הזרם המרכזי של המחאה ב־2011, בגיבוי מסיבי של התקשורת הממסדית, הגדיר אותה כ"מחאת מעמד הביניים". את התוצאות של מיתוג זה ראינו במערכת הבחירות האחרונה, בה מרבית העשירונים העליונים, שבישראל תופסים את עצמם כמעמד הביניים, הצביעו כסקטור: ליאיר לפיד, לציפי לבני, לבית היהודי, למפלגת העבודה ולמרצ. היום, בעיצומם של המגעים להקמת קואליציה בין יאיר לפיד, נפתלי בנט, ביבי נתניהו וציפי לבני, עם קולות חזקים במפלגת העבודה שדורשים כניסה לממשלה ועם גזירות כלכליות מרחיקות לכת על הפרק, זה נראה יותר ויותר כמו סגירת שורות של האליטה האשכנזית נגד כל השאר.
כדי שקואליציות יהיו הטרוגניות באמת, ולא ישרתו רק את האינטרסים של המעמדות הגבוהים, המדוכאים והמוחלשות חייבים להיכנס אליהן מחוזקים, ולפעול בתוכן על בסיס של כוח עצמי
התוצאה הזאת היא כישלון של הכוחות השמאליים יותר במרכז המחאה. באופן מיוחד, נכשלו כאן מי שניסו לפעול בתוך המחאה בדרך של תמרונים מתוחכמים מאחורי הקלעים, וכריתת בריתות עם "ראשי המחאה" מצעירי אותה אליטה כדי לחזק את השמאל ולשנות את מדיניות הממשלה בטווח הקצר, במקום ללכת לפריפריות החברתיות ולבנות שם מהלך ארוך טווח. חלק מפעילי מק"י המרכזיים בתל אביב נכנסו לברית עם סתיו שפיר ודמויות אנמיות ציוניות נוספות, וכך פגעו קשות ביכולת של חד"ש לבנות קשר ארוך טווח עם הפעילות והפעילים הדמוקרטים והרדיקלים שצמחו תוך כדי מחאה, אותם הפעילים שרואים בברית עמוקה עם הנאבקים והמוחלשים מהם יעד אסטרטגי. היום, אחרי שנתיים של עבודה אינטנסיבית, ברור שגם במבחן הקלפי מדובר בכישלון אסטרטגי חרוץ של מי שחשבו שתנועת מחאה חברתית מופעלת ממוקד כוח מרכזי.
הכישלון הזה הוא כישלון לאסטרטגיה של פוליטיקה מלמעלה – למעלה, במובן של ניסיון להתחבר ל"קדקודים" שאמצה וניפחה התקשורת הממסדית ממניעיה המסחריים והתרבותיים, שמייצגים בסופו של דבר את צעירי שכבות הביניים ובני ובנות האליטות הישנות שרוצים לקדם את האינטרסים הצרים שלהם ורואים בקבוצות העניות והמדוכאות מהם לא יותר מכוח אדם לשירות אותם אינטרסים. כפעילי התחברות-תראבוט, אנחנו מכירים בחשיבות של קואליציות הטרוגניות ובבריתות בין־מעמדיות ככלי הכרחי למאבק במערכת. אבל כדי שקואליציות כאלה יהיו הטרוגניות באמת, ולא ישרתו רק את האינטרסים של המעמדות הגבוהים, המדוכאים והמוחלשות חייבים להיכנס אליהן מחוזקים, ולפעול בתוכן על בסיס של כוח עצמי ולא ממקום של חולשה. פעילים צעירים בעלי ניסיון פוליטי ושליטה בכלים של הממסד חשובים כאן מאוד, אבל הם צריכים לנסות להשתמש בכלים האלה קודם כל כדי לעזור למוחלשים להעצים את עצמם, אם הם אכן שואפים לברית רב מעמדית חזקה ויציבה שתאתגר את המערכת באמת.
הפגנה משותפת: הוועדה העממית של יפו,תנועת הנוער היפואית, חד"ש, התחברות-תראבוט ופעילי הדיור הציבורי. צילום: יהודית אילני
בשנים האחרונות אנו מנסים ללמד את עצמנו לפעול אחרת, בדרכים שהתחלנו לנסח וליישם עוד הרבה לפני יולי 2011. עבודה עמוקה, לטווח ארוך ובגובה העיניים עם הקבוצות העניות והמדוכאות יותר בחברה: עם הפלסטינים בכפרים הלא מוכרים ובערים המעורבות; עם יהודים, בעיקר מזרחים אך גם מהגרים דוברי רוסית ומוחלשים אחרים, במאבקים על דיור בשכונות העניות בערים; עם עובדי קבלן ונפגעים של צורות העסקה פוגעניות אחרות במסגרת כוח לעובדים ועוד. פעילים ופעילות שלנו מצטרפים למאבקים קיימים או יוזמים מאבקים אבל תמיד באים בגובה העיניים, ומנסים לתרום מה שהם יכולים מהמקום הפוליטי בו הם נמצאים, בלי התנשאות, בלי להתיימר לדעת יותר מהנאבקים האחרים ובלי לנסות לגזור קופונים פוליטיים בצורה מנוכרת וצינית. זאת עבודה פוליטית קשה, שהולכת נגד המגמות הממסדיות ההיסטוריות של הפרדה וגזענות ונגד התדמיות השליליות שהשמאל בארץ הרוויח בעשרות שנים של פוליטיקה מתנשאת ופטרונית. עם כל הקושי, בחלק מהמקומות אפשר לדבר, בזהירות, על הצלחות. מפלגות הממסד השליט ואלה שמשתפות אתו פעולה נתפסות היום אצל מי שעבדנו אתם כאחראיות לדיכוי ולא כפתרון אפשרי. תהליך כזה קורה רק על בסיס של אמון בין כלל הפעילים והפעילות ובתנאים של התארגנות עצמית דמוקרטית. רק התארגנות כזאת, מלמטה, יכולה להעצים את מי שנאבקות את המאבק שלהן, לאפשר להן לפתח תודעה של כוח ולזהות את האויבים ואת היריבים שלהן, להרחיב את תודעתן והבנתן הפוליטיות, להתחזק תוך כדי משברים והתגברות עליהם בכוחות עצמן. הביטוי של זה ברמת הכוח הפוליטי עדיין חלש, בין היתר בגלל חוסר הנכונות של כוחות השמאל הקיימים להשתנות כדי להכיל את השינוי הזה, שקורה מלמטה.
