"יופיאה", כך מספרות האגדות, הוא שמה הקדום של יפו, בה גרה המלכה קסיופיאה, שהיתה היפה בנשים. (מתוך אתר פרויקט "יוֹפֵּיאָה: מתחם מגורים פרטי")
המילים האלה מלוות את ראשית מסעו של המבקר באתר "יופיאה", מסע אל עולם האגדות. במציאות "יופיאה" הוא שמו של מתחם מגורים מתוכנן בלב שכונת עג'מי ביפו, שישים ושלוש דירות יוקרה עם הגב ליפו הערבית, והפנים לחצר פנימית "בהשראת חאן עתיק", והכל – ליהודים בלבד. זו התנחלות גזענית, אבל גם "יוקרתית", "אקסקלוסיבית", עם ניחוח מתוק של "אותנטיות אוריינטלית" מסביב וסטריליות בטוחה בחצר. והמחירים בהתאם: לפי האומדן האופטימי של המארגנים, דירת גן תעלה קצת יותר משני מיליון שקלים, ודירת שלושה חדרים עם מרפסות והכל – סך הכל מיליון ושמונה מאות אלף, במקרה הטוב. וזה באמת לא כסף, ממש כלום, בשביל לקנות לכם "הרמוניה מושלמת בין סגנון החיים, שהיה נהוג מאות שנים ביפו, ובין סגנון המגורים המודרני של המאה ה-21". מה זה כבר מיליון, שני מיליון שקלים, בשביל בית מהאגדות?
והסיפור ממשיך, כיד הדמיון האוריינטליסטי הטובה על המחברים: "עיצוב המתחם נולד בהשראת סגנון החיים היפואי במאות השנים הקודמות". "מחלונות דירות המגורים נשקף נוף יפואי אותנטי". "הבנייה תיעשה תוך שימור בניין קיים ושימוש בחומרים אותנטיים". הכל "אותנטי" כאן – כן, אבל בלי להגזים. יותר מדי "אותנטיות", והקורא עלול לחשוב שזו עדיין שכונה ערבית. לכן לא רק "אותנטיות", אלא גם "פיתוח": "האזור כולו הוא אזור מתפתח, איכותי, ומבוקש, המעורר עניין בקרב רבים המבקשים לעצמם מגורים בעיר המתחדשת. יפו מקבלת בשנים האחרונות תנופה גדולה של פיתוח. נמל יפו הופך למרכז תרבותי, שוק הפשפשים למרכז בילוי, ואל הגלריות הקיימות מתווספים עוד ועוד מתחמי אמנות ותרבות".
ככה עובדת "תנופת הפיתוח": מהנמל כמקור פרנסה לדייגים – ל"מרכז תרבותי"; משוק יפואי – ל"מרכז בילוי"; ועוד יהיו פה הרבה "אמנות ותרבות". אם לא הבנתם את הרמז, אנשי השיווק של "יופיאה" מאותתים לכם, שיש שם ביפו המון יהודים לבנים "מבית טוב", והם רק הולכים ומתרבים. כך יפו "מתפתחת", בדמיונם של הגזענים: מ"בני דודים" – ל"בני טובים".
את המסר הזה לא תצטרכו לחלץ בכוח מהמארגנים. כתבת חדשות ערוץ 10 הגיעה למשרד המכירות של "יופיאה", ושם תועדה השיחה הזו בינה ובין ה"נציגים":
נציג מכירות: הפרויקט הזה הוא פרויקט... שיהיה פרויקט יהודי לחלוטין...
כתבת: בה"א או בעי"ן?
נציג מכירות: בה"א.
כתבת: אה, אוקיי...
נציג מכירות: פרויקט י-הו-די.
כתבת: אז מה אתם עושים אם מישהו בא לקנות, אה... "בן דוֹד"?
נציג מכירות: אנחנו בדיוק דנים בזה... אנחנו... מושכים אותו...
כתבת: עד שהוא מתייאש?
נציג מכירות: כן. בעדינות.
