ויקי וענונו, ממובילות המאבק לדיור ציבורי, אם חד־הורית, מסבירה מהו עם ומהו צדק חברתי בעיניה, לאור הרקע האישי והניסיון שצברה במהלך חייה ובמהלך החודשים האחרונים בהם היא נאבקת, יחד עם חברים ושותפים, למען דיור ציבורי.




ביקשו ממני לדבר על שני נושאים – מהו צדק חברתי ומהו עם. אני רוצה להבהיר שאני הולכת לדבר על הנושאים האלה מתוך הראיה האישית שלי ומתוך הניסיון שצברתי במאבק למען הדיור הציבורי, שאני לוקחת בו חלק כבר כחצי שנה.

אך לפני שאכנס לנושא זה הייתי רוצה לספר לכם קצת על עצמי. נולדתי וגדלתי בשכונת הקטמונים בירושלים והיום אני אם חד־הורית לילדה בת ארבע. סבא וסבתא שלי הגיעו לארץ ממצרים בלי כסף ובלי רכוש וללא ידיעת השפה. חייהם היו מאוד קשים ובתקופה שלאחר עלייתם לארץ הם התגוררו במעברה ועבדו בעבודות שלא שילמו בהן מספיק כדי לדאוג לילדיהם, ובטח שלא כדי לחיות בכבוד.

ויקי וענונו

והסיפור העצוב הזה חזר על עצמו גם עם אימא שלי, שנאלצה לעבוד רוב חייה בניקיון על מנת לפרנס אותי ואת שני האחים שלי, בשכר שלא יכול היה להבטיח לה רכישת השכלה והתקדמות תעסוקתית. ולצערי, אני מוצאת את עצמי היום באותו מעגל. אני עובדת בסיעוד, כעובדת קבלן, ומתוגמלת הרבה פחות משמגיע לי, דבר שלא מאפשר לי לספק תנאים בסיסיים לבתי ולי. והמקום הזה, חוסר האפשרות לחיות בכבוד ולאפשר לבתי יציאה ממעגל העוני, זה מה שדחף אותי לצאת למאבק לשינוי המציאות, על מנת שבתי לא תהיה דור רביעי למצוקה.

יצאתי למאבק גם בשביל כל אלה שגרים מסביבי. בקטמונים, לא משנה לאיזה כיוון הסתכלתי, ראיתי מצוקה: של דיור, של אוכל, של צרכים בסיסיים.

וכאן כנראה אני יכולה לומר מי הוא העם ומהו צדק חברתי.

העם הם אותם אנשים שכל חייהם עובדים קשה ומקבלים שכר שלא מאפשר להם חיים בכבוד. העם הם כל החברים שלי שעכשיו ישנים ברחוב, כי המדינה לא נותנת להם אפשרות אחרת. העם הם אלה שעובדים בכל העבודות שמחזיקות את המשק ומבקשים מהם להקריב בלי סוף, בזמן שאחרים עושים כסף על גבם. העם הם אותם אנשים שאוהבים את המדינה, ורוצים להיות חלק ממנה, ולעשות שינוי אמתי. זהו העם שלי!

הממסד רוצה שאאמין שהעם שלי הוא האומה היהודית, אבל אם יהודים מנצלים גם אותי וגם אחרים, ואינם נותנים לנו את האפשרות לחיים נורמטיביים, אז ההגדרה הזאת לא מספקת ואני לא מסכימה אתה.

העם שלי הם כל אלה אשר מדוכאים כמוני, יהודים, ערבים, פליטים. כל אלה שהממסד מנצל אותם. ההגדרה שלי לצדק חברתי מגיעה מההגדרה הקודמת לעם. צדק חברתי הוא כאשר כל הקבוצות שהזכרתי לוקחות אחריות על שינוי המציאות שלנו. כאשר אנחנו מפסיקים להסתמך על הממסד כגורם עיקרי לשינוי מצבנו.

צדק חברתי זה אותם אנשים שמוכנים להקריב את עצמם למען שינוי וצדק. צדק חברתי זה בעשייה ובהבנה שכשהחוק אינו חוקי, על כל המשתמע מכך, נדרש אי־ציות אזרחי.

לא יתכן שיש בניינים נטושים בזמן שישנם אנשים ללא קורת גג. לא יתכן שהמדינה תפנה אנשים מהבתים שלהם. לא יתכן שהמדינה תשרת קבוצה אחת של אנשים – העשירון העליון – על חשבון כולנו.

הייתי גם רוצה להתייחס בהזדמנות זו למה שאמר כאן אתמול שלמה מעוז. לפני שיצאתי למאבק לא הבנתי למה אומרים שיש אפליה בין מזרחים לאשכנזים. היום אני מבינה שיש אפליה, ובגדול. מהניסיון האישי שלי, כל האנשים שאני מכירה והם במצוקה הם מזרחים. אני מבינה שיש גם אשכנזים במצוקה, אך נראה שהרוב הם מזרחים. דוגמה קטנה – הסיכוי שלי כמזרחית ללכת לאוניברסיטה נמוך מהסיכוי של אשכנזייה. ובמובן הזה אני מסכימה עם רוב מה שאמר כאן אתמול שלמה מעוז. הייתה אפליה נגד מזרחים, והאפליה הזאת ממשיכה עד היום. אך שלא כמו מעוז אני לא רואה באנשי רוטשילד אויבים. אני חושבת שגם לאשכנזים יש אינטרס בשינוי השיטה ובהבאת חברה שמבוססת על שוויון וצדק.

אני רוצה לסיים עם המהות של המאבק שלי – הדיור הציבורי. מזה כעשרים שנה לא נבנה בית אחד למען הדיור הציבורי. חוק הדיור הציבורי מוקפא פעם אחרי פעם כחלק מחוק ההסדרים. המדינה מכרה את דירות הדיור הציבורי והרוויחה כ־3 מיליארד שקלים, סכום שהיה אמור ללכת לבניית דיור ציבורי חדש. הכסף בסופו של דבר הלך למימון פרויקטים אחרים.

בית זה היציבות שלנו, זה הביטחון שלנו ושל ילדינו. בית זה האפשרות לחיים נורמליים והזדמנות להצלחה.

אז מכאן אני קוראת לכל מקבלי ההחלטות בישראל: הפשירו את חוק הדיור הציבורי. הפסיקו לזרוק אנשים לרחוב ולהרוס בתים. בנו בתים בשביל אלה אשר זקוקים להם. האבן הראשונה עדיין לא נזרקה במאבק שלנו, אך אם המדינה תמשיך להתעלם מאיתנו, תמשיך להשתיק אותנו באמצעות המשטרה, המאבק שלנו יסלים. אנחנו מוכנים להילחם למען עתידנו ועתיד ילדינו.




דברים שנשאה ויקי וענונו, ממובילות המאבק לדיור ציבורי, בכנס ספיר שנערך בחודש ינואר 2012.


פורסם לראשונה באתר המעברה