מעטים מול רבים: תרומת דו"ח שוחט לפירוק מדינת הרווחה הסמויה

ועדת שוחט מלמדת: איך יוצרים חוקרים "מיוחדים" ו"רבי-ערך" – כדי לפגוע ברווחה התעסוקתית של האחרים? ניתוח ביקורתי של המלצות ועדת שוחט

חוקרי מדינה הרווחה רגילים להבחין בין מדינת הרווחה הגלויה ומדינת הרווחה הסמויה. מדינת הרווחה הגלויה היא מושג מוכר יותר, המתייחס למימון הציבורי של שירותים – השירותים החברתיים והקצבאות. מדינת הרווחה הסמויה היא מושג פחות מוכר; הוא מתייחס לאופן שבו המדינה מממנת תוכניות רווחה למועסקיה ולמועסקי ארגונים בסקטור הפרטי והעסקי. בדרך כלל תוכניות רווחה כאלה מתהוות כתוצאה מלחצי איגודי העובדים ובאמצעות המשא ומתן המשולש בין מעסיקים, עובדים והמדינה.

מדינת הרווחה הסמויה ודו"ח שוחט

בדרך כלל, כאשר אנחנו דנים בדו"ח שוחט כמסמך המתווה את תהליך ההפרטה של ההשכלה הגבוהה, אנחנו משתמשים במסגרת אנליטית המתייחסת למדינת הרווחה הגלויה, זו המחויבת למימון שירותים חברתיים, למשל מימון מערכת ההשכלה הגבוהה כחלק ממחויבותה להגן על זכותם של אזרחים לחינוך, להשכלה, להרחבת אופקים וכחלק מהאינטרס שלה לחזק את היסודות הדמוקרטיים בחברה. כשמתיחסים במחקר להפרטה בהקשר הזה, מתכוונים לצמצום חלקה של המדינה במימון השירות החברתי לטובת העברת עלויות תפעולו לצרכנים, למועסקים בו ולשוק הפרטי. בנוסף לכך, בהקשר זה של הפרטת שירות חברתי כגון ההשכלה הגבוהה, ניתן ללמוד מאירופה, אוסטרליה, קנדה ומקומות אחרים, שהפרטת שירות חברתי משמעותה גם הורדת רמת השירות הניתנת. לא חסרים הסברים חשובים, מדוע אסור להפריט שירותים חברתיים, או מדוע הגיון ההפרטה, התחרות והמסחור אינו הולם את השירותים החברתיים – ובין היתר גם אינו הולם את מערכת ההשכלה הציבורית.

לא בכך אעסוק. במהלך מאבקי השנה האחרונה, מאבקי הסטודנטיות והסטודנטים, מאבק הסגל הבכיר ומאבק המורים מן החוץ, נכתב רבות על תרומתו של דו"ח שוחט להפרטת מערכת ההשכלה הציבורית כמרכיב במדינת הרווחה הגלויה. אני רוצה לדון בפן הפחות מוכר של מדינת הרווחה ובתהליך הליברליזציה שהיא עוברת. מנקודת מבט זו, דו"ח שוחט הוא ביטוי נוסף למאמציהם האדירים של הכוחות הפוליטיים והכלכליים המעצבים כיום מדיניות ציבורית בישראל, לפרק את מדינת הרווחה הסמויה, כלומר לצמצם מאוד את הרווחה התעסוקתית של מועסקים במגזר הציבורי ולצמצם את כוחם של איגודים מקצועיים.

הדיון במדינת הרווחה הסמויה מאפשר להאיר את דו"ח שוחט מזווית חדשה, ולהראות, כי המלצותיו משמעותן אינן רק המלצות לפיתוח מנגנון להדרת מעגלים הולכים ומתרחבים בחברה הישראלית מזכותם לנגישות להשכלה אוניברסיטאית; מעבר לכך: אלה המלצות לפיתוח מנגנון הדרה אדיר המאפשר לצמצם את מספר המרצים הנהנים מקביעות ומטיפוח ועידוד מחקריהם. שלוש הסוגיות בהן אדון הן: - הדיפרנציאציה בין מרצים - היחסים בין האוניברסיטאות והמכללות - שינוי "תמהיל הסטודנטים לתואר ראשון", כלומר הכוונת סטודנטים לתואר ראשון למדעי החברה אל המכללות.