מוטי פלד: אני אומר בפה מלא: אם ייכנס פה למתחם "בן דוֹד", זה לא טוב למתחם מבחינה שיווקית.
כתבת: כן.
נציג מכירות: במתחם אין. לא יהיה.
בשלב הזה אולי כבר שאלתם את עצמכם: איך הם מרשים לעצמם? אנשי עסקים מדברים גזענות בגלוי, בלי תחפושות ומשחקים? כאן אנחנו עוברים מעולם האגדות לעולם ההתנחלויות. שני תנאים חיוניים מתקיימים במקרה זה, כמו ברבים אחרים, שמאפשרים את ההתנחלות היהודית בלב יפו הערבית: הונאה ואידיאולוגיה. נתחיל בהונאה.
מוטי (מרדכי) פלד, ממנו שמעה הכתבת על הקשיים השיווקיים שנובעים מקיומם של ערבים במרחב, הוא אחד משלושת הבעלים של חברת "מינהל מגורים ישראל", שעומדת מאחורי פרויקט "יופיאה". "מינהל מגורים" היא לא הקבלן, ולא הרוכש, ואפילו לא קבוצת רכישה – אלא גירסה עוד יותר מעודכנת, "מארגנת קבוצות רכישה ועמותות בנייה" (עוד על עמותות בנייה ראו כאן). הם לא בונים ולא קונים, רק מתווכים. אתר הפרויקט מתאר את ההמצאה הזו כ"מינהלת מגורים אזרחית". אם הצירוף "מינהלת מגורים" לא היה מוזר מספיק, עכשיו היא גם "אזרחית"? בניגוד למה בעצם, למינהלת מגורים "צבאית"?
כן, בדיוק. אחד מבעלי החברה האחרים, שותפו של פלד, הוא יאיר מורט, שאתר החברה מכריז עליו כמי שהיה "אחד מראשי מינהלת המגורים של צה"ל". פלד קושר לו כתרים נוספים בראיון באתר News1: "הוא היה מבוני שכונות הקצינים ברעות וביבנה, ומביא לחברה ידע מקצועי ושיווקי חשוב". עכשיו אנחנו יודעים שאפשר לסמוך: כי שכונות הקצינים, כמו ברעות, כמו ביבנה, כמו בעכו – הן סגורות ואקסקלוסיביות. בשביל זה צריך מינהלת.
לשותף ה"צבאי" נוסף שותף "פיננסי", שלמה ונטורה, "מי שהיה סגן ראש ענף הנדל"ן בבנק דיסקונט, וכיום הוא בעל חברת הניהול של הפרויקטים שלנו", אומר פלד. אין חבר טוב יותר מזה שיושב עם היד על השיבר, ויכול להזרים מזומנים: ונטורה היה אחראי בדיסקונט על הקצאת אשראי לנדל"ן, וזה באמת רק צירוף מקרים נפלא, כמעט נס, שבשנת 1996 הואשמו אנשי מחלקת האשראי לבנייה בבנק דיסקונט במתן "המלצות" שאי אפשר לסרב להן לקבלני בנייה, שיעשו עסקים עם חברת "טריפל-אר" – שבבעלותו של יאיר מורט. אחרי הכל, מה עושים חברים טובים ביחד? רוכשים... רוכשים עם טייסים:
קבוצת רוכשים המורכבת מ-62 טייסים ואנשי הייטק תתמודד במכרז של מינהל מקרקעי ישראל ל-62 קוטג'ים בגן יבנה, כך נודע ל"כלכליסט". מדובר במכרז לבתים דו-משפחתיים בשטח של 160 מ"ר על קרקע בשטח 350 מ"ר אשר צפוי להיסגר ב-24 באוקטובר. מארגני הקבוצה הם יאיר מורט, ממקימי מינהלת המגורים בצה"ל, ומוטי פלד אשר עמד בראש "קבוצת הטייסים" שהתמודדה במכרז המינהל בדרום הקריה.
