חייהם באמצעות הגברת צריכת מוצרים, שנרכשו במרכזי המסחר היהודיים המודרניים; כך הושב ההון, שהועבר באמצעות שכר עבודה מהמשק היהודי למשק הערבי, בחזרה למשק היהודי. הפעולה השישית הייתה אי-תיעוש המגזר הערבי, מניעת השקעה בייצור מודרני, העברת ההון מהשקעה בייצור להשקעה בצריכה, מניעת העסקת הערבים במשק הערבי עצמו שחדל מלהתקיים, יצירת תלות כלכלית מלאה של הערבים במשק היהודי ומניעת הסיכון שבצמיחת תחרות כלכלית ערבית למשק היהודי.

הפעולות החמישית והשישית השלימו את שרשרת הפעולות ואת העברת אמצעי הייצור האחרון – ההון – מהמגזר הערבי למגזר היהודי.

לסיום יודגש שככל שהממצאים הארכיונים מגלים, לא היה מדובר בתוכנית גדולה שנהגתה בחדרי חדרים ושרקמה מראש את כל אותן פעולות כדי להביא להחלשת החקלאות הערבית ולשיתוקה. מדובר בתוכניות בודדות, רצופות או מקבילות, מטעם גופי הממסד שדאגו להוציא את המדיניות כלפי הערבים אל הפועל, ושהביאו לגיבוש ההסכמה וההבנה ששלטו "כרוח הזמן" בקרב קובעי המדיניות. בהתאם ל"רוח הזמן", גם אם נותר במדינת ישראל מיעוט ערבי, הרי מן הראוי להנהיג כלפיו מדיניות שתותיר אותו בשולי החברה ולמעשה מודר ממנה, חסר אמצעי ייצור ותלוי בחסדי השלטון היהודי במדינת ישראל.

מקורות


קיצורים לארכיונים

אה"מ – ארכיון המדינה
אה"ע – ארכיון תנועת העבודה בבית ברל
מכ"ל – מכון לבון – ארכיון ההסתדרות
אש"צ – ארכיון השומר הצעיר בגבעת חביבה

מקורות עבריים

אבו כּשכּ, בכּר, סאמי ג'ראיסי, יעוד השטחים בכפרים הערביים: מטרתו וכיצד מגשימים אותה, המועצה הציבורית לרווחה חברתית, משרד ראש הממשלה, הצוות לענייני ערבים, נצרת, 1976.

אהרוני, יאיר, מבנה והתנהגות במשק הישראלי, תל אביב : גומא וצ'ריקובר, 1976

אוסצקי לזר, שרה, "מזימה באוקטובר – מבצע סיני ופרשת כפר קאסם בעיני הערבים בישראל", יהדות זמננו, 2000.

אמיתי, יוסף, "הישוב הערבי בישראל – תמורות ומגמות", הדים, 1963, שנה כ"ח.

אנדן, אריאלה וארנון סופר, "דגם שכונות חדשות בכפרים ערביים בצפון הארץ", מונוגאוגרפיה, החוג לגאוגרפיה, אוניברסיטת חיפה, 1986.

ארנון, י', ש' מולכו, התמורות בחקלאות בשני כפרים ערביים ותרומת ההדרכה להתהוותן (1948 - 1970), משרד החקלאות – מכון וולקני, 1971.

בוימל, יאיר, צל כחול לבן, מדיניות הממסד הישראלי ופעולותיו בקרב האזרחים הערבים. השנים המעצבות: 1958 – 1968, חיפה: פרדס, 2007.

בוימל, יאיר, "תפקידו הגלוי והסמוי של הממשל הצבאי והמחלוקת על ביטולו" , בתוך: מצטפא כבהא, עורך, האוכלוסיה הערבית תחת הממשל הצבאי 1948 – 1966, חיפה: מדה - אלכרמל, 2008.

בוימל, יאיר, "עקרונות מדיניות האפליה כלפי הערבים בישראל, 1948 – 1968", עיונים בתקומת ישראל, כרך 16, שדה בוקר: מכון בן גוריון, 2006.

בן פורת, יורם, כוח העבודה הערבי בישראל, ירושלים: מוריס פאלק, 1966.

חידר, עזיז, האוכלוסיה הערבית בכלכלת ישראל, תל אביב: המרכז הבינלאומי לשלום, 1991.

טבת, שבתאי, משה דיין: ביוגרפיה, ירושלים: שוקן, תשל"ב.

יפתחאל, אורן, אלכסנדר (סנדי) קדר, "על עוצמה ואדמה: משטר המקרקעין הישראלי", תיאוריה וביקורת, גיליון מס' 16, 2000.

