גם אם יסקלו אותי באבנים, לא אוותר

הגעתי לירושלים. הייתי קצת מבואס שפיספסתי את ההפגנה בסילוואן, אבל החלטתי בכל זאת לא לפספס את האפשרות לבוא קצת לצלם את השדה שלאחר ה"קרב". סילוואן, שמה בישראל הוא עיר דוד, שכונה ערבית במזרח ירושלים, על שלוחה היורדת מהר הזיתים. בכניסה לכפר התמקמה משפחה של מתנחלים מאובטחים היטב. חיילים עמדו על גג אחד הבניינים והשקיפו על הבתים מולם. הבתים בנויים אחד מעל השני במעלה ההר, בדומה לשכונות חיפאיות בכרמל. משם ילדים זרקו אבנים על החיילים ואלה ענו ברימוני גז מדמיע. המשכתי להתקדם. בדרך יצא לי לדבר קצת עם אנשים. סיפרו לי על מסתערבים מטעם "גורמי בטחון", שבאים להפגנות וזורקים אבנים על החיילים כדי להסלים את המאבק. הרי בלי הסלמה, לא תהיה לגיטימציה לדיכוי ובסופו של דבר להמשך הכיבוש, ואנשים גדולים במערכת הביטחון עלולים למצוא את עצמם מובטלים. ספרו לי על מתנחל אחד, שילדיו זורקים אבנים על ילדים פלסטינים שעוברים ברחוב, והכל בחסות הצבא. סיפרו לי על שכונה שלמה בשם בוסתאן של כ-60 בתים, שעומדת להיהרס בלי שום קרקע חלופית ובלי פתרונות דיור למשפחות שייזרקו לרחוב.

בדרך שמתי לב לכתובות על הקירות בעברית: "אלוהים שבשמיים, הר הבית בלב, סילוואן בדם", "אנחנו עוד מחכים", "יום מלחמה קרוב", "מוות ליהודים".

כשהתקרבתי לקצה הכפר וראיתי מולי גבעה, ניגשה אלי קבוצה של ילדים, שהתחילו להסביר לי שמסוכן ללכת קדימה, כי אני יכול לקבל אבן בראש. החלטתי לשנות את המסלול. התחלתי להסתובב עם הילדים, הם הראו לי חווה שלהם, כמה בתים שלפי הבנתי ננטשו על-ידי המתנחלים ואפילו מנהרות, ששימשו מחבוא לנשק ופוצצו על-ידי הצבא. המנהרות האלה הן אולי קברים מאוד עתיקים, אולי נכסים ארכיאולוגיים, אבל הרי הארכיאולוגיה מעניינת את הכיבוש רק כתירוץ, כאשר צריכים עילה לגרש כמה משפחות פלסטיניות.

בדרך אחד הילדים שאל אותי: "תחב פלסטין או ישראל?" (אתה אוהב את פלסטין או ישראל?)

"פלסטין" עניתי.

והוספתי: "חורה פלסטין".

סביבי היו כעשרה ילדים. אחד הילדים, נקרא לו מוחמד לצורך העניין, כל הזמן ביקש כסף. ילד אחר שנקרא לו עיסא, סיכל את הבקשות החוזרות של מוחמד, תוך ניסיון לשמור על כבודם בפני האורח וכיבדתי אותו על כך.

אחר כך הגענו בדיוק למקום שקודם הם הזהירו אותי ממנו. זאת היתה חומה של בית סמוכה למטעי זיתים. כמה בחורים בגילאי עשרים נגשו אלינו, הצביעו עלי ואמרו:

— "הוא מסתערב".

— "אנא לא מסתערב," אמרתי.

חייכתי ולחצתי להם יד. הם שאלו בעברית: "אז מה אתה עושה פה?"

— "מצלם מתנחלים, פלסטינים..." עניתי.

— "טוב, אתה יודע דרך חזרה? יאללה, לך."

הרגשתי שחרב מתנופפת מעל ראשי, הסתובבתי והלכתי. מוחמד שלא הצליח להתעשר עלי מקודם, החליט להציע להם לנהל עסקת סמים קטנה איתי וכנראה להיכנס איתם לרווח.

— "אה! רוצה חשיש?" הם צעקו לי מאחור.

— "לא, תודה," אמרתי והמשכתי ללכת.

מוחמד התחיל להתרוצץ לפניהם ולשכנע אותם שאני אכן משרת של גורמי בטחון.

— "עצור", צעקו לי. "תעלה."

דבר כזה כבר קרה לי פעם, וגם בפעם השנייה עשיתי אותה טעות: הרגעתי את עצמי והלכתי אליהם כקורבן.

— "תראה את המצלמה!"

נתתי להם.

— "תרים חולצה!"

— "למה?"

— "לראות שאין לך נשק."

הרמתי. מוחמד, בשיירים האחרונים תקוותו למצוא הוכחות שאני שייך לכוחות ביטחון קפץ מאחורי ובדק בחלק התחתון של המכנסיים, ממש ליד הנעל, שגם בו, למיטב ידיעתו, נהוג להסתיר נשק. לא נמצאו ראיות שיפלילו אותי. הבחור שסקר את המצלמה היה ממש מסטול.

הוא אמר: "אתה לא מבין! זרקו פה אבנים לפני כמה שעות."