אז מה עושות המינהלות בלילות? ובכן, אם ב"מנהלת המגורים" בצבא מדובר – היא עוסקת, כמו בת-דמותה ה"אזרחית", בארגון קבוצות רכישה כמובן. סליחה, ארגון "קבוצות רכישה" אמרנו? התכוונו ל"שימור המשאב האנושי וטיפוחו באמצעות מגורים איכותיים, מרכיב המסייע לשירות ממושך בקבע". כן, כן. כאן בונים. לקצינים. ועל הדרך, גם תורמים גם תרומה גדולה לחיים ה"אזרחיים" של היזמים המאושרים, שלומדים לבנות – סליחה, לתווך – בכספי הציבור "יחידות דיור ברמה גבוהה במיוחד, בשכונות המשמשות מודל לחיקוי בשוק הבנייה האזרחי". מה זה מודל לחיקוי, זו ממש גניבה ספרותית. מ"מנהלת המגורים" בשירות הצבא ל"מינהל מגורים" בשירות ההתנחלות.
התנחלות אמרנו? כן, עם ההונאה באה מכולה שלמה של אידיאולוגיה. ל"מינהל מגורים ישראל" יש מקום חם בלב לפרויקטים ליהודים בלבד בלב אוכלוסייה פלסטינית. באתר החברה אפשר למצוא לצד פרויקטים כ"פסגת האחדות מודיעין", "קריית האחדות – כרמי גת" ו"מגדל האחדות רמת גן", גם את "אחדות אלקנה", שכבר הולך ונבנה (כאן תמונת הצבע, בשיווק אתר ערוץ 7: נסו לאתר בתמונה את הפלסטינים שנושלו מהאדמה), והמשכו המובטח – פרויקט "אחדות אלקנה 2". ולמי שמעדיפים לייהד את המרחב ממערב לקו הירוק, יש מקום בוואדי ערה, בין "יישובי הכוכבים" של אריאל שרון, לקצת "אחדות" יהודית: עמותת "חריש המאוחדת", שאורגנה בשותפות על-ידי "מינהל מגורים ישראל" ו"חריש הירוקה" – ברית חילונית-דתית-לאומית מול הערבים והחרדים (למשל, כאן וכאן). איך אומר פלד: "כשאנו פוגשים את המשפחות המגיעות אלינו אנו מתמלאים בתחושת שליחות וציונות ואנו מבינים היטב את שליחותנו".
בטוקבקים, ולפעמים אפילו בתעמולה הרשמית, תמצאו בכל מקום אותו משחק קודים בצבעים: ה"ירוק" מול ה"שחור". "ירוק", כלומר "לבן". והעיקר: בלי ערבים, ובלי חרדים. בלי שום "שחור". ככה בחריש, ככה בקריית גת. פלד מסביר את השיטה:
"בשומרון רמות המחירים הם כ-700 אלף שקל ל-4 חדרים", אומר פלד. "במרכז, אם תעבור את 1.2 מיליון השקלים ל-4 חדרים, אתה עלול להיות בבעיה". [...]
כשאלה רמות המחירים, המארגנים נאלצים לברור בקפידה את מיקום הפרויקט – ואם אפשר לשלב בכך גם אידיאולוגיה, מה טוב. קבוצות רכישה של הציבור הדתי לאומי ניתן למצוא באזורים שהציבור החילוני לא ממהר להגיע אליהם – מקומות כמו לוד, חריש, קריית מלאכי, שדרות, עכו, קריית גת, עפולה, נצרת עילית ויישובים נוספים שבהם הקרקעות זולות יחסית. התפיסה, פעמים רבות, היא של התיישבות חלוצית, שתיצור קהילה ומציאות חדשה שמתאימות לאורח החיים הדתי. "יש אידיאולוגיה מעבר לנושא המחיר הנמוך", אומר פלד. "בדרך כלל, הגרעין הראשון מגיע מתוך אידיאולוגיה להשפיע על הסביבה. ברגע שאתה מצליח לארגן קבוצה גדולה יותר, זו כבר לא אידאולוגיה: כשיש 200–300 יח"ד, זו כבר איכות חיים, כי אתה מקים מתחם עצמאי חזק שגם ישמור על הערך שלו".
