נלסון מנדלה, גביע העולם
אפריקה. כוח לאנשים. כוח לשחורות ולשחורים. כל מקום בעולם והשחוֹרוּת שלו. שחור זה לא רק צבע, שחור זה מעמד. שחור זה הנשים של העולם. שחור זה יצירתיות של עניים. שחור זה זכויות וחירויות שנגזלות מאיתנו. שחור זה כבוד רמוס. שחור זה כוח פיזי ונפשי להתרומם מהאפר ולזרוח מחדש. שחור זה בּוטי שיודע לזוז ולהזיז את מה שחשוב.
ארץ האפרטהייד לשעבר שאוכלוסייתה השחורה סובלת, עכשיו כמו בעברה הקרוב, מהזנחה מכוונת, עוני, איידס, אבטלה וגזל משאביהם, מרימה לנו לנגיחה ומבקשת שנשמח איתה ואם אפשר, שננסה למצוא את עצמנו בתוכה. גביע העולם בכדורגל, אירוע הבידור הגדול בעולם, מפשיר את הלבבות, מאחד בין זרים ומפיח תקווה בכל אדם בעולם הרוצה להאמין שנצליח להתגבר על הכיבושים והפגעים השונים שעושים בנו ואנחנו עושים באחרים. אפריקה. כוח לאנשים. כוח לשחורות ולשחורים.
יו מסקלה
המונדיאל מתחיל בהייפ גבוה עם קונצרט פתיחה (הדף האחרון) המציג אפרו-ביט חם ונושם על במת העולם. החצוצרה של יו מסקלה משמנת את הצינורות בפְנים ולירה מביאה גרוב לפנים. היא לא יודעת עדיין אבל קבעתי להיפגש איתה בלילות בודדים. ואז עולה אנג'ליק קירג'ו עם קול שפותח את ההגנות הקשוחות ביותר. הקריין קורא לה המלכה של אפריקה והיא שורפת את הבמה עם חליפה, קרחת וחגורת בטן מנענעת. הגוף שנאבק באילוף המערבי וחייב את גמישותו להשפעות האפריקניות-אמריקניות, מגיב אינסטינקטיבית למקצבים האפריקנים. אמאדו ומרים מכניסים אותנו לטרנס, ויו פארקה עם גיטרות שסוחבות לקרשנדו רוקנרולי, BLK JKS אוניברסליים וניסיוניים וטינאריון עם רפטטיביות פסיכדלית מכשפת, כולם מציגים יצירתיות חקרנית ונגישה בו זמנית. אם הם על הבמה, יש מצב שהם ממוקמים במיינסטרים או במילים אחרות עם הצריכה הרחבה.
לא יכולתי לא לתהות על המרחקים בין מרכז לשוליים כשהם אינם נשלטים על-ידי תאגידי-על המכתיבים טעם שמרני וצר או שמדובר בכלל בסוג אחר של נוסחאות (הכל בחיים זה נוסחאות) ומיקומים. המיינסטרים הבינלאומי, כלומר האמריקני, מציג כמצופה פחות נועזוּת. אבל אם כבר האימפריה החמסנית נדחפת, כהרגלה, כמה טוב שתוצריה הם "אחרים" כמו אלישייה קייז, ג'ון לג'נד ושאקירה. בשפיץ מיקמו מעצבי הערב את הסקוררים, הבלאק אייד פיז. צריך להכיר תודה לחבורה הפ'אנקדליקית הזו, שהביאו את הקראש ההיסטרי טונייט גונאבי א-גודנייט. היציאה הזו היא כמו גול בסלאלום מושלם עם כל האופוריה המתפזרת מעל. יש לי הרגשה שהמונדיאל הזה יהיה נפלא.
