שלט: "הכניסה לילדים מתחת לגיל 16 אסורה". אני מגיעה לדיון על מעצר של קטין בן 15. נכנסים לבידוק ושם יש שלט: תחייך, הכל יהיה בסדר...
בחצר המסורגת ההורים שלו מחכים. האמא עומדת סמוך לגדר, מוכנה לקרוע את הגדר לשבור את הקיר לקחת את הילד וללכת הביתה. "לא אכלתי מאז שנעצר, אני כל הזמן בוכה," היא אומרת. "באו 25 חיילים באמצע הלילה ולקחו אותו. הבאתי לו משהו חם ללבוש, כי היה קר בחוץ. לקחו אותו וראיתי ששמו לו פלנלית על העיניים." אני יושבת לידה ומתביישת וכועסת ורוצה לנחם. ופוחדת שהוא יפסיק לחייך.
ברכות מתבדח אביו: "אתה כנראה איזה בן-לאדן אם לקחו אותך ככה, ועכשיו כולם יכולים לישון בשקט..."
אני מכירה אותו מהכפר. "ילד של חיוכים" אני קוראת לו, אבל הם קוראים לו "שבאב": "אין ילדים פלסטינים," אמר לי פעם בחור שמסר עדות על רצח חבר. "כולם גדלים מהר."
כמעט 4 אחרי הצהריים. ההורים מחכים בחצר המסורגת משעה 9 בבוקר. חריקת דלתות, ומידי פעם הכרוז מכריז עוד שם וכולם מקשיבים: אולי זה הילד שלי? ואז קוראים בשם שלו. אני פוחדת שלא יתנו לנו להיכנס: ל לפי החוק, משפט של קטינים זה בדלתיים סגורות, אבל נותנים.
איתו עצורים עוד שלושה צעירים מהכפר, ואומרים, שכולם בכפר הם משפחה אחת. אז אפשר שיישפטו יחד. נכנסים מהר, ואמא שלו פעם ראשונה מחייכת לבן שלה, לתת לו כוח. אני רואה אותו לובש בגדי חאקי שגדולים עליו, אזוק ברגליו, קשוח עצוב, ואז הוא מסתכל לראות, מי הגיע, רואה את הוריו ואז אותנו ומחייך. החיוך הזה של המיליון דולר, ואני כל כך שמחה ומתרגשת. הוא חייך, אני מודיעה למי שיושב לידי, כאילו שזה הדבר הכי חשוב שקרה היום.
המשפט מתנהל. מתברר שלפי תמונה, שאסור להראות מטעמי ביטחון, הילד זרק אבנים בתאריך שידוע לכולם שלא היתה בו הפגנה. העורך דין עושה פלאים שם, שואל שאלות עם היגיון, והעורך דין הצבאי
מדבר בטפשות וחוסר עניין – כמעט שעמום. הנאשמים נדרשים לעמוד ולהגיד את שמם, והילד עומד זקוף וגאה ואומר את שמו המלא. כבוד עצמי כזה אי אפשר לקנות ואי אפשר לקחת!
הם דנים בהמשך על "רמת המסוכנות של הקטין", ואני רואה אותו ונזכרת, איך הוא מכבד את האורחים בכוס תה עם החיוך הזה שלו, ומחבק את אימא שלו ומתבדח, שהוא כבר יותר גבוה ממנה, ולובש חולצה אדומה ומשחק במחשב ומתלהב ממצלמה ככה... ילד.
עוד חצי שעה. מחכים בחצר להחלטה של השופט: "הקטין ישוחרר מחר, וחבריו מהכפר הבוגרים עצורים עד יום ראשון, ואז יתקיים דיון." נפרדים מההורים – הם לרמאללה, אנחנו לתל אביב.
כתבתי הרבה מלים, אבל לא אמרתי כלום. אני לא יודעת לכתוב את הבנאליות של הרוע השקט, שבו מתנהל הכל, הבנאליות, השיגרה...
באסל איוב מנבי סאלח: תודה לך על החיוך ששווה מיליון דולר... ויותר!
19 בפברואר 2014
עדכון חשוב: לאחר שאמרו בדיון שבאסל ישתחרר למחרת, יום חמישי (20 בפברואר) - משאירים אותו בכל זאת במעצר עד יום ראשון לבקשת המשטרה. רק ביום ראשון (23 בפברואר) יתקיים דיון במחנה עופר בשאלת מעצרו. "הוא מסוכן", הם אומרים; הוא עלול לשבש את "החקירה". עוד שלושה ימים בכלא לילד, ללא משפט. כך פועלת מכונת הדיכוי.