שנת 2010, אמרו שהשנה המוזיקה המזרחית השתלטה על המיינסטרים, כבשה את כל המצעדים, את כל הרחבות, הזיזה את חווה אלברשטיין ודומיה ממקומם כשליטים הבלתי מעורערים של התרבות. החשש הוא שאחרי המוזיקה המזרחים יעברו להשתלט על כל חלקה טובה שנשארה מארץ ישראל הישנה, מהמוזיקה הישראלית, מהתרבות העברית המפוארת. ערב ראש השנה, תקופת האוננות המסורתית של מעצבי דעת הקהל: הם ניגשים לבחור את עשרת האלבומים "שעשו את השנה".

הלכתי לבדוק האם באמת אמצא את שלומי סרנגה או משה פרץ ברשימות הללו. התחלתי עם מגזין "טיים אאוט", שם בחר גל אוחובסקי 15 אלבומים - אף אחד מהם לא מזרחי. עברתי ל"עכבר העיר", שם נמצאה רשימת שירים במתנה לחג וגם בה לא נמצא אפילו אחד מהפרצים. גם באתר "מוזיקה נטו" לא נמצא אף לא אחד. ב-ynet ההמלצות לחג לא איכזבו, וגם שם בכל הרשימה לא ראינו אף מזרחי. לעומת זאת במצעד של ynet שבחר הקהל הייצוג המזרחי גבוה הרבה יותר - עם דודו אהרון, שלומי שבת, ישי לוי ומשה פרץ בעשרים הראשונים. ככה נראית ההשתלטות המזרחית.

האמת היא, שאני לא הבנתי מלכתחילה איפה בכלל ההשתלטות. נראה שחבורת ארץ ישראל היפה בוכה בעיקר כי היא מצפה מהאמנים המזרחים לא להעז להתקרב למיינסטרים. ההשתלטות כאן היא עצם הכניסה למיינסטרים. במלים אחרות, מספיק שעשירית מהשירים המושמעים בגל"צ יהיו מזרחיים - ויש כאן דיבורים על השתלטות; המפקפקים מוזמנים להפעיל גלגל"צ ולספור במשך שעה כמה שירים מזרחיים יושמעו.

מדובר בתהליך שמובל על ידי ההגמוניה פעם אחר פעם - ולא רק בענייני מוזיקה. אנסה לתת שתי דוגמאות לכך:

אומרים שהפליטים משתלטים לנו על הארץ ושעוד רגע נהיה מדינת עולם שלישי. המציאות מראה נתונים אחרים לגמרי. הסיבה היא שבמרחב הלבן והמתלבן, כל שחור אחד משחיר את הרקע הרבה יותר ממשקלו האמיתי. כשיש לי כתם קטנצ'יק על החולצה הלבנה, אני אומר "כל החולצה מלוכלכת".

עוד השתלטות ידועה ואף יותר מוחשית, היא של הבדואים על אדמות הנגב. אומרים לנו שהבדואים משתלטים על אדמות. התגובה הכי אותנטית בנושא הזה היתה של ביבי:

אנחנו מדינת לאום, ופירוש הדבר שהריבונות הכוללת על המדינה שמורה לעם היהודי. [...] כיום מתנהל מאבק בינלאומי נגד ההגדרה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אני לא רוצה להשאיר את המצב כמו שהוא, כיוון שאנחנו נמצאים תחת מתקפה בעניין הזה. המשמעות עלולה להיות שגורמים שונים ידרשו זכויות לאומיות וזכויות של מדינה בתוך ישראל. בנגב למשל, אם יהיה אזור בלי רוב יהודי. זה קרה בבלקנים וזה איום ממשי. (מצוטט ממאמר של גדי אלגזי, בהדגשות שלו)

ההשתלטות היא עצם הכניסה למרחב, עצם ההימצאות ב"אזור" ששמור ללבנים, מהסוג המיוחד שאותו רוצים לעודד. חוות בודדים של יהודים בנגב היא התיישבות שיש להמריץ והבדואים הם גוזלי אדמות, משתלטים שצריך לרסן. גם המוזיקה הנכונה וה"ישראלית" היא הנורמלית והמוזיקה המזרחית היא המשתלטת. מספיק שיהיה אזור אחד (נגיד, ערוץ 24) שבו היא תשלוט, ונגיע למה שקרה בבלקן. כל שיר מזרחי שמתנגן בגלגל"צ, כל סלסול, כל כך צורם באוזן של אנשי הלובן, שכמה שירים פה ושם נראים להם כמו השתלטות. את כל זה אני לא אומר כדי להרגיע את חסידי המוזיקה הישראלית ולהגיד להם, שהתרבות שלהם לא בסכנה. אני אומר את זה מתוך תקווה שתגיע השתלטות אמיתית שתיצור איזון בתרבות. ההשתלטות עוד לא התחילה, למרבה הצער.