מעצבי מופעי פתיחת המונדיאל בהחלט יודעים פרק בשפת המגוון (Diversity) ואף הציגו רף חדש שלה. על הבמה לא הייתה מתמטיקה מזוייפת של ייצוגים. רוב העולם הוא נשים, שחור ולטיני, והם היו על הבמה. הסרטונים שבין לבין הציגו ילדות ואנשים מהיומיום, שלא דיגמנו חיוכים מאולצים ו"אקזוטיקה תרבותית". בישירות חותכת הם סיפרו לנו על החורבן שהילדים באפריקה חווים יום-יום; הדלוּת, הכיתות הבסיסיות, היעדר תשתיות מחייה מינימליות כמו מים, חשמל ומגורים. תודה לך אפריקה שהעזת להראות בגלובל-פריים-טיים את חיי העניים בעולם השלישי וגם בזה המתקרא "הראשון". הבחירה בדרום אפריקה לאירוח גביע העולם מראה שפה ושם במערב ישנה הכרה בצורך לפצות את אפריקה על מאות שנים של אונס ועושק.
פה ושם ניתקל בשפה הנגד-גזענית שאימצה ומפיצה פיפ"א באמצעות שחקנים מגזעים ומוצאים מגוונים, אבל למרות הרצון להיסחף אחר המצג המכניס, אנחנו כבר למודי אכזבה מהתקווה השחורה. אנחנו בעלי ניסיון ומזהים שפה מהפה אל החוץ, שמטרתה לכנס ולנכס את העמים השונים תחת כנפי הכנופיות השולטות בנו ולמוסס את התנגדותנו. בדומה לאסטרטגיית השיווק הרב-תרבותית של אובמה, שבעצם מחביאה אדמיניסטרציה צרה של פרו-מלחמה-פרו-וול סטריט-פרו-אייפק, המונדיאל וערב הפתיחה לא מספרים את האמת שמאחורי האצטדיונים והזיקוקים.
יש חשש שבלהט רצוננו להתענג על כידרורים, נתעלם מהעובדה שכמות הכספים האדירה שכבר גרפו ועוד יגרפו פיפ"א, חברות הענק, המפרסמים, האליטה הכלכלית המקומית הלבנה ועוד כמה מיליונרים חדשים בצבע שחור בהכרח תבוא על חשבון העסקים המקומיים של אנשי היומיום. יש חשש, שבלהט רצוננו ליהנות מהגברים המוכשרים והחתיכים על הדשא, לא נבחין ולא נאמר דבר על היעדרן של הנשים במגרש או במקצועות האימון, השיפוט, הפרשנות ואפילו בעסקנות (אם כי שאיפה זו תמיד אמביוולנטית ובעייתית משום שעד מהרה הן יפגשו בקואופטציה הארורה, שלא תהסס לבלוע נשים וצבעים אחרים אל תוך השיטה). יש חשש, שבלהט רצוננו להתבדר ולשכוח את לחצי החיים, נסיט מבטינו מהעובדה, שהושקעו סכומים עצומים באיצטדיונים שיעמדו ריקים יום לאחר התחרות (דוקו מעניין אבל בעייתי, המבקרים הם כמעט אך ורק לבנים ולשחורים יש תפקיד "צבעוני") במקום בתשתיות חיים הנחוצות כל כך לאזרחים. יש חשש, שתחת מראות השמחה שמתעדות מצלמות הטלוויזיה, לא נבחין בהיעדרם של המקומיים שחסרים את המשאבים הכספיים והטכנולוגיים (קנייה דרך האינטרנט) לרכישת הכרטיסים. במיוחד מפלח את הלב להיווכח, איך אירוע כזה ממריץ את הסוחרים המתועבים ביותר בעולם לחטוף ולהערים על ילדים ונשים לשם הפיכתן/ם לשפחות מין (כמובן, הארץ מאוד "דואג" לנשים ש"רוצות" לעבוד).
