כתב וערך: עמוס נוי

בימים האלה שבה ומנסה ארצות הברית לכפות "פתרונות" מטעמה על עמי האזור.

מלקולם X, אווריט

מלקולם X. איור קליגרפיה: אווריט.

בשנת 1963 אמר מלקולם X על מעורבותה של ארצות הברית בסכסוכים מקומיים: "אם אלימות פסולה באמריקה, אז היא פסולה בכל מקום".

אמנות האיסלאם ידועה במסורת קליגרפית עשירה מאין כמותה, בה הפכו אותיות האלפבית הערבי לאבני בנין של תבניות מורכבות. עבודת הקליגרפיה (של האמן האמריקאי אווריט) הבאה "מציירת" את פניו של מלקולם X מתרגומו הערבי של משפט זה: ذا كان العنف فاسد في أمريكا، فالعنف فاسد في الخارج.

ואולי מתאים מכל שירו של טהא מוחמד עלי עבד אלהאדי נלחם במעצמה גדולה (מתוך קובץ שיריו שיצא ב-2006 בהוצאת אל-אנדלוס במהדורת מופת דו-לשונית, ערבית ועברית, בתרגומו של אנטון שמאס).

עבד אלהאדי נלחם במעצמה גדולה

בַּחַיִּים שֶׁלּוֹ
לֹא כָּתַב וְלֹא קָרָא.
בַּחַיִּים שֶׁלּוֹ לֹא כָּרַת עֵץ
וְלֹא דָּקַר פָּרָה.
בַּחַיִּים שֶׁלּוֹ לֹא דִּבֵּר עַל הַ"נְיוּ יוֹרְק טַיְמְז"
מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב.
בַּחַיִּים שֶׁלּוֹ לֹא הֵרִים קוֹלוֹ עַל אִישׁ
אֶלָּא בְּאָמְרוֹ:
"תְּפַדַּל,
בֶּאֱלֹהִים הַגָּדוֹל נִשְׁבַּעְתִּי, אַתָּה חַיָּב לְהִכָּנֵס!"

וְלַמְרוֹת הַכֹּל –
הָעִנְיָן שֶׁלּוֹ אָבוּד.
מַצָּבוֹ נוֹאַשׁ.
וּזְכֻיּוֹתָיו הֵן גַּרְגֵּר מֶלַח
שֶׁנָּפַל בָּאוֹקְיָנוֹס.

גְּבִירוֹתַי וְרַבּוֹתַי הַמֻּשְׁבָּעִים,
עַל אוֹיְבָיו מַרְשִׁי אֵינוֹ יוֹדֵעַ דָּבָר.
וַאֲנִי מַבְטִיחַ לָכֶם
שֶׁאִלּוּ נִתְקַל בְּ"אֶנְטֶרְפְּרַיְז"
הָיָה מַגִּישׁ לַצֶּוֶת בֵּיצִים מְטֻגָּנוֹת
וְלַבַּנֶה טְרִיָּה, יָשָׁר מִן הַשַּׂקִּית.

יולי 1973

عَبْدِ ﭐلهادِي يُصَارِعُ دَوْلَةً عُظْمى

في حَياتِهِ
ما قَرَأَ وَلا كَتَبَ.
في حَياتِهِ ما قَطَعَ شَجَرَةً،
وَلا طَعَنَ بَقَرَةً.
في حَيَاتِهِ، ما جابَ سِيرَةَ ﭐلنْيويورْكْ تايْمْز؛
بِغِيابِها.
في حَياتِهِ، ما رَفَعَ صَوْتَهُ عَلى أَحَدٍ
إِلاّ بِقَوْلِهِ:
»تْفَضَّلْ…
وَاللهِ ﭐلعَظِيمْ غِيرْ تِتْفَضَّلْ!«

وَمَعَ ذٰلِكَ،
فَهُوَ يَحْيا قَضِيَّةً خَاسِرَةً.
حالَتُهُ، مَيْؤُوسٌ مِنْها،
وَحَقُّهُ ذَرَّةُ مِلْحٍ
سَقَطَتْ في ﭐلمحُِيطِ.

أَيُّها ﭐلسَّادَةُ،
إنَّ مُوَكَّلِي، لا يَعْرِفُ شَيْئًا عَنْ عَدُوِّهِ.
وَأُؤَكِّدُ لَكُمْ،
أَنَّهُ لَوْ رَأَى بَحَّارَةَ ﭐلإِنْتِرْبْرايْز
لَقَدَّمَ لَهُمُ ﭐلْبَيْضَ ﭐلمَقْلِيَّ،
وَلَبَنَ ﭐلكيسِ!

