בסטות: גם תרבות וגם שיקום

בסטות ודוכנים קבועים או ניידים קיימים בכל העולם, גם בערי המערב ה"מתורבתות", ואינם מאפיינים רק את הארצות המתפתחות. בכל מקום במערב הם מהווים חלק חשוב ממרקם החיים לפי הצביון והמסורות שהתפתחו עם הזמן: בשדרה החמישית בניו יורק, בכיכרות של פירנצה ורומא, ובסמטאות ועל הגשרים של וונציה. ליד מגדל אייפל בפאריס מתפנים הרוכלים בכל ערב, כדי לפנות את המקום למגרש חנייה.

גם בערים רבות בישראל – בעבר ובהווה – הבינו את החשיבות הכלכלית של מסחר הרחוב.

בירושלים, מעבר לירושות ההיסטוריות בתחום הרוכלות והבסטות שניצבו גם במזרח וגם במערב העיר, נקבעה ב-1993 מדיניות מסודרת, על פי המלצות ועדה ציבורית שבחנה את הנושא בהיבט השיקומי, בהשתתפות היועץ המשפטי ונציגי המשטרה, שיקום האסיר ואגף הרווחה (בו עבד אז ראובן אברג'יל). מתוך כ־500 אנשים שהיו זקוקים לשיקום חברתי, 200 נמצאו מתאימים וזכו באישור להקים בסטה, אך רק במקומות שנמצאו מתאימים ע"י הועדה, שהתחשבה גם בצרכי הציבור ובשיקולים אורבניים, לעתים תוך פסילה של מקומות שהועדפו על ידי המשתקמים.

במשך שנים המשיכה העירייה לחדש מידי שנה את הרישיונות לרוכלים, הן לאלו שעוד עבדו בכך משני עברי הקו הירוק שחילק את העיר עד 1967, והן לאלה שקיבלו רישיונות שיקומיים בעקבות הועדה משנת 1993. פעולת השיקום הצליחה מעל ומעבר, ולגבי רבים הבסטה הפכה להיות לא רק מקור הפרנסה העיקרי למשפחתם, אלא גם עוגן לפעילות נורמטיבית ולהשתלבות יציבה בחברה ובקהילה.

לניר ברקת זה לא מתאים

לאחר הקמת ההנהלה החדשה של העיר בראשות ניר ברקת בשנת 2009, החלה נושבת רוח רעה, במגמה ברורה לסלק את הבסטות ואת הרוכלים מהנוף של ירושלים, למען עיר "נקייה ומודרנית". קניון אלרוב בממילא, ירידים ושווקים סטריליים במתחמים סגורים ומוגדרים, פרקים לתיירות כמו זה המתוכנן ב"גן המלך" על הריסות שכונת אל-בוסתאן שבסילוואן, הם כנראה הדגם הקורץ לפרנסי ההי-טק ואיכות הסביבה בעירייה.

מאז נוקטת העירייה במדיניות לא מוצהרת של הצקה שיטתית לבעלי הבסטות. על בסיס "חוק הסדר והניקיון" החלה העירייה להגדיר את בעלי הבסטות הוותיקים כ"פולשים". באמצעות צעדי פיקוח כגון קנסות חוזרים על "חריגות" במידות הבסטה, על "בנייה לא חוקית", דרך הפסקת חידוש הרישיונות השנתיים, ועד צווי פינוי, החרמות סחורה והריסות יזומות של הבסטות – עיריית ירושלים בכהונתו של ניר ברקת נוקטת מדיניות הרס ללא פשרות תוך התעלמות מוחלטת מהשיקולים השיקומיים שעמדו מאחורי מתן רוב הרישיונות בעבר, ומבלי להציע פיצוי או פתרון חלופי לפרנסת המשפחות התלויות כבר שנים רבות בדוכנים כמקור פרנסתן העיקרי וחסרות גישה למשאבים אחרים. מהלכים אלה נחשפו רק כאשר רוכל איים לקפוץ מגג בניין העירייה, מרוב ייאוש אחרי שקיבל צו פינוי לדוכנו ועמד לאבד את מקום פרנסתו.

הרוכלים לא שותקים

ראובן אברג'יל, שהכיר חלק מרוכלים כבר משנות ה־80 וה־90 בימי הפנתרים השחורים, ואחר כך במסגרת עבודתו ביחידה לקידום נוער וצעירים, מספר:

בעלי הבסטות האלה מגיעים מה"שכונות". הם חוו את ימי הפנתרים השחורים, הם יודעים נגד מי הם ואיך צריך לצאת לרחוב. חלקם היו בכלא ופגשו פלסטינים שם והקשרים האלה נמשכו עד היום במיוחד שחלק מהפלסטינים גם נהיו בעלי בסטות. אז כשזה קרה, מיד התחילו לדבר ולתכנן דברים יחד. הם ארגנו כמה הפגנות בכיכר ספרא, הלכנו יחד, ישראלים ופלסטינים... מחינו על הפרנסה שהוא מאיים לגנוב מהם. ניר ברקת הבין כנראה שיש לו בעיה.