ישראלי, עמיהוד, "בעיית הפועלים הפשוטים במיגזר המיעוטים בישראל", המזרח החדש, כרך ל"ב, 1989.

מצר, יעקוב, עודד קפלן, משק יהודי ומשק ערבי בארץ ישראל: תוצר, תעסוקה וצמיחה בתקופת המנדט, ירושלים: מכון פאלק, 1990.

ממצאי הסקר והצעת פיתוח חקלאי א' (תוכנית פרלמינרית), המרכז המשותף לתכנון חקלאי והתיישבותי, משרד החקלאות – אזור נצרת, נצרת, 1963.

משרד האוצר, הרשות לתכנון כלכלי, התפתחות המשק בשנים 1960 – 1970, אינדיקטורים עיקריים, ירושלים, יולי 1971, לוח 23.

סופר, ארנון, "ערביי הצפון – מתבוסת 1948 עד לזינוק של שנות ה-70", בתוך: שמואלי, אבשלום, ארנון סופר, נורית קליאוט, (עורכים), ארצות הגליל, חיפה: הוצאה?, 1983.

קנו, ז'ק, בעיית הקרקע בסכסוך הלאומי בין יהודים וערבים (1917 – 1990), תל אביב: ספרית פועלים, 1992.

שידלובסקי, בנימין, הישובים הערביים והדרוזים בישראל, משרד ראש הממשלה, לשכת היועץ לענייני ערבים, מהדורה שנייה, ירושלים, 1971.

שמואלי אבשלום, יצחק שנל, ארנון סופר, המשולש הקטן: גלגולו של אזור, חיפה: אוניברסיטת חיפה, 1985.

שמלץ, עוזיאל, "כח העבודה", בתוך: ליש, אהרון, (עורך), הערבים בישראל: רציפות ותמורה, ירושלים: מאגנס, 1981.

שקלנביץ', שמחה, "דו"ח מנהל האגף לתכנון מפורט במשרד החקלאות". בתוך: יהודה דון, (עורך), הקואופרציה הערבית בישראל, המרכז הבינלאומי לחקר כפרים שיתופיים, ללא ציון מקום, 1974.


מקורות באנגלית

Bober, A. (1972). The Other Israel: The Radical case against Zionism, NewYork: Anchor Books

Brodet, D. (1990). "The Balance of Payments and Economic Growth", in: Moshe Sanbar, (Ed.) Economic and Social Policy in Israel: The First Generation, Lanham, N.Y. and London: The Jerusalem Center for Public Affairs.

Davis U. and A.E.L. Maks, and J. Richardson. (1980) “Israel’s Water Policies”, Journal of Palestine Studies, Vol. IX, No.2.

Firro, M. K. (1999). The Druzes in the Jewish State: A Brief History, Leiden: Brill,

Geraisy, S. F.(1970). Arab Village Youth in Jewish Urban Centers, Ph. D. Dissertation, Brandeis University.

Gilbar, G. (1991), The Arabs in Israel: Consequences of Economic Integration, Tel Aviv:, Moshe Dayan Center, (Givat Haviva Information Center)

Halevi, N and R. Klinov Malul, (1968). The Economic Development of Israel, Bank of Israel

Jiryis, S. (1970) “Recent Knesset Legislation and the Arabs in Israel”, Journal of Palestine Studies, Vol.1, No. 1.

Jiryis, S. (1971). “The Legal Structure for the Expropriation and Absorption of the Arab Lands in Israel”, Journal of Palestine Studies, Vol. 2, No. 4.

Jiryis, S. (1976). The Arabs in Israel, New York and London: Monthly Review Press

Jiryis, S. (1981). “Domination by the Low”, Journal of Palestine Studies, Vol.11, No.1.

Khalidi, Raja. (1984). “The Arab Economy in Israel: Dependency or Development?”, Journal of Palestine Studies, Vol. 13, No. 3.

Khalidi, Rashid.( 1988). The Arab Economy in Israel, London: Croon Helm.

Lewin – Epstein, N. (1987). Labor Market Position and Antagonism towards Arabs in Israel, Golda Meir Institute.

Lewin-Epstein, N. (1990). The Arab Economy in Israel: Growing Population – Jobs Mismatch, The Pinhas Sapir Center for Development, Discussion Paper No. 14-90, Tel Aviv: Tel Aviv University,

Makhoul, N. (1982). “Changes in the Employment Structure of Arabs in Israel”, Journal of Palestine Studies, Vol. 11, No. 3.

Moris, B. (1997). Israel's Border Wars, 1949 – 1956, Tel Aviv: Am Oved, (Hebrew)

Nadan, Amos, The Palestinian Peasant Economy under the Mandate; A Story of Colonial Bungling, Harward Middle Eastern Monographs xxxvii, Cambridge, Massachusets, London, England: Harward University Press, 2006.

