העצים הטובים והעצים הרעים, או יש חיים אחרי ההרס: סיור באל-עראקיב

כך נראית אל-עראקיב היום, לאחר שהכפר נהרס יותר משלושים פעם. נוף ירח, שטוח, פה ושם שרידי סוכה, ואנשים שמתאמצים להיאחז באדמתם, בחייהם במקום.

כל הרשויות היו כאן, אלה ששייכות למדינה ואלה שהמדינה שייכת בעצם להן: הבולדוזרים של מינהל מקרקעי ישראל הרסו את הבתים ועקרו את העצים בהדרכת פקחי הסיירת הירוקה, ובליווי כוחות משטרה כבדים.

לאחר ההרס באו הבולדוזרים של קק"ל כדי למחוק את עקבות הכפר, לעצב מחדש את הנוף ולהכין את המקום לנטיעות. ובעקבותיהם, בתחילת 2011, הגיעו עשרות משאיות ועמסו את שרידי הבתים ההרוסים, כדי למחוק לא רק את הכפר – אלא גם את הריסותיו, את עקבות הפשע.

כאן היה ביתו של ג'ומעה.

בשירה הערבית הקדומה יש ז'אנר כזה: الوقوف على الأطلال (אלוקוף עלא אל-אטלאל): האוהב עומד אצל שרידי המחנה של אהובתו שאיננה. התבוננו בחול ותראו את עקבות הבטון. כאן היה בית, בית ממש.

חוט חשמל מבצבץ מן החול.

זה נקרא קולוניאליזם. אין לזה שם אחר: הנוף הטבעי-אנושי, החברתי והתרבותי שהיה נמחק כמעט עד היסוד.

אבל הקק"ל עוד לא הצליחה לכסות את המקום בעצים-הכובשים. אבל כתוצאה מן הגשמים של השבועות האחרונים החלו פה ושם להגיח מן האדמה העצים הלא-נכונים – עצי הזית של אל-עראקיב. חיים עם שורשים עמוקים מתעקשים לפרוץ מחדש למרות ההרס ומאמצי המחיקה.

הלכנו לחפש את העצים המתנגדים, הסוררים, שסירבו למות. בתוך נוף הירח שהשאירו דחפורי הקק"ל, הראה לי חאפד שתיל רך של עץ זית עקשני שהגיח מחדש.

הוא לא היחיד. גם עבדאללה הראה לי עקשן אחר:

חאפד מחזיק עץ אחד קטן שנעקר מבין אלפי עצי הפרי שהיו כאן לפני ההרס הגדול.

ואחד שאיכשהו שרד וחזר וצמח.

ליד הבתים היו גם פרחי נוי. עלי מראה לי אחד, כמעט מלטף אותו.

החיים באל-עראקיב נמשכים. העצים הרעים, העצים ששתלו באהבה תושבי אל-עראקיב הבדואים, חוזרים ומגיחים, ובינתיים הבולדוזרים של הקק"ל מתכוננים לחידוש עבודות המחיקה והייעור. יש מחנה חדש של הקק"ל מדרום לאל-עראקיב. יש בו מגדלי תאורה, שומרים, הביאו גלגלי גדר-תיל, והוא מוקף סוללת עפר כמו טירה מימי-הביניים.

במחנה עצמו ממתינים הבולדוזרים של קק"ל לבצע את תפקידם. הנה אחד מהם. מאחוריו אפשר להבחין בבית-הקברות העתיק של הכפר.

קרן קיימת לישראל מסרבת להודיע על הפסקה גמורה של עבודותיה על אדמות אל-עראקיב. היא לא הפסיקה מעולם לעבוד בכלים כבדים על אדמות משפחות אל-עוקבי ואבו-פריח, לקבוע עובדות ולייער – גם בשעה שהדיונים בבית המשפט נמשכים.

לא, אין סכנה גדולה שבתי המשפט יעשו צדק עם הבדואים, אבל קק"ל לא מחכה; היא ממהרת. אפשר להתנחל בעזרת אנשים, אפשר להתנחל ולנשל בעזרת עצים. בשביל העצים הנכונים, צריך לעקור את העצים הרעים.

הנה תמונה שצילם יותם רונן מ-Activestills באל-עראקיב באוקטובר 2009, יותר מחצי שנה לפני ההריסה הכללית הראשונה של כל הכפר.

העתיד יכול להראות גם ככה. אם נעצור את הקק"ל והמינהל, את פראוור-עמידרור וכל אלה שרואים בילדים הלא-נכונים ובעצים הלא-נכונים את אויביהם, שממשיכים לנשל את האנשים מהלאום ואו השפה הלא-נכונים, מהצבע הלא-נכון. המוסדות האלה – מוסדות הנישול – הם אויבינו, אויבי כל מי שרוצה לחיות כאן בשוויון.