הוא ניסה לתת לי להבין שלא יכול להיות שאני לא קשור לביטחון, שהרי רק לפני שעתיים הם זרקו אבנים על השוטרים. בחורים אחרים שלא היו תחת השפעה כמוהו הבינו טוב מאוד שכוונותיי תמימות ושלא מניע אותי שום דבר חוץ מג'יהאד פנימי, או במילים אחרות, מאבק נגד הכיבוש.

— "תיקחו ממנו ת'מצלמה!" אמרתי להם בעצבים. "תקשיבו, אני נלחם איתכם

בכיבוש. אני בא להפגנות בחברון, אני בא להפגנות בבילעין. אם ככה תתנהגו לכל אחד שיבוא לקראתכם, לא תגיעו רחוק."

הם לקחו ממנו את המצלמה, נתנו לי וחתכו אותי: "לך!"

הלכתי. לא יודע מה בדיוק קרה. אבל התחלתי לשמוע צלילים של אבנים נופלות לידי.

— "יא בן כלב! איפה הכסף? אין כסף!"

שבעה אנשים התחילו לזרוק עלי אבנים ממטע הזיתים. גם עיסא היה ביניהם. המשכתי ללכת. ידעתי מה יקרה אם אני ארוץ, לכן העדפתי להביט כל הזמן אחורה ולנוע בהתאם למסלול האבנים. כמה נערים הלכו אחריי.

— "יא בן כלב!"

בירידה היו כמה זקנים שהתחילו לצעוק עליהם ואף עצרו אותם. אבן אחרונה עפה קרוב לפני והבנתי שיצאתי בשן ועין. ניגשתי לאחד הזקנים וכל הלחץ ששמרתי בתוכי התפרץ החוצה.

— "תקשיב, הם יהרגו אותי! ראית מה גודל האבנים, בחייך, קח אותי עם האוטו למעלה."

— "מה זה ענייני?!" אמר הזקן בפחד עטוף בכעס.

עכשיו, כשכל הכפר יודע שזרקו עלי אבנים, אין להם ספק שאני משרת גורמי ביטחון. הבנתי אותם. אמרתי לעצמי, מספיק שעצרו אותם והאבנים נפסקו, והלכתי לכיוון היציאה.

בדרך עברו מחשבות בראשי. מה לעזאזל קרה? הייתי חייב לברר לעצמי. בסוף חזרתי לעמדתי הקבועה, למסקנה שמנחה אותי כל הזמן הזה: כולנו אנשים. כל אחד במצבים דומים היה עלול לעשות דברים דומים. כל חברה שבמשך עשורים נמצאת בתנאים של כיבוש והתעלמות ממצוקותיה תגיע למצב שחלקה, אולי חלק נכבד ממנה, יהיה כמו הנערים שזה עתה פגשתי. נערים שבמקום לחפש דרכים באופן מאורגן לצאת למחאה המונית נגד הכיבוש, יסתובבו להם ככה בקבוצות קטנות, חסרי תקווה וחלום ויחפשו אנשים שלבושים יפה, "לבנים" וכנראה משתייכים לשכבות העליונות יותר של החברה. שכבות שחיות על חשבונם, על חשבון הניצול של ההמונים החלשים. על חשבון אלה שסוללים דרכים, בונים בניינים, עובדים במפעלים של התנחלויות ושלעתים קרובות הורסים לעצמם את ביתם בעקבות צווי הריסה כדי לא לשלם על ההריסה שתתבצע על ידי המנהל. המנוצלים האלה מסומנים לפי מוצא, דת, צבע ומבטא.

הנערים האלה הבינו טוב, שאני בסך הכל מישהו שנאבק על זכויותיהם בתום לב, שמזדהה איתם. הסיבה היחידה שניסו לסקול אותי באבנים, היא שלמרות שהיה לי כסף, לא קניתי מהם חשיש.

יום למחרת הלכתי עם פעילות ופעילי תאעיוש לדרום הר חברון, לאזור סוסיא. ראינו איך מתנחלים תחת החסות של הצבא מוציאים את הצאן שלהם לשדות התבואה של הפלסטינים, שאפילו לפי המסמכים שבידי הצבא שייכים לפלסטינים. בעקבות הלחץ שהפעלנו הצבא שיכנע אותם לעלות חזרה, אך כל מה שהם עשו הוא לעבור לפגוע בשדה אחר: שדה של חיטה שאנשים מגדלים משך כל השנה עם מעט מים והשקעה רבה. שדות שחרשו והישקו. והנה, ביום אחד קבוצה של מתנחלים ישראלים פשוט שמים לזה קץ. ומה הצבא? הצבא רק גירש את "הליצנים הפרובוקטורים" - ככה הם קראו לנו. אחר כך הלכנו לעזור לאותה משפחה לשקם באר, שנהרסה לפני כמה חודשים על ידי כוחות הכיבוש.

אז אחרי שני הימים האלה נשאלת השאלה: למה אני ממשיך בדרכי? אני מנסה לגשת לשאלה מכיוון אחר: מה האפשרויות האחרות? לעצום עיניים לנוכח הכיבוש ולומר שלא אכפת לי? לעצום עיניים נוכח טיהורים אתניים, עינויים, תפירת תיקים שבהם ערבים נאשמים על מעשים שאחרים ביצעו? לא, לא אעצום עיניים. אני אקבל את הנערים האלה כמות שהם היום ואתמוך במאבק על זכויותיהם. גם אם יסקלו אותי באבנים, לא אוותר.