Roter, R. and N. Shamai. (1989) “Social Policy and the Israeli Economy, 1948 – 1980” in: Moshe Sanbar, (Ed.), Economic and Social Policy in Israel: The first Generation, , New York and London: Lanham

Reiss Nira, N. (1988). Health Services to the Arab Population in Israel, Tel Aviv: The International Center for Peace in the Middle East.

Sanbar, M. (1989). “The Political Economy of Israel, 1948 – 1982”, in: Moshe Sanbar (Ed.) Economic and Social Policy in Israel: The First Generation, London and New York: Lanham

Smith, B. J. (1993). The Roots of Separatism in Palestine: British Economic Policy, 1920 – 1929, London and New York: I. B. Tauris & Co

Touma, E. (1985). ”The Political Coming-of-age of the National Minority”, Journal of Palestine Studies, Vol. 14, No. 2.

Zarhi, S. and A.Achiezra.. (1966). “The Economic Conditions of the Arab Minority in Israel”, Arab and Afro-Asian Studies, No. 1., Givat Haviva, Israel.

Zureik, E. T. (1979). The Palestinians in Israel: A Study in internal colonization, London: Routledge & Kegan Paul.




הערות

[1]Amos Nadan, The Palestinian Peasant Economy under the Mandate; A Story of Colonial Bungling, Harward Middle Eastern Monographs xxxvii, Cambridge, Massachusets, London, England: 2006. נדן מערער על התזה המקובלת הגורסת כי החקלאות הפלסטינית נהנתה מהתפתחות בתקופת המנדט ומראה, כי הגם שחל גידול מסוים בנפח התוצרת החקלאית הפלסטינית הרי בחישוב לנפש (של פלאחים) לא חל עד 1940 כל גידול ואפילו התגלע צמצום. במלחמת העולם השנייה אמנם השתפר במידת מה מצבם של הפלאחים אך התקופה והנפח לא די היה בהם כדי לשנות מן היסוד את מצבם העגום.
[2]יעקב מצר, עודד קפלן, משק יהודי ומשק ערבי בארץ ישראל: תוצר, תעסוקה וצמיחה בתקופת המנדט, ירושלים 1990; N. Lewin-Epstein, The Arab Economy in Israel: Growing Population – Jobs Mismatch, Discussion Paper No. 14-90, Israel: 1990.
[3]יאיר אהרוני, מבנה והתנהגות במשק הישראלי, תל אביב 1976 , עמ' 70.
[4]Moshe Sanbar, “The Political Economy of Israel, 1948-1982" in: Moshe Sanbar (Ed.), Economic and Social Policy in Israel: The First Generation, London, New York: 1989, p. 1
[5]Rafi Roter and Nira Shamai, “Social Policy and the Israeli Economy, 1948-1980”, in: Moshe Sanbar (Ed.), Economic and Social Policy in Israel: The First Generation, London, New York: 1989, p. 154
[6]יאיר בוימל, צל כחול לבן – מדיניות הממסד הישראלי ופעולותיו בקרב האזרחים הערבים. השנים המעצבות: 1958 -1968, חיפה 2007, פרק שני.
[7]Emil Touma, ”The Political Coming-of-age of the National Minority”, Journal of Palestine Studies, Vol. 14, No. 2 (1985), p. 80.
[8]בוימל, צל כחול לבן, פרק ו'; יאיר בוימל, "תפקידו הגלוי והסמוי של הממשל הצבאי והמחלוקת על ביטולו" , בתוך: מצטפא כבהא, עורך, האוכלוסייה הערבית תחת הממשל הצבאי 1966-1948, חיפה 2009; שרה אוסצקי לזר, "הממשל הצבאי כמנגנון שליטה באזרחים הערבים: העשור הראשון, 1958-1948", המזרח החדש מ"ג (תשס"ב), עמ' 103 - 132 .. בצד מטרות הממשל הצבאי שצוינו לעיל יודגש, כי כבר בשנת 1948 הוקמה במשרד החקלאות המחלקה לכפר הערבי. ב-1949 היא ערכה סקר ב-90% מהכפרים הערביים. תוצאות הסקר היוו את הכלי העיקרי במימוש יעדי המדינה ביחס לכפרים ולחקלאות הערבית. בנוסף יצוין כי בשנות החמישים הראשונות החכירה המדינה, באמצעות "המחלקה לכפר הערבי", לחלק מהערבים לפרק זמן של שנה (כל פעם) שטחי קרקע כדי לגדל בהם ירקות לצורכי המגזר היהודי שהלך וגדל. אדמות אלה לא נשארו בבעלות ערבית. ראו: אבשלום שמואלי, יצחק שנל, ארנון סופר, המשולש הקטן: גלגולו של אזור, חיפה 1985.