פעילי TAC - Treatment Action Campaign
המונדיאל הזה משווק כמתנה לדרא"פ ובשורה ליבשת אפריקה כולה. המיתוג של דרא"פ כארץ בטוחה, תיירותית ובעלת אפשרויות צריכה "מתפתחות" (יענו להאמין למפרסמים שללא צריכה מרובה וראוותנית אנחנו לא שווים) אמורה לפתוח עוד דלתות למשקיעים חיצוניים, כלומר לתאגידי-על המספרים שבאו לפתח את הכלכלה המקומית, ובזכות “אלים מיטיבים” אלו הכסף יחלחל למטה. כן, בכל מקום על פני הגלובס מוכרים לנו בקנאות את הסחורה המזדיינת הזו. אבל אם נסתכל מקרוב נראה ארץ בה למעלה מ-50 אחוז מהאוכלוסייה במצב של עוני מחפיר, אבטלה במימדים עצומים כשהעבדים-העובדים מרוויחים שכר רעב, אחוז נשאי איידס הגבוה בעולם, תושבים שגרים בבקתות רעועות ושירותים אלמנטריים כמו חינוך ובריאות הם בגדר שמועה.
את פיפ”א והתאגידים האחרים זה לא ממש מעניין, הם בעניין של לעשות כוח וכסף תוך שימוש באיסטרטגיות השיווק העדכניות ביותר, כלומר לגרום לכמה שיותר צרכנים - עבורם אנחנו לא בני-אדם, אלא פונקציה המוערכת במדדי יעילות כלכלית - מכל המוצאים והגזעים לומר אמן על מפעלם ותוצרתם. פיפ"א ומפלגת השלטון יספרו, שהמונדיאל הוא הזדמנות כלכלית נהדרת למדינה, אבל אם נסתכל ממש מקרוב, תיחשף השיטה שמייצרת עוד גזל ועוד גריפה עבור שכבה גלובלית ומקומית צרה וצרורה.
הארץ שסיפקה השראה ותחרות לציונות, נענשה בבידוד בינלאומי וחרמות מקומיות עד שהואילה לוותר על משטר האפרטהייד, כשהיא משאירה את ישראל תקועה לבד מאחור. ישראל לא מבינה שהעולם עבר שינויים, מדינות המערב ומוסדות הכוח לוקחים בחשבון את האימפקט של שפת הנגד-גזענות, הם יודעים שזה לא יהיה כלכלי ושיווקי להתעלם מכך. גם דרום-אפריקה קלטה את זה בסוף. וכך, מחרימי דרא"פ של תקופת האפרטהייד הפכו להיות משקיעים, מרגע שזו שינתה טקטיקה. תקופת המעבר הפכה את המדינה לגן עדן לכלכלה ליברלית, כשמפלגת השלטון, הקונגרס האפריקני הלאומי (ANC) משמשת קבלן הביצוע של האליטה הכלכלית הלבנה הישנה. כמו בכל סיפורי ה-sellout, תמיד נמצא שכבת מדוכאים לשעבר מגוייסת ומגייסת להפצת רעיונות, שפעם שימשו נגדה (בסוף הכתבה תמצאו את מילותיו של נשיא דרא”פ ג'קוב זומא: "תשאירו את זה לנו, לממשלה, לטפל בדברים ואתם תפסיקו לדאוג ולהתסיס" - בכל מקום ובכל שפה השליטים אוהבים לספר שהם "דואגים" לנו); דיכוי המחאה וטרנספר העניים, שהלייפסטייל ה"לא ייצוגי" שלהם מפריע לתדמית ה"נקייה" של דרא"פ. במילים אחרות, האפרטהייד עשה פוליש וצעד עם העולם ה"ראשון" בדרכי השיעבוד והניצול המתחדשות של העשורים האחרונים: אפרטהייד מעמדי.
אז מה לא נראה את גביע העולם? זאת לא אופציה. אמנם ההשתתפות שלנו כצרכנים נלהבים מאפשרת לשיטה להמשיך בשלה, אולם אנחנו רוצות וחייבים את הרגעים האלו, שמסבים לנו הנאה ואחווה.