"זו כבר לא אידיאולוגיה". זאת אומרת, זו כבר לא האידיאולוגיה המוצהרת, של "התיישבות חלוצית" ו"אורח חיים דתי", שמכסה בקושי על האידיאולוגיה ההתנחלותית הגזענית, על כוונות הייהוד והנישול. זו כבר האידיאולוגיה הקפיטליסטית של יזם הנדל"ן בשירות הציונות וההתנחלות, ומעל הכל בשירות עצמו. עמוק בתוך מכבסת המילים, שבה מטביע פלד את האמונה הדתית והסולידריות החברתית, עדיין אפשר להריח אותה אידיאולוגיה מעמדית אליטיסטית שהוא מתקשה להסתיר. מתנחלים, מייהדים, משפרים ומיירקים – אבל בעיקר, מרוויחים. כי "אידיאולוגיה" זה לא מספיק: צריך גם "איכות חיים".
פלד צריך – סליחה, הציבור הדתי-לאומי צריך – התנחלות של "איכות חיים", התנחלות "ירוקה", שלא רק "מייהדת" – סליחה, "מאחדת" – את המרחב, היא גם "משפרת" את האוכלוסייה, ממש כמו שלמדו לעשות בצבא:
אחת המגמות הבולטות במעקב אחר עבודתה של מינהלת המגורים היא הסימון של קרקעות זולות ולא מבוקשות והפיכתן תוך כמה שנים לאזורים מבוקשים. בצה"ל מתגאים ואומרים כי הסיבה לכך היא מסה גדולה של אוכלוסייה איכותית שמגיעה לאזור חלש, מה שבאופן מיידי משפר את מצבם של מוסדות החינוך, יוצר קהילה מגובשת, ובמקרים מסוימים אפילו משפיע על שיפור תשתיות.
ביפו, ה"שיפור" וה"גיבוש" כבר בעיצומם. נציג המכירות של "יופיאה" הבטיח לכתבת ערוץ 10, שתהליך הייהוד נמצא בשיאו: "ואני אומר לך חד-משמעית שהאזור נהיה יותר יהודי. כרגע הוא מעורב לחלוטין. מבינים את הפוטנציאל..." יש, יש פוטנציאל. פוטנציאל ל"אחדות". המילה המסתורית הזאת מלווה את "מינהל מגורים ישראל" בכל אשר תלך – בשטחים הכבושים, בין ישובי ואדי ערה, בקריית גת, ברמת גן – תמיד אותה "אחדות". פלד, הדובר האידיאולוגי בחבורת "מינהל מגורים", לא מהסס לתרגם את מילת הקוד למי שלא הבינו:
פלד: [...] כל הפרויקטים של חברת "מינהל מגורים ישראל" נושאים את השם המסחרי "אחדות". [...]
– "אחדות" היא רק שם מסחרי?
פלד: לא רק שם מסחרי, אלא גם אמונה בחזון ובדרך, איחוד כל היהודים באשר הם, ובניית בניינים ושכונות שבהם יתגוררו יחד משפחות עם השקפות שונות, מתוך הדגשת המאוחד. אני משתתף בשיעורי תורה, שבהם מרגישים הלכה למעשה את האחדות בין יהודים. גם התנדבתי לפעילויות המפגינות את אחדותו של עם ישראל. לפני חצי שנה, למשל, השתתפתי בהפגנה-צעדה משותפת של דתיים וחילוניים מתל אביב לבני ברק, התקבלנו בחיבוק חם ומרגש!
אחדות, התאחדות, איחוד, מאוחד – הכל אותו אחד. אותה שאיפה, שיהיה פה רק אחד. רק עם אחד, צבע אחד, הון גדול אחד – בחסות האדונים פלד-מורט-ונטורה, וחברים אחרים.