[9]שרה אוסצקי לזר, "מזימה באוקטובר – מבצע סיני ופרשת כפר קאסם בעיני הערבים בישראל", יהדות זמננו (2000), עמ' 105 – 122 ; Sabri Jiryis, The Arabs in Israel, New York and London: 1976, p. 153.
[10]יששכר שדמי בריאיון לניר גונטג', "אני נושא אות קין", ידיעות אחרונות, 19.3.2008, עמ' 6.
[11]אה”ע (ארכיון תנועת העבודה) 2-926-1957-148, "פרוטוקול ועדת מפא"י לענייני ערבים", 30.1.1958, עמ' 2, 16, 31.
[12]אה”ע 2-926-1959-18, "המלצות לטיפול במיעוט הערבי בישראל", ספט' 1959, עמ' 14.
[13]אה”ע 2-926-1957, "פרוטוקול ועדת מפא"י לענייני ערבים", 17.3.1960, עמ' 5.
[14]אה”ע 2-926-1959-18, "המלצות לטיפול במיעוט הערבי בישראל", ספט' 1959, עמוד 19
[15]הצעה לתוכנית פיתוח למשק הלאומי לשנים 1971-1968, מדינת ישראל, משרד ראש הממשלה, הרשות לתכנון כלכלי, ירושלים, 1968, עמ' 10. (להלן: תוכנית הפיתוח הלאומית).
[16]אהרוני, מבנה והתנהגות במשק הישראלי, עמ' 361.
[17]P. Sanbar, N. Halevi and R. Klinov Malul, The Economic Development of Israel, Bank of Israel, Jerusalem: 1968. ;A. Bober, The Other Israel: The Radical case against Zionism, NewYork: 1972, p. 95.
[18]בובר, ישראל האחרת, עמ' 94. נראה לי מוזר לתרגם את ההפניה לעברית!
[19]למשל: יורם בן פורת, כוח העבודה הערבי בישראל, ירושלים 1966; עזיז חידר, האוכלוסיה הערבית בכלכלת ישראל, תל אביב 1991; ז'ק קנו, בעיית הקרקע בסכסוך הלאומי בין יהודים וערבים (1917- 1990), תל אביב 1992; אורן יפתחאל, אלכסנדר (סנדי) קדר, "על עוצמה ואדמה: משטר המקרקעין הישראלי", תיאוריה וביקורת, 16, (2000); יאיר בוימל, "עקרונות מדיניות האפליה כלפי הערבים בישראל, 1968-1948", עיונים בתקומת ישראל, 16, שדה בוקר (2007); N. Lewin-Epstein, The Arab Economy in Israel: Growing Population – Jobs Mismatch, Discussion Paper No. 14-90, Israel: 1990. ; U. Davis, A.E.L Maks and J. Richardson, “Israel’s Water Policies”, Journal of Palestine Studies, Vol. IX, No.2 (1980), pp. 3 - 32 ;
[20]Kais M. Firro, The Druzes in the Jewish State: A Brief History, Leiden: 1999, p. 142 . לממצאיו של פירו יש להוסיף שמידת התיאום בין המחלקה לכפר הערבי במשרד החקלאות לבין לשכת היועץ הייתה תלויה ברמת הרצון, היכולת והאפשרות של שיתוף פעולה בין שני גופים אלה והעומדים בראשם.
[21]שם, עמ' 142.
[22]אהרוני, מבנה והתנהגות במשק הישראלי, עמ' 103.
[23]שם, עמ' 100. וראו גם: The Economy and Agriculture of Israel, Ministry of Agriculture, Jerusalem: 1959, pp. 81-120.
[24]Jiryis, הערבים בישראל, עמ' 217.
[25]התפתחות המשק בשנים 1970-1960, אינדיקטורים עיקריים, משרד האוצר, הרשות לתכנון כלכלי, ירושלים, יולי 1971, לוח 23.
[26]אהרוני, מבנה והתנהגות במשק הישראלי, עמ' 103-100, 148.
[27]בעיקר בשל התוצאות הדמוגרפיות, הפוליטיות והגֵאוגרפיות עקב מדיניות המלחמה.
[28]אה”ע, 2-926-1959-18, "המלצות לטיפול במיעוט הערבי בישראל", ספט' 1959.
[29]נדן, הכלכלה הכפרית הפלסטינית, עמ' 143.
[30]

גודל הנחלה למשפחה נקבע על ידי מוסדות הקרקע הציוניים בתקופת המנדט ואומץ על ידי ממשלת ישראל ולבסוף על ידי מנהל מקרקעי ישראל. מועצת מנהל מקרקעי ישראל בהחלטה שמספרה 1 קבעה ב-17.5.1965 כי: "המועצה שמעה את החלטת הממשלה על עקרונות המדיניות הקרקעית בישראל ומחליטה לאמץ אותם לעצמה [...]. גודל נחלה ייקבע על ידי המרכז המשותף לתכנון ופתוח חקלאי של משרד החקלאות".