איך נגיד לא לרגע שבו העולם מעוצב שונה מהרגיל ואנו רואים עמים שונים מאיתנו תחת משקפת של יריבות ספורטיבית ולא כאויב המאיים לכלותנו ולכן עלינו להקדים להרגו? איפה עוד תמצא אותנו האפשרות לעודד ולאהוב את מי שהחיים לימדו אותנו דעות קדומות עליהם? הכדורגל מהווה פורקן לרגשות כיתתיים, “אנחנו” מול "הם" - וזה נגמר בזה, ללא הרוגים ועשוקים.
מונדיאל זה במיוחד מהתל בהגדרות הנפרדוּת, כשהנבחרות הלאומיות מציגות קאדר בינלאומי ומוכיחות, שמגוון תרבותי הוא עושר המקפיץ את הרמה (למרות שתמיד צריך לשאול, איפה ישחק השחקן הזה בחיים האמיתיים, האם שוב נמצא אותו כמוצר ייצוא משובח לארצות הצפון, משאיר מאחוריו ילדים שמשחקים, אוהדים שמתגעגעים, חברה שנרמסת?). גלובליות בהקשר זה אינה מופיעה כנוסחא לתנועת הניצול והשעבוד של ההון אלא היא הכרה בכך שכולנו אנשים, כולנו זקוקים לרגעי נחמה ושמחה, שכולנו בגלוּת בין אם מארצות מוצאנו, ממשפחותינו, מתרבות האם שלנו, מהמגדר המגביל ומהגוף המצולק. הכדורגל מספק זירה נדירה, שבה האינדיבידואליזם לא ממושכן לאנוכיות נרקיסיסטית אלא ממוזג ונזקק לקולקטיב.
אפילו כולנו אוהבים לשנוא את הבונקריסטים. אולי מקורו של הרגש העז בתיעוב כלפי המתבנקרים בכסף, הלוקחים לעצמם ואינם יודעים לשתף? העדפות הכדורגל הבריאות של רב העולם מלמדות אותנו לא לראות ב"המונים" מילה גסה, אלא תשתית לסולידריות מעמדית.
נדיר כל כך לצפות בטלוויזיה ישראלית ולא להיחשף לשגרת הייאוש של טרור, אנטישמיות וציר הרשע או לסנג'רים של ההון, שמסבירים בשכנוע טוטאלי ששכר מינימום זה רע, ושאסור בתכלית האיסור להגביל את שכרם של ה"הרקולסים המבריקים". בפטפוטים שבין השערים, חסרים בוצים, בוצ'יות וחיים ברעם, הפרשן הכי שווה בישראל. וגם מסי, כפרה עליו, די נעדר. מעליש, נתנחם במונדיאל משוחרר ומרתק. מול המסכים אנחנו קופצים ומשתוללים ואין דבר מלבד מה שעניינו רואות. המצלמה מתעדת אוהדות עליזות ותלבושות ססגוניות, ואין מצב שנדע מה קורה שם, מאחורי הקלעים בחייהם של הדרום אפריקנים.
סווטו
אולי ככה נצליח להפנים, למה אין סולידריות בין מוחלשים. מכונה עצומה פועלת ללא הרף – האירוניה היא שכנראה יצאה מכלל שליטה - שלא נתוודע אל הדברים ולא נגיע להבנות מסוכנות לבעליה ומתכנניה. המכונה אינה נשענת רק על רטוריקה וויזואליה; כל קשרי החיים אחוזים בה. הטענות כלפי "ההמונים", שהם אחראים למצבם ומקומם בכלא או בזבל, הן טיפשיות ומרושעות בדיוק כמו הטענות, שבגלל צייתנותם והיעדר מרדנותם של דלת העם יש מלחמות בין העמים.
