למרות דו"חות רבים שמגיעים מאנגליה ומארצות הברית ומלמדים על אי-היעילות ובזבוז המשאבים, הכרוכים בהפרטת שירותים חברתיים בכלל ושירותי חינוך בפרט; למרות שבהנחיות האיחוד האירופי לרכש שירותים מדינתי, חינוך הוא אחד התחומים הפטורים מהכפפה למיכרוז ותחרות; למרות שאנשי מקצוע רבים בישראל יודעים, שהמדיניות הציבורית המקומית בתחום בני נוער בסיכון היא מפוזרת מדי ומפוררת; למרות כל אלו, מדינת ישראל – המיוצגת על-ידי משרדי האוצר והחינוך – מתעקשת לא להתערב במאבק המקצועי של המורים והמנחים בתוכנית היל"ה, המתמחים בהוראה לאוכלוסיות נוער יחודיות, מול מעסיקתם, החברה למתנ"סים.

הפגנת מורות היל"ה

אי-התערבות זו חמורה במיוחד, אם נזכור, שהמדינה היא זו שקובעת במידה רבה את תנאי ההעסקה של המורות והמורים בתוכנית באמצעות קביעת תנאי המכרז להפעלת התוכנית. מה מאפשר למדינה לא להתערב בתפקוד של מרכזי קידום נוער והמרכזים האחרים בהם מועסקים המורים והמנחים בהיל"ה? מה מאפשר למדינה להתעלם מאחריותה לרציפות התעסוקתית של המורות והמורים? להתנער מאחריותה לתשלום החזרי הנסיעה של המורים? הרעה החולה שמאפשרת את כל אלו היא שיטת חובת המכרזים.

בשנת 2007 הצטרפתי כיועצת אקדמית לצוות, שעמל על פיתוח תוכנית להכנת בני נוער לעולם העבודה. התוכנית קרויה "רשתות" ועיקרה הקניית מושגי יסוד בהבנת שוק העבודה וחיזוק מיומנויות איתור הזדמנויות ויצירת קשרים. לצדי בצוות ישבה נציגת החברה למתנ"סים, מומחית לפיתוח תוכניות הלימודים של היל"ה (השלמת יסוד ולימודי השכלה) וישבו גם נציגות של "אשלים", הזרוע של הג'וינט למימון וליווי פיתוח תוכניות לבני נוער. אחד ממרכיבי התהליך היה הכשרת מנחים, ובמהלך הכשרות הכרתי את המנחות והמנחים של היל"ה, המופקדים על הקניית מיומנויות השכלתיות-מקצועיות לנוער מנותק. מדובר באנשים נדירים בתפיסת עולמם ובעומק מחויבותם לבני הנוער אותם הם מלמדים.

האגף לקידום הנוער – המסגרת שמפעילה את היל"ה – היא רשת הביטחון שפורש משרד החינוך ברשויות המקומיות לטיפול בבני נוער בגילאי 14 עד 18, שנשרו ממסגרות החינוך הפורמליות (נשירה גלויה) או המתקשים לתפקד בה ולהסתגל אליה ("נשירה סמויה"). מי שקורא במסמכים של האגף לקידום הנוער והיל"ה מתרגש מהמחויבות של המדינה לבני הנוער האלו: מהתפיסה לפיה גם בני נוער מנותקים וגם אלה שנעים בין המסגרות השונות זכאים לקבל סל שירותים, הניתן לכל תלמיד וכולל ליווי אישי ורכישת השכלה איכותית ומשמעותית ללומד.

תחילה האמנתי, שיש בשורה גדולה בעובדה, שהאגף לקידום נוער אימץ את תוכנית "רשתות", והיא הפכה להיות תוכנית הנלמדת ברשויות מקומיות רבות. בהדרגה הבנתי, שהמורים והמנחים בהיל"ה מועסקים בתנאים, המגבילים מאוד את יכולתם לעשות שימוש בתוכנית. בהדרגה התברר, ש"רשתות" אינה אלא מס שפתיים ושהיא מופעלת בתנאים מבניים מופרכים, שאינם מאפשרים למורים המעבירים אותה הגנה מאופיין הפוגעני של מישרות מופרטות: למרות הכשרתם, מחויבותם והניסיון המקצועי שצברו, הם לא מועסקים במשרה תקנית ואין להם בטחון תעסוקתי – וזאת בשעה שתוכנית "רשתות" שמורות אלה עצמן מלמדות, נועדה להכין את התלמידים והתלמידות לעולם העבודה של המאה ה-21.

משמעותה של העסקה חלקית במקרה שלהם – ממש כמו במקרה של מרצים מן החוץ במוסדות החינוך ועובדות סוציאליות בשירותי הרווחה המופרטים – היא שחלק גדול מהוצאות התפעול של השירות החברתי מועבר לכתפיהם של אנשים צעירים, ובמיוחד של נשים צעירות. אנשים צעירים, שלקחו על עצמם את השליחות הנעלה לפעול עם הציבור הפגוע ביותר והמוחלש ביותר במדינת ישראל, הופכים בעצמם ובעצמן לציבור פגוע, מוחלש ומנוצל, שאת המיומנות המקצועיות, שהם מביאים עמם למפגש עם בני הנוער, מוחקים הסדרי המכרזים.