גודל הנחלה למשפחת חקלאים לא השתנה עם השנים. בשנת 2003 קבעה הגב' שולה בן צבי – מנהלת אגף קרקע חקלאית בממ"י, כי "שטח הנחלות נקבע בעבר על בסיס השטח הנדרש לפרנסת משפחה. במרכז – כ- 25 דונם, בנגב יכול להגיע אף ל- 80 דונם".

[31]"ממצאי הסקר והצעת פיתוח חקלאי א' (תוכנית פרלמינרית)", המרכז המשותף לתכנון חקלאי והתיישבותי, משרד החקלאות – אזור נצרת, נצרת, (1963), עמודים 2ו-9 (להלן: תוכנית הפיתוח החקלאי); תמצית התוכנית מובאת על ידי בקר אבו כּשכּ, מי שעמד מאוחר יותר בראש המדור לכפר הערבי במשרד החקלאות, בתוך: בקר אבו כּשכּ וסאמי ג'ראיסי, "ייעוד השטחים בכפרים הערביים: מטרתו וכיצד מגשימים אותה", המועצה הציבורית לרווחה חברתית, משרד ראש הממשלה, הצוות לענייני ערבים, נצרת 1976.
[32]שם, עמ' 8.
[33]אה"מ, /6286/7971/ג' "הצעת חוק 432, ז' באב תש"ך, 31.7.1960.
[34]שבתאי טבת, משה דיין: ביוגרפיה, ירושלים תשל"ב, עמ' 522.
[35]בוימל, צל כחול לבן, עמ' 158-153.
[36]ראו הערה 31 לעיל.
[37]שבתי טבת, משה דיין, עמ' 516.
[38]תוכנית הפיתוח החקלאי, (לעיל הערה 31), עמ' 1.
[39]אה"מ (ארכיון המדינה), /6405/4219/2ג', מתוך נאום ראש הממשלה. מסמך ללא תאריך המתאר את עורכי הסקר.
[40]בכּר אבו כּשכּ, סאמי ג'ראיסי, ייעוד השטחים הכפריים הערביים: מטרתו וכיצד מגשימים אותו, המועצה הציבורית לרווחה חברתית, משרד ראש הממשלה, הצוות לענייני ערבים, 1976, עמ' 2.
[41]תוכנית הפיתוח הלאומית, (לעיל הערה 15), עמ' 4.
[42]שם, עמ' 4- 6.
[43]שם, עמ' 6.
[44]ראו להלן בפרק 4, סעיף ב במאמר זה, העוסק בתוכנית החומש לפיתוח התשתיות במגזר הערבי.
[45]אה"מ /6405/4219/2ג', מתוך נאום ראש הממשלה. מסמך ללא תאריך המתאר את סקר הכפר הערבי.
[46]יהושע ארנון, ש' מולכו, התמורות בחקלאות בשני כפרים ערביים ותרומת ההדרכה להתהוותן – 1970-1948, משרד החקלאות, מכון וולקני, 1971, עמ' 7; אריאלה אנדן וארנון סופר, דגם שכונות חדשות בכפרים ערביים בצפון הארץ (סדרת מונוגאוגרפיה), חיפה 1986. עמ' 25.
[47]ארנון ומולכו, שם, עמ' 32.
[48]שם, עמ' 35.
[49]שמחה שקלנביץ', "דו"ח מנהל האגף לתכנון מפורט במשרד החקלאות". בתוך: יהודה דון (עורך), הקואופרציה הערבית בישראל, המרכז הבינלאומי לחקר כפרים שיתופיים, ללא ציון שם ומקום, 1974. עמ' 41.
[50]אבו כּשכּ וג'ראיסי, ייעוד השטחים בכפרים הערביים, עמ' 14.
[51]אה"מ /6397/3944/2ג, "אל מזכיר הממשלה מאת משה דיין", 3.12.1961..
[52]טבת, משה דיין,, עמ' 522.
[53]שנתון סטטיסטי לישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן: למ"ס שס"ל), כרך 21, 1970, עמ' 309, 324, 322.
[54]מעובד על פי נתונים מתוך למ"ס שס"ל,שם, עמ' 309, 324, 322.
[55]תוכנית הפיתוח החקלאי, (לעיל הערה 31) עמ' 7.
[56]שקלנביץ', "דו"ח מנהל האגף", עמ' 38.
[57]בנימין שידלובסקי, הישובים הערביים והדרוזים בישראל, משרד ראש הממשלה, לשכת היועץ לענייני ערבים, מהדורה שנייה, ירושלים 1971, עמ' 33-28.
[58]Gad Gilbar, The Arabs in Israel: Consequences of Economic Integration, Tel Aviv, 1991, p. 5