לאחר הפגנות המונים שארגנו רוכלים פלסטינים ויהודים, פנה מנכ"ל העירייה יאיר מעיין אל נציגי הרוכלים באפריל 2010 וביקש מהם פגישה. בפגישה בין נציגי הרוכלים, עורכי הדין משני הצדדים וראובן אברג'יל, הושג הסכם שעיקרו: חידוש הרישיונות השנתיים, הפסקת הוצאת צווי פינוי, קידום הכנתו של הסדר כולל של מדיניות הרוכלות בעיר, של מיקום, אופי, צורה ודרכי פעולה של הרוכלים, בשיתוף עם נציגיהם – תוך שמירת זכותם לחופש תעסוקה ופרנסה. עורכי הדין משני הצדדים כתבו פרוטוקולים נפרדים, אך זה של העירייה, למרבה הפלא, לא נמסר לרוכלים, למרות אין ספור פניות. רק אחרי דרישה רשמית של עורך דין, הושג הפרוטוקול בגרסה של העירייה, וממנו נמחקו כל הסיכומים דלעיל שהושגו במהלך הפגישה.

בעקבות התכחשות העירייה לסיכום שהושג באותה ישיבה, התחדשו ההטרדות, ההשפלות, הפינויים והריסת בסטות במערב העיר, ולאחרונה גם במזרחה. פקחים ושוטרים מגיעים בשעות לא שעות, עם מנופים ופטישים, מפרקים את מקום העבודה של האדם, מעמיסים על משאית את הסחורה המוחרמת, המקררים ולמעשה, את כל חייו של בעל הבסטה.

עשרות בסטות פונו במהלך השנה, אך פה יש מקום להזכיר כמה מהסיפורים המייצגים את התופעה הכללית:

מרסל סבג עלה מאלג'יר כשהיה בן 8 וגדל במעברת ה"אסבסטונים" בקריית יובל. תלאות חייו – דרך מלחמת לבנון, כלא, גירושים ומאבק מחוסרי הדיור – כאילו הסתיימו כאשר זכה לרישיון לקיוסק ברחוב פייר קניג והקים לעצמו דוכן בכספו ובמו ידיו. לפני 8 חודשים ניצלה העירייה את היעדרותו עקב מחלה והרסה את הבסטה שלו, החרימה את תכולתה והשאירה אותו חסר כל.

פאיז עבדאללה הפעיל מאז 1965 ובמשך 45 שנה בסטה מול שער שכם. אחרי 1967 זכה לרישיון רוכלות מתחדש מידי שנה מהעירייה עד שלפני שלוש שנים סירבה העירייה לחדשו. באמצע הלילה הרסו הפקחים בליווי שוטרים את הבסטה והחרימו סחורה בשווי אלפי שקלים, תוך הפרת צו בית המשפט, שימוש בגז מדמיע ובגז פלפל, ואפילו מעצר של עורך הדינו.

איזה ירושלים אנחנו רוצים?

הבסטה ההרוסה של אבו רמוז

ראש העיר נבחר כאשר הוא מבטיח פיתוח עירוני ושגשוג, אך סיפור הרוכלים מדגיש את הצד האפל של התבטאויות אלה. עשרות פינויים של אנשים שהצליחו להוציא את עצמם ממעגלי עוני ותלות מעידים על כך שראש העיר עיוור למחירים, אפילו הכבדים ביותר, שתושבי עירו נאלצים לשלם עבור תכניותיו הזוהרות. סיפור בעלי הבסטות בירושלים אינו רק על מאות משפחות שימצאו את עצמם ברחוב, מנושלים מעסקים שהם בנו בעמל רב. הסיפור הוא גם עתיד עירנו ירושלים ומה שצפוי לה תחת שלטון שמחסל בקל-גסות את מקור פרנסתם של מאות אנשים, וזאת לא בגלל שהם מפריעים, אלא בגלל שהם אינם נאים בעיניו. הפינויים ממשיכים.

כפי שאומר ראובן אברג'יל:

...מה שמשנה פה זה שהאנשים האלה שיקמו את עצמם, חזרו לחיים ונהיו חלק מהחברה וההורדוס החדש הזה רומס את קיומם כאילו לא היו.

השאלה המתבקשת: מי הבא בתור?