כדי להבין את תהליך צמצומה של מדינת הרווחה הסמויה כפי שהוא מתרחש ביחס למרצים המועסקים במערכת ההשכלה הגבוהה, צריך להבהיר בקיצור כמה מושגי יסוד בתחום המכונה הארכיטקטורה של משאבי האנוש. בנט הריסון, כלכלן ביקורתי שעבד ב- New School of Social Research, זיהה דגם פעולה שמאפיין חברות פרטיות, אותן כינה lean and mean – כלומר חברות מכווצות ואכזריות. אציג כמה ממרכיבי הדגם:

מעסיקים שואפים כמובן להגן על עצמם מפני עלויות גבוהות של שכר עבודה ומפני האפשרות, שהשקעה ארגונית בהון אנושי או בתגמולים לעובדים תתועל לכיוונים שמחוץ למקום העבודה. כיצד מגינים על עצמם המעסיקים מכך? על-ידי הקצאת תוכניות רווחה תעסוקתית רק לחלק מהעובדים. ארכיטקטורת משאבי האנוש עוסקת בשאלה, למי מהעובדים לממן רווחה תעסוקתית. היא מציעה שני פרמטרים – יחודיות וערך. ייחודיות מתייחסת לנדירות של המיומנות אותה מציע העובד בשוק העבודה וערך מתייחס למרכזיותה של המיומנות לארגון הספציפי: עובדים שמיומנותם מובנית חברתית כייחודית (נדירה) וכבעלת ערך (מרכזית), שהם גם העובדים שמעסיקיהם חוששים במידה הרבה ביותר מהסתלקותם – הם העובדים שלפי גישה זו זכאים לתוכניותיה של מדינת הרווחה הסמויה.

עובדים אחרים ובמיוחד אלו שמיומנותם מובנית חברתית כלא-נדירה ומוצגת כשולית בערכה ביחס לארגון – שהם גם עובדים שלא קשה להחליפם – מודרים מתוכניות הרווחה התעסוקתית. מובן שהאינטרס העסקי הצר הוא שיהיו מעט ככל האפשר זכאים לרווחה תעסוקתית ומודרים רבים ככל האפשר.

כיצד מבנות המלצות ועדת שוחט את מיומנויותיהם של מעטים כיחודיות (נדירות) וכבעלות ערך (מרכזיות) – ואת מיומנויותיהם של רבים מחברות וחברי הסגל האקדמי כלא-יחודיות וחסרות-ערך?

דו"ח שוחט משתמש במושג "גמישות ניהולית" כדי לערפל את תהליך היצור של מבנה ריבודי פנימי בקרב הסגל, שאמור להתרחש באמצעות ההמלצות. בכך אפשר לשמוע בו הד ברור לשפה בה השתמשו בזמנו מנהלי משאבי אנוש במגזר הציבורי בבואם לנמק, מדוע הם מעסיקים עובדי ניקיון דרך קבלן ומזכירות באמצעות חברות כוח-אדם. השפה בה אנו עוסקים והתהליך שאותו אנחנו מנתחים, מסתבר, כבר ותיקים מאוד.

רווחה תעסוקתית למיוחדים ולמיוחסים

עמדת הפתיחה מופיעה בסעיף 4 ברשימת המלצות ועדת דו"ח שוחט:

"יש לייעד משאבים לעידוד המצוינות של הסגל האקדמי בהוראה ובמחקר, תוך הגברת הגמישות הניהולית במוסדות בהתאם להמלצות בנושא, בסך של כ-185 מיליון שקלים".