* * *

במוזיקה ה"ישראלית" נמצא אמנים שלא מצליחים ליצור מוזיקה מקורית, מעניינת, קצבית ומלאת חיים, שלא מסוגלים להתייחס למקום שאנחנו נמצאים בו - ואני לא מדבר על מערב אירופה אלא על המזרח התיכון. גם ה(עאלק)"אינדי" מתעסק בעיקר בחיקוי עלוב של מה שקורה באנגליה ואמריקה, כאילו אלה המדינות היחידות שעושים בהן מוזיקה. שירים שאין בהם פלפל, שהמסרים בהם משעממים ולא מדברים לחיים של אנשים, ובטח שלא מדברים בשפה של האנשים.

מצד שני, יש לנו את המוזיקה המזרחית, שמנותבת על ידי האליטה התרבותית להיות מוזיקת חפלות, חתונות ותו לא. הרי אשכנזים כיום מתפארים בזה שבחתונה שלהם יש מוזיקה מזרחית. וואלה, מצאתם לכם אחלה ליצני חצר ואחר כך אתם עוד מתרברבים בעאלק נאורות. נראה אתכם כאלה פלורליסטים ותשימו מזרחית בטקסים הרשמיים של יום העצמאות.

(המוזיקה-התרבות) הישראלית מנסה להוכיח כמה היא רצינית ועמוקה, "משנה לאנשים את החיים", מערבית, אנגלו-אמריקאית, נאורה וליברלית. והמזרחית רוצה להוכיח לשנייה, כמה שהיא שמחה, עממית, מרקידה, לא פורמלית, מסחרית. כמו במוזיקה כך ברחוב. אמנים מעטים מאוד מסוגלים ליצור איזשהו שילוב שיניב משהו מקורי, שמדבר לאנשים, שמתייחס למזרח התיכון העשיר תרבותית. שמצליח גם להזיז את הראש, גם את הטוסיק וגם את הלב.

בזמן שאנחנו מתבוססים במאמצי הבדלנות, עולם שלם של מוזיקה חוגג את הרב תרבותיות ואת המגוון. בבורות שלנו אנחנו מפספסים את מה שקורה סביבנו. די, נמאס כבר לשמוע שוב אותו דבר, אותה גיטרה חשמלית מנגנת אותו סולם נדוש. מיצינו כבר את ההשתלטות הבריטית-אמריקאית. אפשר לשמוע גם מזה, ויש המון דברים יפים, אבל יש עולם שלם נוסף שבבדלנות שלנו אנחנו מפספסים.

מדברים על זה שהמוזיקה המזרחית רדודה ושטחית. אבל אמנים מזרחים שלא עושים מוזיקת פופ מסוג מסוים מאוד, פשוט לא מקבלים במה. רביד כחלני, גוסטו, יסמין לוי, ליאור אלמליח, דיקלה ואמנים רבים אחרים, שעושים מוזיקה מזרחית-ערבית-יהודית איכותית ומעניינת, אך חורגים מהמסלול אליו יועדו על ידי הממסד, פשוט נעלמים באלמוניות. הרי מי ישמיע ברדיו זמרת כמו דיקלה ששרה את "חבייתק" של פיירוז הלבנונית?

מדינת ישראל מתיימרת להיות מדינה יהודית, אז למה מוזיקה יהודית-ערבית-מזרחית מצליחה יותר בחו"ל? למה אמנית כמו יסמין לוי שממלאת אולמות בטורקיה ובספרד, כאן בארץ כמעט אלמונית? איך פייטן כמו ר' חיים לוק מקבל מקום של כבוד במרוקו, וכאן בארץ - כלום. ולא הזכרתי את הדור הקודם של אמנים מזרחים (לדוגמה, קבוצת אמנים ענקית באוראן - אלג'יריה) שנשכח כלא היה. הסיבה היא, במקרה הטוב הפרובינציאליות והבורות שלנו כלפי המזרח כשמדובר במוזיקה, ובמקרה הרע, הדרה וגזענות שמתבטאים בצורתם האכזרית כשמדובר בלגיטימיות של אנשים לחיות בכבוד.


התפרסם לראשונה באתר העוקץ