تموز 1973


קראו גם את המילים שכתבנו לזכרו של טהא מוחמד עלי עם לכתו מאיתנו: האיש שזכר – טהא מוחמד עלי.

 

בסך הכל הייתה רק תרבות בים, אילו הכרישים היו בני־אדם - ברטולד ברכט

ברכט

ברטולד ברכט . איור: אמן לא ידוע.

"אילו הכרישים היו בני־אדם", שאלה את מר ק' הבת הקטנה של בעלת הבית שלו, "אז הם היו נחמדים יותר לדגים הקטנים?"

"בטח", הוא אמר. "אילו הכרישים היו בני־אדם, הם היו נותנים לבנות תיבות עצומות בים לדגים הקטנים, שבתוכם מיני מזון, מן הצומח ומן החי. הם היו דואגים לכך שהתיבות תמיד יכילו מים טריים, והיו נוקטים כל מיני אמצעים סניטריים. אם למשל דגיג היה נפצע בסנפיר, הוא היה נחבש מייד, כדי שלא ימות לכרישים בטרם עת. כדי שהדגיגים לא יהפכו למלנכולים היו מתקיימים מפעם לפעם פסטיבלי מים; מכיוון שדגיגים שמחים טעימים יותר מעצובים.

היו כמובן גם בתי ספר בתיבות הגדולות. בבתי הספר האלה הדגיגים היו לומדים איך שוחים לתוך הלועות של הכרישים. הם היו צריכים לדוגמה גיאוגרפיה, כדי שיוכלו למצוא את הכרישים הגדולים בזמן שהם נחים להם בעצלתיים איפשהו.

העיקר היה כמובן החינוך המוסרי של הדגיגים. היו מלמדים אותם שזה הכי יפה כשדגיג מקריב את עצמו בשמחה, ושכולם חייבים להאמין לכרישים כשהם אומרים שהם דואגים לעתיד טוב. היו מלמדים אותם שהעתיד הזה יהיה בטוח רק כשהדגיגים ילמדו להיות צייתנים. שעליהם להישמר מפני רעיונות מטריאליסטיים, אגואיסטיים, מרקסיסטיים, ירודים, ולהודיע לכרישים מייד אם אחד מהם מקשקש על רעיונות כאלה.

אילו הכרישים היו בני־אדם הם היו כמובן מנהלים מלחמות אלה באלה, בשביל לכבוש תיבות דגים זרות ודגיגים זרים. הם היו נותנים לדגיגים שלהם להילחם. הם היו מלמדים את הדגיגים שביניהם ובין הדגיגים של הכרישים האחרים קיים הבדל ענקי. הדגיגים, הם היו מצהירים, הם כידוע אילמים, אבל הם שותקים בשפות שונות לגמרי ובלתי אפשרי שהם יבינו זה את זה. לכל דגיג שהיה הורג במלחמה כמה דגיגים אחרים, דגיגים עוינים ששותקים בשפות אחרות, היו מעניקים מדליה קטנה מאצות והתואר גיבור.

אילו הכרישים היו בני־אדם הייתה להם כמובן גם אמנות. היו תמונות יפות, שבהן השיניים של הכרישים מצוירות בצבעים מרהיבים, והלועות שלהם מוצגים כגני תענוגות, שבהם אפשר לפזז. התיאטרון על קרקעית הים היה מציג איך דגיגים גיבורים שוחים לתוך לועות הכרישים בהתלהבות, והמוסיקה הייתה יפה כל כך, שלצליליה, בהובלת המקהלה, הדגיגים היו זורמים שרויים בשרעפים וחלומות נעימים אל תוך לועות הכרישים. גם דת היתה, אילו היו הכרישים בני־אדם. היא היתה מלמדת שהדגיגים  מתחילים לחיות באמת רק בבטן הכרישים.

חוץ מזה, אילו הכרישים היו בני־אדם, היה מפסיק המצב כמו שהוא עכשיו, שבו כל הדגיגים הם אותו הדבר. כמה מהם היו מקבלים משרה ומוצבים מעל האחרים. אלה שגדולים קצת יותר היו אף רשאים לטרוף את הקטנים יותר. זה היה רק נעים לכרישים, כי כך הם עצמם היו זוכים לאכול חתיכות גדולות יותר לעיתים קרובות יותר. והדגיגים הגדולים יותר בעלי המשרות — מורים, קצינים, מהנדסי תיבות, וכולי — היו דואגים לסֶדֶר בין הדגיגים. בקיצור, בסך הכל הייתה רק תרבות בים, אילו הכרישים היו בני־אדם".

 

(מתוך "סיפורי מר קוינר", תרגום: גלעד קינן, פורסם בעיתון התוכנית הבין-תחומית של אוניברסיטת תל אביב)