[59]יורם בן פורת, כח העבודה הערבי בישראל, מוריס פאלק, ירושלים 1966, עמ' 52, 77; בוימל, צל כחול לבן, עמ' 155-152, 169-162.
[60]גד גילבר, כלכלת המזרח התיכון בעת החדשה, תל אביב 1990 שנה? , עמ' 37.
[61]ארנון סופר," ערביי הצפון – מתבוסת 1948 עד לזינוק של שנות ה-70" בתוך: אבשלום שמואלי, קליאוט סופר (עורכים), ארצות הגליל, מקום? 1983, עמ' 772. רשימתו של סופר כוללת את הגורמים הבאים: דימוי שלילי של החקלאות בעיני הצעירים לעומת העבודה בעיר, הצורך בידיים עובדות במשק היהודי, הצורך בגידול ההכנסה במגזר הערבי גם בשל הריבוי הטבעי הגבוה, מיעוט שטחי קרקע פנויים לחקלאות עקב הפקעות ועקב הפיכת שטחים לשטחי בנייה, מחסור במים, פיצול החלקות, חוסר רווחיות עקב מחירים נמוכים בהשוואה לסחורה של חקלאים יהודים.
[62]כל ניסיון להעריך את משקלו היחסי של כל אחד משלושת הגורמים לא יוכל להביא למסקנה ברורה. אך בכל הקשור לגורם הראשון (התרבותי-ההיסטורי) נראה כי הממסד הישראלי לא ראה לעצמו בדרך כלל לנכון להתערב בנעשה בקרב האוכלוסייה הערבית ולהביא בה לשינוי, קרי: למודרניזציה מואצת המוכתבת על ידי השלטון. אך אותו ממסד עצמו כן פעל נמרצות כדי לקדם אוכלוסייה יהודית ברמת התפתחות דומה, שהגיעה לישראל בשנות החמישים מארצות האסלאם השונות.
[63]אש"צ (ארכיון השומר הצעיר), 3.35.90, "לחם מתוך כבוד", המחלקה הערבית של מפ"ם, 1965, עמ' 10.
[64]אמיל תומא, כל כתביו, כרך 5, עמ' 347, 348, 357.
[65]המושג "יוממים" (ביחיד: יומם) הוא התרגום העברי למושג Commuterשמשמעו: אדם המתגורר ביישוב אחד, נוסע יום יום למקום עבודתו הנמצא ביישוב אחר ושב עם ערב לביתו.
[66]יש להדגיש שרמת היוממות הייתה שונה מכפר לכפר גם אם שכנו באותו אזור. לדוגמה: בשנות המחקר היה שיעור היוממים בדיר אל-אסד 28% ובמג'ד אל-כרום 85.7%. אחוז הניידים מכלל המועסקים בכפרים היה 6.5% ו-34.9% בהתאם. על כך ראו: עמיהוד ישראלי, "בעיית הפועלים הפשוטים במיגזר המיעוטים בישראל", המזרח החדש, ל"ב (1989), עמ' 108. מצב זה קשור לעובדה שבדיר אל-אסד פעלו מחצבות אחדות שנותרו ברשות בעליהן גם לאחר הפקעת האדמות לצורך הקמת כרמיאל. גם בקרב כפרי המשולש הייתה רמה שונה של יוממות.
[67]עוזיאל שמלץ, "כח העבודה", בתוך: אהרון ליש, (עורך), הערבים בישראל: רציפות ותמורה, ירושלים 1981, עמ' 70.
[68]ארכיון ההסתדרות – מכון לבון (להלן מכ"ל),IV-210-111 , דברי ל' קנטור, "פרוטוקול המחלקה הערבית של ההסתדרות", 1.8.1961, עמ' 22.
[69]אש"צ 3/35/90, "לחם מתוך כבוד", המחלקה הערבית של מפ"ם, קיץ 1965, עמ' 7-6.
[70]אה"מL 46/3 , "בעיות עבודה של המיעוטים". מסמך מאת י' חבושי, מנהל המדור לענייני מיעוטים במשרד העבודה, 24.5.1956, עמ' 5. וגם: מכ"ל,IV-219-111,"כח האדם מהסקטור הערבי", המחלקה הערבית של ההסתדרות, סתיו 1961, עמ' 8.
[71]מכ"ל IV-219-111, "פרוטוקול ישיבת המחלקה הערבית של ההסתדרות", 20.12.1961, עמ' 6.
[72]S. F. Geraisy, Arab Village Youth in Jewish Urban Centers, Ph. D. Dissertation, Brandeis University: 1970, p. 89
[73]S. Zarhi and A. Achiezra, “The Economic Conditions of the Arab Minority in Israel”, Arab and Afro-Asian Studies, No. 1 (1966), p. 23.