בעודנו קוראים את החלק הראשון על "עידוד המצוינות גם בהוראה וגם במחקר" אנו מדמיינים לעצמנו, שהנה הוועדה עומדת להמליץ על החזרת כ-900 התקנים שנעלמו ממערכת ההשכלה הגבוהה כדי לאפשר יחס הולם בין מספר הסטודנטים למספר מרצים – יחס שוועדת שוחט עצמה מדגישה במקום אחר את חשיבותו הן לרמת ההוראה והן לרמת המחקר. אבל לא. לפנינו רמז, שהוועדה מחזיקה במודל חלופי לעידוד מצוינות בהוראה ובמחקר – גמישות ניהולית. נחפש רמזים לאופיו של המודל המוצע בהמלצה מספר 7, שזו לשונה:

"מומלץ גם להקצות סך 200 מיליון שקלים לבסיס התקציב עד שנת תשע"ב בגין תוכניות הבראה למוסדות אשר בין השאר נהוגים בהם תשלומי פנסיה תקציבית. מומלץ שתוספת זו תותנה בסיכום מקיף בנושא ההתמודדות עם עלות הפנסיות התקציביות".

ברור כי הוועדה, שמצהירה בתחילת הדו"ח כי היא מוזנת על-ידי נייר העמדה של האוצר, ואשר קובי הבר – לשעבר ראש אגף התקציבים באוצר – נמנה עם חבריה הקבועים, מאמצת כיעד מרכזי את ההתנערות מתוכנית יקרה של רווחה תעסוקתית – תוכנית הפנסיה התקציבית. העקשות והכוחנות של האוצר המתנה את העברת הכספים החיוניים לאוניברסיטאות בקבלת המלצות ועדת שוחט קשורים במאבק בפנסיה התקציבית יותר מאשר בכל ענין אחר.

בסעיף 12 בדו"ח הוועדה (עמ' 34) מופיעה ההמלצה המעניינת: סלי קליטה במחקר ל-30 חוקרים צעירים מצטיינים, שיצטרפו מדי שנה בשנה לסגל המדענים בישראל; עלות סל הקליטה היא 400,000$. סל קליטה מרשים – ויתרון חשוב בצדו: הוא אינו כולל פנסיה תקציבית. נצרף רגע את הסכומים לסוגיית "תגבור הגמישות הניהולית" שתטופל בהמשך. בעמ' 37 נמצא את ההמלצה הבאה: יש להבטיח את יכולתה של האוניברסיטה להציע תנאי פתיחה מועדפים לשנים הראשונות לחברי סגל מעולים חדשים", וזאת "גם באמצעות גמישות ניהולית בגיוס מספר קטן ומוגבל של מומחים מובילים בשטחם". בהמשך מובהר, שגיוס מומחים יושג בעלות נמוכה (עמ' 39): "המספר הכולל של חברי סגל במעמד זה לא יעלה על 2% ממספר חברי הסגל בדרגת פרופסור מן המנין". עכשיו אנחנו מוכנים כבר לעיקר, המופיע בעמוד 40:

"מומלץ לקבוע שהמענקים דלעיל לא ייחשבו כשכר לעניין הפנסיה".

המסר של ההמלצות ברור: הוועדה בונה שתי קבוצות של מועסקים בסגל האקדמי: האחת שזכאית לרווחה תעסוקתית – אם כי לא בצורת פנסיה – והיא כוללת קבוצה קטנה מאד של מדענים (נתעלם לרגע ממינם, לאומיותם, מוצאם העדתי או מעמדם הכלכלי), מדענים צעירים שניתן לקלוט בהסדר שמחוץ לחוזה הקיבוצי; ואילו הקבוצה האחרת – של בנות תמותה ובני תמותה רגילים, של כל מי שלא יוכיח תנופה מייד כשסיים דוקטורט, של מי שיתמהמה לפרסם מחקרים כפי שאכן נוטה לקרות במדעי הרוח והחברה – לא תקבל אפשרות להתפתח או לפתח את תרומתה ולא תיכלל בקרב "המדענים הצעירים".

