באוקטובר 1960, אחרי שנים רבות של רדיפה ודיכוי, שבהן נשלל ממנו דרכונו בשל פעילותו הפוליטית – נגד אפליית האזרחים האפריקנים-אמריקנים, למען זכויות עובדים, נגד סכנת המלחמה הגרעינית – יצא פול רובסון, מגדולי המוסיקאים והאינטלקטואלים של אמריקה, לסיבוב הופעות באוסטרליה. הקונצרטים היו הצלחה גדולה. באוסטרליה הוא ערך מפגשים עם איגודי עובדים, ובניו זילנד עם פעילים מאורים למען זכויות העם הילידי. בנובמבר רואיין בתוכנית הטלויזיה של רשת ABC. הנה קטע מהריאיון:

אחד המראיינים שואל את רובסון, "איך זה שהכושי האמריקאי, שמשך שנים רבות כל-כך היה אזרח מדרגה שנייה... תרם כל כך הרבה לתרבות האמריקאית", ורובסון קוטע אותו ומזכיר, שהאפריקנים האמריקנים עדיין אזרחים מדרגה בי"ת. הוא מזכיר את עצמאות ניגריה כחלק משחרור ארצות אפריקה משלטון אירופי, וכאשר הוא נשאל על הקשר שלו לאפריקה הוא עונה:

"האפריקנים, והכושים האמריקנים הם אנשים מוכשרים מאוד. הטרגדיה הגדולה היא שלא איפשרתם לנו להיות אזרחים שווי זכויות, ואני לא יודע, מה אתם מאבדים כתוצאה מכך.

אין ספק שאני אמריקני, נולדתי שם, אבי היה עבד. על גבם של בני עמי נצבר העושר העיקרי של אמריקה, העושר הראשוני – אתה צריך הצבר הון התחלתי כדי להתחיל בכלל, אתה יודע...

אתם עשיתם את זה בדרך אחרת כאן, באוסטרליה. גם אתם הייתם צריכים עושר צבור כדי להתחיל, אז אתם פשוט באתם ולקחתם אותו. אתה יודע למה אני מתכוון – זה מה שעשו ברוב הארצות. זה מה שאתם, המערביים, אנשי אירופה עשיתם – אתם פשוט לקחתם [המראיינים מצחקקים במבוכה]. אנחנו [השחורים] עוד צריכים קצת להשלים כדי להשיג אתכם, אתה יודע.

ובעניין אמריקה: יש הרבה מאוד חלקים מאמריקה ששייכים לי, אבל ממש כמו שסקוטי-אמריקאי גאה בכך שהגיע מסקוטלנד, אני גאה על כך שאני אפריקני. בספרי הלימוד ניסו להגיד לי, שכל האפריקנים הם פראים – עד שהגעתי ללונדון וראיתי שרוב האפריקנים שאני מכיר הלכו לאוקספורד וקיימברידג' והצליחו ולמדו את התרבות שלהם. למישהו היתה אפילו החוצפה, אחרי שכבשו את הסינים וכפו עליהם את סחר האופיום, לטעון, שהם, הסינים היו עם מפגר. אנשים שהיתה להם תרבות בשעה שרובכם כאן לא הייתם ממש בעניינים...

לכן היה נפלא עבורי לגלות על העמים הצבעוניים של העולם שהם מפותחים מאוד. לכן הייתי אומר היום, שאני אמריקני, שהוא גאה לאין שיעור בכך שהוא ממוצא אפריקאי, בלי ספק. אני אפרו-אמריקני, ואני לא קורא לעצמי עוד 'אמריקאי' סתם.

מראיין: כשהיית כאן בלונדון בשנים 1937–1939 היית בשיא הצלחתך, העולם היה לרגליך – ובכל זאת חזרת לאמריקה. מה ההרגשה שגרמה לך לחזור?

רובסון: כן, חשבתי שאני חייב לחזור לעם שלי. היה קשה [רדיפות פוליטיות]. גם היום אני יכול לחזור. רק לא מזמן חידשו לי את הדרכון [שנשלל ממנו מסיבות פוליטיות]. והם יעשו לי את המוות עכשיו. אבל בכל רגע, אם אקבל מברק, שהעם השחור [בארצות הברית] מתכנס באיזה מקום – והם יכולים לעשות זאת – והם יגידו: "הי פול, בזמנים הקשים שעוברים עלינו עכשיו באמריקה, האם תוכל לבוא ולעזור לנו?" אבוא מייד ברגע שאסיים את חובותי."