[74]בן פורת, כוח העבודה הערבי בישראל,, עמ' 70; זרחי ואחיעזרא, התנאים הכלכליים, עמ' 18-16.
[75]בן פורת, כוח העבודה הערבי בישראל, עמ' 73
[76]E. T. Zureik, The Palestinians in Israel: A Study in internal colonization, London:, 1979, p. 54
[77]מכ"ל 219-111IV- , "כוח העבודה מהסקטור הערבי", עמ' 9, 18, 19.
[78]מכ"ל 219-111 -,IV דברי שמחה פלפן, "פרוטוקול ישיבת המחלקה הערבית של ההסתדרות", 13.6.1961, עמ' 24.
[79]ג'ראיסי, נוער כפרי ערבי, עמ' 91-83.
[80]N. Makhoul, “Changes in the Employment Structure of Arabs in Israel”, Journal of Palestine Studies, Vol. 11, No. 3 (1982) p. 79
[81]יוסף אמיתי, "הישוב הערבי בישראל – תמורות ומגמות", הדים, שנה כ"ח, עמ' 25.
[82]בן פורת, "כח העבודה הערבי בישראל, עמ' 74.
[83]שמלץ, "כח העבודה", עמ' 21.
[84]על עקרונות מדיניות הממסד הישראלי כלפי הערבים בתקופה הנסקרת ראו: יאיר בוימל, "עקרונות מדיניות האפליה כלפי הערבים בישראל, 1948- 1968", עיונים בתקומת ישראל, כרך 16 (2006), עמ' 391 - 414 .
[85]אמיתי, "הישוב הערבי בישראל", עמ' 22.
[86]J. B. Smith, The Roots of Separatism in Palestine: British Economic Policy, 1920 – 1929, London and New York: 1993, pp. 38, 42, 56, 116, 181.
[87]אה”ע 2-926-1957, "פרוטוקול ועדת מפא"י לענייני ערבים", 30.1.1958, עמ' 32; "סקירה על המצב ברשויות המקומיות באזור הערבי". מסמך שהוכן עבור המחלקה הערבית של ההסתדרות על ידי חסני עבוד, 12.1966.
[88]Jiryis , הערבים בישראל, על פי נתוני הלמ"ס, עמוד 310 .
[89]אה"מ 6405/4229/1/ ג',"אל ראש הממשלה מאת שר הדואר", 19.8.1962.
[90]"הצעה לתוכנית פיתוח למשק הלאומי 1968 -1971", משרד ראש הממשלה, הרשות לתכנון כלכלי, 3.1968, עמ' 31.
[91]אה"מ 6405/4229/1/ג', "אל ראש הממשלה, מאת שר הדואר", 19.8.1962.
[92]שמואל טולידאנו, ריאיון. הריאיון נערך בחודש דצמבר 1999, על ידי יאיר בוימל, בביתו של מר טולידאנו
[93]אה"ע 2-926-1957-148, "פרוטוקול ועדת מפא"י לעניני ערבים", 30.1.1958, עמ' 10, 31.
[94]David Brodet, “The Balance of Payments and Economic Growth", in: Moshe Sanbar, (ed.), Economic and Social Policy in Israel: The First Generation, Lanham, NewYork and London: 1990, p. 52.
[95]הצעה לתוכנית פיתוח למשק הלאומי 1968- 1971, משרד ראש הממשלה, הרשות לתכנון כלכלי, 3.1968, עמ' 10.
[96]אה"ע, 2-926-1959-147, "תוכנית חמש שנים לפיתוח הכפר הערבי והדרוזי", ירושלים, 2.1962. את התוכנית ניתן למצוא גם ב: אה"מ 6337/1653/ג'.
[97]אה"ע 2-926-1959-18, "המלצות לטיפול במיעוט הערבי", נכתב על ידי יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, בספטמבר 1959, עמ' 3, 19. ההמלצה להגדיל את יכולת הצריכה של הערבים ולהקטין כתוצאה מכך את יכולת הייצור שלהם מופיעה גם בתוכניתו של ראובן ברקת מראשית 1958, שנידונה וזכתה להסכמה בוועדת מפא"י לענייני ערבים. ראו: בוימל, צל כחול לבן, עמ' 61-33.
[98]שידלובסקי, הישובים הערביים והדרוזים, עמ' 26.