את מחיר הפרטת החינוך משלמים הן העובדות והעובדים שמיומנותם נמחקת - והן אלה שנזקקים ליכולותיהם ולמסירותם

נחזור להקשר של המדיניות הכלכלית. הוא חשוב. בשל האופי ההדדי של הסכמי הסחר העולמיים, חוק חובת המכרזים נחשב בישראל לאמצעי ראשון במעלה להבטחת הצמיחה הכלכלית של חברות ותאגידים, שיצליחו לזכות במכרזי רכש ממשלתי במדינות אחרות. ניתן למצוא באתר התמ"ת את רשימת השירותים, שחברות ישראליות מצליחות לייצא לממשלות אחרות, וליהנות בכך מהאופי ההדדי של רכש השירותים.

מה לא ניתן למצוא באתר התמ"ת? את המחיר שציבור העובדים משלם על ההכפפה של עוד ועוד תחומי פעולה מדינתית לאותם הסכמי רכש ממשלתי הדדיים. היכן ניתן למצוא התייחסות למחיר שהציבור משלם על הכפפה הזו? במאמר מ-2008 של מי שמכהנת כיום כשופטת בבית המשפט העליון, פרופ' דפנה ברק-ארז. טיעונה של ברק-ארז הוא, שהמשפט הציבורי של ההפרטה חייב להציב סייגים, שימנעו מהצעות זולות להיות האטרקטיביות ביותר בעיני ועדות רכש המחליטות על הזוכים במכרז. זאת משום שהצעות כאלה מסכנות את איכותו או רמתו של השירות החברתי לצרכנים ולתלויים בו. היעדר סייגים כאלה בתקופה העכשווית מאפשר להצעות זולות להיות אטרקטיביות לוועדות רכש, למרות שפירוש הדבר הוא רף נמוך של איכותם והכשרתם של העובדים המספקים את השירות.

את מחיר ההפרטה משלמים לא רק העובדות והעובדים: דבר חשוב ביותר שקורה בדרך להפחתת עלויות של השרות שנרכש במכרז הוא ההפחתה השיטתית מרמת המיומנות הנתפסת כנדרשת עבור העובדים והעובדות. הכרה ברמת מיומנות מופחתת מאפשרת תשלום נמוך יותר וחיסכון בעלויות הוותק המקצועי והניסיון. בדרך זו המכרז פוגע בהכרח בזכויות העובדים המועסקים באמצעות רכש שירותים ומכרז.

אין ספק: ברק-ארז שמה אצבע על הנקודה הנכונה: ההפרטה – בצורתה כמיכרוז שיטתי שמתרחב תדיר ליותר ויותר היבטים של הפעולה המדינתית – היא שיטה המכוונת לפגיעה בזכויות עובדים ולניתוקם מאיגוד מקצועי שייצג את ענייניהם. בהקשר של עובדי היל"ה טיעונה של ברק-ארז מקבל משנה תוקף, משום שאין אפשרות במקרה זה להפריד בין איכות השירות הניתן לבני הנוער לבין תנאי ההעסקה של המנחים והמורים. כשמדובר בבני נוער, שכבר נמצאים בשוליה של המערכת החינוך הנורמטיבית, יש חשיבות אדירה ליציבות ולהמשכיות ביחסים בין מורים לבין תלמידים. ללא המשכיות ורצף מורים לא יכולים להעביר לבני הנוער את התוכניות המורכבות ולא יכולים "להגיע אליהם", לבנות אמון על בסיס ההמשכיות כדי לאפשר שינוי במוטיבציה של בני הנוער.

אין משמעות לאימוץ תוכנית להכנת בני נוער לעולם העבודה ללא הבטחת תנאי ההעסקה, שיאפשרו למורים להתמחות בתכניה. בהקשר הזה אפשר לומר בבירור, שללא בטחון תעסוקתי איכות השירות מידרדרת והופכת אותו למס שפתיים בלבד. בהקשר זה בדיוק טענה לאחרונה השופטת מיכל אגמון-גונן ביחס למכרז האשפוז הסיעודי, כי במאמציה של המדינה להפחית את עלות השירות נפל פגם: "הפגם בהליך ההפרטה נפל באחריות למילוי הפונקציה של מימון השירות; הפגם בפונקציה שבאחריות מלאה ופוזיטיבית של המדינה. הפגם אינו במנגנוני הפיקוח, אלא מראש"; הפגם הבסיסי הזה הוא ב"מחיר שמשלמת המדינה לגוף המופרט".

כך גם ביחס למאבק מורי היל"ה: המחיר שאותו משלמת המדינה לחברה למתנ"סים שזכתה במכרז הוא נמוך מכדי שניתן יהיה להבטיח את אספקת השירות כיאות. החברה למתנ"סים חטאה בכך שנכנעה למחיר הנמוך ולא פנתה לסעד משפטי. אבל האם באמת יש צורך בהליך משפטי מפרך בטרם תכיר המדינה באחריותה ליציבות ולביטחון התעסוקתי כמרכיב חיוני של הבטחת זכותם של בני נוער להשכלה יסודית? האם לא נכון יותר לגשר על הפער בין דיבורים לבין מעשים ולהעסיק את מורי היל"ה ברשויות המקומיות במישרות הוראה תקניות? הם לא המורים הראשונים שיהיו מועסקים כך, ואם מוכרחים לצאת למכרז – ימוכרז ניהול השירות, על מרכיבי הפיקוח וההנחיה שבו, אבל לא מרכיב ההעסקה שבו.