זאת עבודה פוליטית קשה, שהולכת נגד המגמות הממסדיות ההיסטוריות של הפרדה וגזענות
עוד דרך להסתכל על תוצאות הבחירות היא להכיר בכך שמיליוני בעלי זכות בחירה נמנעו מלממש אותה, ועשרות אלפים נוספים הצביעו לרשימות אנטי־ממסדיות שנשארו מחוץ לכנסת כמו עם-שלם, כוח להשפיע, ארץ חדשה ועוד. האחוזים הגבוהים ביותר של הימנעות מהצבעה נרשמו בכפרים ובערים פלסטיניות ובשכונות ובעיירות של המעמדות הנמוכים היהודים. מיליוני האנשים האלה לא מצביעים מפני שאין להם אלטרנטיבה. הם לא מצביעים משום שהם לא סומכים על השמאל שמתיימר, כביכול, לעבוד למענם. הם לא מצביעים מפני שאין להם ביטוי ברמת הייצוג הפוליטי. אנחנו חושבים שדרך הפעולה שלנו בהתחברות-תראבוט, ושל פעילות ופעילים אחרים שפועלים באופן דומה, יכולה לסמן אלטרנטיבה כזאת.
כדי שנוכל לגדול ולהפוך לכוח חברתי ופוליטי משמעותי שמאתגר באמת את המדיניות הגזענית, האלימה והדורסנית של הטייקונים שמפעילים את ביבי ואת הפוליטיקאים שמשתפים אתו פעולה, אנחנו צריכים לעשות עבודה פוליטית עקבית, עמוקה ומכבדת עם האנשים שנפגעים ביותר מהמדיניות הזאת. אנחנו צריכים לקדם ברית של אמת בין מדוכאים למדוכאים פחות, ולא להסתפק בקואליציות שטחיות ואינסטרומנטליות המנווטות מלמעלה. ברית כזאת אפשרית רק על בסיס של דפוסי פעולה דמוקרטיים ושל אמון בכנות הכוונה והפעולה של השותפים למאבק – ובמובן הזה ראיונות כמו זה שנתנו ראשי מק"י תל אביב לארי שביט יומיים לפני הבחירות הם הרסניים. ברית כזאת חייבת לכלול הכרה בעוולות ההיסטוריות והעכשוויות שנעשו ונעשות כאן ליהודים ולפלסטינים ודרישה לתיקונן. היא מחייבת גם ייצוג עצמי, אישי ובתוכן הדרישות המרכזיות של המאבק – למדוכאים ביותר: לנאבקות נגד תעסוקת עוני – רובן נשים, רובן ככולן מזרחיות, פלסטיניות, דוברות רוסית ויוצאות אתיופיה, לנאבקות נגד קריסה כלכלית עקב זינוק ביוקר המחייה ביחס לשכר ולנאבקות על הבית בכפרים הלא מוכרים בנגב ובגליל, בערים המעורבות, בשיכוני הדיור הציבורי בשכונות העניות. כדי שזה יקרה, השמאל צריך להפסיק להתחנף לממסד הציוני-אשכנזי, להפסיק לראות בעלי ברית באלה המתגעגעים לעבר מדומיין שוויוני יותר אשר מעולם לא היה, לחבור לאלה שעבורם ההיסטוריה החברתית של ישראל היא היסטוריה של נישול, אפליה וקיפוח ולהתחיל להשתרש בקרב השכבות הרחבות של המדוכאים והמדוכאות.
"בלי לעבוד עמוק ולחבר את האנשים לעצמם וליכולות ולמטרות שלהם, אי אפשר לשנות" אמרה נבילה אספניולי, מועמדת חד"ש לכנסת, בראיון בפתיחת מערכת הבחירות האחרונה, והוסיפה: "אני לא באה מלמעלה, אני באה בגובה העיניים ומוכנה להיות חלק שווה במאבק ולתרום את מה שאני יכולה מהמקום בו אני נמצאת". סוג הפוליטיקה הזה מזכיר את אחת הססמאות הנפוצות בקבוצות שונות בפריפריה הרדיקלית של תנועת המחאה של 2011: "מהפכה אמתית מתחילה מהתחתית". נכון, היא מתחילה מהתחתית, אבל כדי שברית נגד המערכת בין המדוכאות למדוכאות פחות אמנם תיווצר, השמאל הפוליטי-חברתי חייב להוכיח את עצמו כראוי לאמון שהוא מבקש.
ראובן אברג'ל ומתן בורד