[99]אה"מ 6337/1653/ג' מסמך הסברה כללי של היועץ משנת 1963, עמ' 6, ללא תאריך מדויק.
[100]שנתון הממשלה, 1976, עמ' 53.
[101]שידלובסקי, הישובים הערביים והדרוזים, עמ' 28.
[102]אש"צ 2.10.8.95, "אל שר השיכון מאת א. שפר, מחלקת המחקר של בנק ישראל", 28.4.1966.
[103]למ"ס, שס"ל, כרך 16, 1965, עמ' 542; וכן כרך 18, 1967, עמ' 492.
[104]שנתון הממשלה, 1967, עמ' 53.
[105]מכ"לIV-217-2-781, "מספרים ועובדות על פעולות הפיתוח הממשלתיות בקרב הישוב הערבי והדרוזי בישראל".
[106]חידר, האוכלוסיה הערבית בכלכלת ישראל, עמ' 8.
[107]אה"מ2-926-1955-99 , "סקירה על המצב ברשויות המקומיות באזור הערבי", דצמ' 1966. מסמך שהוכן עבור המחלקה הערבית של ההסתדרות על ידי חסני עבוד.
[108]N. Nira Reiss, Health Services to the Arab Population in Israel, Tel Aviv, 1983, p. 130.
[109]Raja Khalidi, “The Arab Economy in Israel: Dependency or Development?”, Journal of Palestine Studies, Vol. 13, No. 3. (1984), p. 69.
[110]אש"צ 3.35.90, "על בעיות הישוב הערבי בימינו", שמחה פלפן, 12.1964.
[111]אה"ע 2-926-1957-148, "פרוטוקול ועדת מפא"י לענייני ערבים", 12.9.1957, עמ' 7.
[112]ועל כך להלן בפרק 5.
[113]אש"צ 3.35.90, "לחם מתוך כבוד", המחלקה הערבית של מפ"ם, קיץ 1965, עמ' 10; בן פורת, כוח העבודה הערבי בישראל, עמ' 74: לדוגמה: ב-1959 היו ב-2% ממשקי הבית הערביים כיריים ותנור גז. בשנת 1964 נמצא מכשיר זה ב-21% מהבתים. (52% ו-90% בהתאמה אצל היהודים).
[114]אבשלום שמואלי, יצחק שנל, ארנון סופר, המשולש הקטן: גלגולו של אזור, אוניברסיטת חיפה 1985, עמ' 66-64.
[115]שנתון הממשלה, 1967, עמ' 53.
[116]שנתון הממשלה, 1968, עמ' 58.
[117]מכ"ל,IV-217-2-781, "מספרים ועובדות על פעולות הפיתוח הממשלתיות בקרב הישוב הערבי והדרוזי בישראל".
[118]"תוכנית פיתוח התעשייה בישראל: תצפית ב': 1970-1965", משרד המסחר והתעשייה, ללא ציון שנה, עמ' 16, 26, 33.
[119]שמואל טולידאנו, ריאיון.
[120]ח'אלדי, "הכלכלה הערבית בישראל", עמ' 67.
[121]בוימל, צל כחול לבן, פרקים 3-1.
[122]אה"ע 2-926-1959-18, "המלצות לטיפול במיעוט הערבי בישראל", ספט' 1959.
[123]תוכנית פיתוח התעשייה בישראל: תצפית ב': 1970-1965, משרד המסחר והתעשייה, ללא ציון שנה, עמ' 16, 26, 33. בשנים 1961-1960 השקיעה הממשלה בפיתוח ענף התעשייה יותר מאשר בכל שאר הענפים במשק. בשנים 1962- 1963 היה ענף זה במקום השני, אחרי ענף המסחר והשירותים. ראו: התפתחות המשק בשנים 1970-1960, אינדיקטורים עיקריים,. משרד האוצר, הרשות לתכנון כלכלי, ירושלים, יולי 1971, לוח 23.
[124]אהרוני, מבנה והתנהגות במשק הישראלי, עמ' 102.
[125]שם, לוח 24.
[126]אה"ע 2-926-1957-148, "פרוטוקול ועדת מפא"י לענייני ערבים", 30.1.1958, עמ' 7-6.
[127]"הגיעה העת למזג את הישראלים", ריאיון עם יעקוב כהן, הארץ, 15.7.1968.
[128]שנתון הממשלה, תשכ"ט, עמ' 58.


[*]פורסם לראשונה בהמזרח החדש, כרך מ"ח, 2009, בהוצאת האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם. מפורסם כאן באדיבותו של המחבר.