ועל כל אלף מילים ריקות על איחוד וקהילה, די בתמונה אחת של תושבים בפתח בית שעומד בסכנת הריסה, כדי להחזיר אותנו למציאות של נישול גזעני – עכשיו, ביפו. כי לא רק "ייהוד" המרחב יש כאן, אלא גם עקירת בני אדם מבתיהם, כאן ועכשיו. כך מספרת דיאנה אשקר, אחת התושבות שעומדות בדרכם של מוטי פלד ו"מינהל מגורים" להגשמת "איחוד כל היהודים" בשכונת עג'מי:
אנחנו יושבים רואים חדשות 10 בערב. פתאום אני רואה שזה הבית שלי שהולך להימכר, פה נדלק לי סוויץ'. עם כל הכבוד, אני הולכת להיזרק לרחוב. אף אחד לא בא להסתכל עלינו?! ואיך שנודע לי שהם רוצים להעיף את כל הערבים פה, כי זה היה רשום ליהודים בלבד. [...] הם עושים פה פרויקט יוקרתי: אנחנו ניזרק לרחוב והם ישבו בבריכה, במיטת שיזוף. ואנחנו עם הילדים הקטנים שלנו ברחוב. [...] אני גדלתי בבית הזה, אני אגדל את הילדים שלי, ואני גם אמות בבית הזה. אני לא מוכנה לעזוב אותו.
כן, מסתבר שהאדמה המובטחת של פלד אינה ריקה. "המבנים האותנטיים" שעתידים להיבנות ב"שיטות בנייה מסורתיות" אמורים לבוא במקום בתי התושבים שייהרסו. "כל היהודים" – זאת אומרת, כל אלה שיש להם מיליון או שניים לקניית דירה ב"יופיאה" – נועדו לבוא במקומן של שתים עשרה משפחות החיות במקום, שייעקרו משם. וכרגיל בנישול תושבים עניים מאדמתם ומבתיהם (ביפו, בכפר שלם, בגבעת עמל, בנגב, ברמלה-לוד, בגדה המערבית), ובמיוחד בנישול פלסטינים: לא בינוי ולא פיצוי. הרס, גירוש ועקירה. זו התוכנית האמתית, שנחשפה רק עכשיו.
אלא שחלום הבלהות הזה לא יוכל להתגשם – כמו שהזכירו משתתפות ומשתתפי ההפגנה הערבית-יהודית ביום ראשון האחרון (23.8.15), למי שרצו לשכוח – אם אנחנו, כולנו, ערבים ויהודים, נעצור אותו בגופנו. נציגי "מינהל מגורים" מבטיחים שלא יתנו לערבים לחיות במקום, "גם אם יבוא אחמד במיליון דולר". חלום הבלהות הפרטי שלהם יתחיל, כשיבואו דיאנה ואחמד, מיטל ועופר, באלף קולות, של תושבות ותושבי יפו ושותפים למאבק, ויבריחו משם את כל שוחרי ה"אחדות" המזויפת והרווחים הקלים בהתנחלויות איכות-החיים. מול "אחדות" שמשמעה ייהוד והתנחלות בשירות ההון, הצבא והמדינה, נציב שותפות אמתית בין ערבים ויהודים ביפו, ובכל מקום אחר – בתים משותפים ולא "וילות בג'ונגל". שותפות כזאת תכיל באמת את כל העמים, את כל העם האחד ביחד עם כל העם השני: חרדים ביחד עם דתיים וחילוניים, יהודים ביחד עם ערבים מוסלמים ונוצרים, נשים וגברים שנאבקים על הבית שלהם היום, ביחד עם הילדות והילדים שחולמים את הבית המשותף שייבנה מחר. את נישול הערבים, שנאת החרדים ורדיפת העניים, על כל התחפושות ומילות הקוד שלהם, אנחנו משאירים לחלאות במינהל המגורים. אחרי הכל, בשביל מה יש מינהלים.