התמונות והמילים יתווכו עבורנו מונדיאל שמייח, ובתוך הקשר זה לא יהיו לנו כלים להבין את התסכול המעמדי והפשיעה. הנאנקים נדחקים למאבקים שונים, בין אם בשכונה ובין אם במלחמה, משום שהם מנותבים לחיים של שרידה. אנשים נדחקים לאלימות ועליבות, משום שהחיים סביבם לא מציעים הזדמנות. אנשים נשמעים לכללי המשחק המפרידים ומפוררים אותנו, משום שקיומם מותנה בצייתנותם. אנשים משחזרים את נתוני הפתיחה המוחלשים של הוריהם משום שקשה עד בלתי אפשרי להמציא את עצמך כשאין מודל אחר בסביבתך.
הגיע הזמן לשפר את מצבם של השחורים בעולם הזה. שחור זה לא רק צבע, שחור זה מעמד. כלכלי קודם כל, אחר כך כבוד, אחר כך נשמה. העולם ה"יעיל" לא מכיר ברעיון המשונה הזה, נשמה. הוא רודף אותה ומדקק אותה לכדי נפש מסוכסכת, המועסקת בהתנגשות במקום ביצרנות, באיבה במקום בשיתוף פעולה, בעוד הוא משקיף מעל ונהנה מהמהומה. כשם שהמערב חייב להעניק פיצוי ליבשת אפריקה בגין החורבן שהביא עליה, כן הוא מצווה לעשות זאת עבור אחיותינו ואחינו הערבים במדינותיהן השונות; מעיראק, אפגניסטן, מצרים ועד עזה, דהמש והקטמונים. לא מקרי שישראל מעוררת חימה כה עזה בעולם הערבי; היא מייצגת עדות חיה ויהירה של כיבוש המזרח, ניצול משאביו וניתוץ כבודו. מונדיאל זה בדרא"פ הוא כדור בדולח, המגלה לנו מה עלול להיות עתידו של אזור פלסטין-ישראל, אם לא נפקח עיניים. המוסדות הכלכליים רבי העוצמה עלולים לקבוע את תמונת חייהם של תושבי האזור בעוד הם מניעים את גלגלי המכונה לטובתם. ביבי, נוחי, ציפי, נוני, ברק, סטף(ה), עבאס ופיאד עלולים לכרות בריתות רווחיות ביניהם ולהשאיר את רובנו לגחון עבור חרותנו ופרנסתנו. עלינו להיות ערניים כשהגופים השמרניים של המערב ילחצו להסדרים המשרתים אותם, את אליטת ההון-שלטון-צבא הישראלית ושכבה פלסטינית צרה. מובן שהם יגייסו את המשרתים שיריעו וישווקו את המהלך ואפילו ימציאו מעמד של "מתקדמים". זה כבר קרה וקורה עם נשים, מזרחים ורוסים וימשיך גם לפלסטינים, אם לא נתבע ארגון מחדש של עקומות הרווחים.
ילדים משחקים כדורגל בעזה, בצל עמדות צלפים
כשהמונדיאל יתארח בעתיד בפלסטין-ישראל, ח'יר אינשאללה, הכסף הגדול צריך להגיע אלינו, השחורים. כל מקום בעולם והשחוֹרוּת שלו. כאן זה בדווים, הנסחרות/ים בתעשיית הניצול המיני, פלסטיניות, מזרחים, פליטים מקונגו וסודאן, נפגעות תקיפה מינית וגילוי עריות, אתיופים, פיליפיניות, לסביות, קולומביאנים, טרנסים/יות, חרדיות, ניגרים, מבוגרים ועוד. למעשה זה רובנו. כוח לאנשים. כוח לשחורות ולשחורים.
לסיום, מילים שחייבות להיאמר בכל הזדמנות עד שיתממשו: להפיל את חומות גטו עזה ואת החומות שבלב.
ראו עוד:
- לשחק כדורגל בעזה: כתבה מצולמת של קלאנסי צ'סאיי
- אתר הקמפיין למען הטיפול באיידס (TAC)
- פרויקט "התקציב העממי" של פדרציית האיגודים המקצועיים של דרום-אפריקה (COSATU)