ומה ממליצה ועדת שוחט לעשות במבוגרים? מומלץ לאפשר (עמ' 42) לחברי סגל פעילים הרוצים בכך והעומדים לפרוש בתוך עשר שנים לרדת למינוי בהיקף של חצי משרה. חצי משרה, שימו לב, היא מפתח לצמצום זכאות לפנסיה. אם כך, מצאנו "גמישות ניהולית" למופת, כזו המבנה ייחודיות וערך של מיומנויות במונחים של הישג בגיל צעיר והאטרקטיביות הנכרכת בכל מה שמחוץ להסכם הקיבוצי. כל הישג איטי יותר מהווה בסיס להדרה.

היחסים בין האוניברסיטאות והמכללות

בסעיפים רבים מתארות המלצות הועדה את המכללות כשוק עבודה שניוני, כפי שהוא מוגדר במחקר במסגרת דגם שוק העבודה הדואלי הנקרא לפעמים גם שוק עבודה מרובד. מושג זה מתאר מצב בו בפועל קיימים שני שווקי עבודה נפרדים: שוק עבודה ראשוני ושוק עבודה שניוני. עובדים בשוק העבודה הראשוני נהנים כרגיל מביטחון ויציבות תעסוקתיים, מיוצגים לעתים קרובות על ידי ארגון עובדים ומוגנים על-ידי הסכמים קיבוציים ותנאים סוציאליים. לעומתם הולך וגדל מספר העובדים בשוק העבודה השניוני המועסקים בעבודות זמניות וחלקיות, ללא התארגנות קולקטיבית ולעתים קרובות במסגרת חוזים אישיים וללא הסכמים קיבוציים. שוק עבודה שניוני מציע שכר נמוך יותר ותנאי עבודה ירודים. אלה אכן תנאי העבודה של מרצות ומרצים במכללות, רבים מהם מרצים מן החוץ. אך המלצות ועדת שוחט פירושן כבילת המרצים במכללות לשוק העבודה השניוני. מרצה אשר בתחילת דרכה נותבה למכללה, לא תוכל לחזור ולהציג מועמדות לאוניברסיטה. מדוע? משום שעומס ההוראה והעדר האפשרות להנות ממשאבים מעודדי כתיבה, פנאי מספיק ותנאים מוקדמים למחקר, חוסמים את סיכוייהם של מרצים במכללות לפתח ולפרסם את הגותם ומחקריהם.

דו"ח שוחט מתפתל כדי לטשטש את הדרת המרצות והמרצים במכללות; הוא קובע, שחברי סגל במכללות יוכלו להדריך תלמידי מחקר – אך אינו מבהיר מהיכן יבוא הזמן ומאין יגיעו המשאבים הדרושים לכך. קידום במכללות, קובעת המלצה מספר 10, יתבצע בין היתר על בסיס "מצוינות בהוראה". ואיך תימדד מצוינות בהוראה? על כך לא אומרות ההמלצות דבר, אבל קל לדמיין הערכה על-פי תלמידים התבססת על ציונים גבוהים והפחתת הדרישות האקדמיות, וככלל על שעבוד המרצים לריצוי התלמידים.

גמישות ניהולית בהקשר היחסים בין האוניברסיטאות והמכללות משמעותה הבניה של ייחודיות וערך לפי המסלול בו נמצאת המרצה: אם לא נחשבה בעבר ראויה לעסוק במחקר – גם בעתיד לא תוכל לעשות כן; אם היא מלמדת במכללה – סימן שערכה פחות ובצדק לא תוכל להצטרף לסגל האוניברסיטה. פירוש הדבר הדרה ארוכת-טווח של הנקלטים להוראה במכללות ממשאבים מעודדי כתיבה ומחקר. הכוונת סטודנטים לתואר ראשון במדעי החברה אל המכללות

בסעיף 4 (עמ' 27) מופיעה ההמלצה הבאה: "יש לשמר את מספר התלמידים החדשים לתואר הראשון באוניברסיטאות בחומש הקרוב ברמה של 20 אלף תלמידים בשנה, ולתעל את תוספת התלמידים למכללות. בהתאם לכך, יש להעלות את חתכי הקבלה ללימודי התואר הראשון בתחומים הנלמדים גם במכללות (בראש ובראשונה במדעי החברה) ולשנות את תמהיל תלמידי האוניברסיטאות."

לא ארחיב כאן את הדיבור על המשמעויות חמורות של ההמלצה הזו – חסימת השירות החברתי, סילוקם של תלמידים המתעניינים במדעי החברה מן האוניברסיטאות והגבלת זכותם ללמוד אצל מרצים העוסקים במחקר, כלומר שהוראתם ניזונה ממחקריהם. אם נתבונן בהמלצה מנקודת המבט של החתירה לצמצום הזכאים לרווחה תעסוקתית נראה, כי משמעותה היא צמצום תקנים במדעי החברה באוניברסיטאות: בהעדר תלמידים לתואר ראשון ובהעדר תקצוב המבוסס על נוכחותם, אין צורך במחלקות מגושמות מדי. כל דבר רזה ומכווץ יוכל להניח את דעתנו.

המלצה מס' 6 המופיעה בעמ' 28 מחזקת פרשנות זו, שכן היא דורשת לצמצם את אחוז התלמידים לתואר שני ללא תזה בתחומים שאינם ניהול, משפטים והנדסה. כלומר במדעי החברה לא יהיו מסלולים ללא תזה – עוד מקור לא אכזב של תלמידים שבלעדיהם, תהליך ההדרה והכיווץ מקודם. למה מומלץ שהמכללות יקבלו את התלמידים האלה? כי המרצים בהן אינם עולים לאוצר תוכניות רווחה תעסוקתיות יקרות.

מעטים מול רבים

על בסיס כל אלו ועוד הייתי מבקשת, שתחשיבו את דבריי כרשימה של נימוקים להוספת חג חשוב נוסף לחגי ישראל. אני מציעה למקם אותו מייד לאחר פתיחה שנת הלימודים – ועוד לפני חנוכה. חג שבו נלחמו המעטים נגד רבים ויכלו להם. חשוב לחגוג אותו לפני חנוכה, משום שממש כמו המכבים המעטים שנלחמו בהמוני יוונים שניסו להשתלט על משאביהם, כך נלחם כאן קומץ אנשים באומץ ובגבורה כיאה לצאצאי גיבורים: ראש הממשלה, שר האוצר, רן בלניקוב, איתן קשמון ועוד כלכלנים עשויים ללא חת נלחמים ברבים, בהמון, כלומר בנו. כמו היוונים, והמצרים הרבים והמסוכנים כך אנו, מרצים וסטודנטים של הדור הזה ושל הדורות העתידיים, מהווים אויב מסוכן וחמסני שיש למגרו. האמת היא שאנחנו לא לבד במעמד הזה: עוד עובדות ועובדים רבים במגזר הציבורי והפרטי, ובראשם העובדות הסוציאליות, מסוכנים לפחות כמונו ומנסים להשתלט על משאביהם של המעטים הגיבורים.

בשמו של איזה מיעוט נרדף נלחמים בנו? תשובה לשאלה הזו מצאתי בפרוטוקול ועדת החינוך של הכנסת בדיונה בדו"ח ועדת שוחט שנערך ב-17 ביולי 2007. אומר יו"ר ועדת שוחט:

"כ-10% מהפרופסורים שמצטיינים... צריך לתגמל אותם בצורה משמעותית ; 10% ממספר הפרופסורים יקבל תוספת שהיא תוגדר ל-5 שנים על מצוינות במחקר או בהוראה, שתהיה לה משמעות כספית עד כדי הגדלה של 40% בתשלום."

וגם:

"יש לנו קבוצה קטנה מאוד, של בודדים, חתני פרס נובל, חתנים של פרסים בינלאומיים מיוחדים בולטים, זו קבוצה קטנה שניתן למנות אותה בבודדים, האנשים האלה יקבלו תוספת של עד 80% כביטוי למה שהם עושים."

הנה המיעוט הנרדף, טובי הדור. טוב שיש מי שקם להגן על המיעוט הנרדף הזה, שאחרת היה נחשף לטווח הרחב של עוולות הקיום כאן, עלי אדמות.