18 הימים של מהפכת העם במצרים, מהפכה שהמשיכה את הניצחון של העם הטוניסאי והפלת הדיקטטור שם, הם מאורע היסטורי מהחשובים ביותר מאז נפילת חומת ברלין.

המרד במצרים

מיליוני בני אדם, בלי לירות כדור אחד, הפילו את אחד הרודנים הוותיקים ביותר באזורנו שליט מדינה מרכזית במזרח התיכון. במובן זה, לא צריך להיות לנו ספק שמדובר באירוע היסטורי שנעשה על ידי העם, העם שרוצה דמוקרטיה, כבוד, חירות וצדק חברתי.

נפילת מובארכ חושפת את האליטה הישראלית במלוא עוורונה ועליבותה – האליטה של הגנרלים (עם מדים ובלי מדים), התקשורת המסחרית, הפרשנים המפרשנים, שרואים בכל שינוי בסדר הקיים המזרח תיכוני איום בטחוני וכלכלי, איום פונדמנטליסטי. המהפכה המצרית הראתה, שהעם המצרי כמו כל העמים באזור רוצה דמוקרטיה וצדק חברתי.

מה שאנו רואים היום אינו המהפכה האירנית של 1979; התנאים והכוחות הפוליטיים הקיימים שונים לחלוטין. רק בורות מערבית והתנשאות יכולות להתעלם מכך שאנו מדברים על דור של מאה מיליון צעירים ברחבי העולם הערבי, אשר נולדו לתוך מציאות רודנית חסרת תקווה ושלא בהכרח יראו בפונדמנטליזם את הגשמת מאווייהם. החגיגה הדמוקרטית היא חגיגה אמיתית, ולא מניפולציה של האחים המוסלמים. אדרבה, אפשר לראות בבירור איך דילגו המוני המפגינים מעל ראשי ארגוני האופוזיציה הקיימים, בייחוד הפונדמנטליסטיים.

לכן בדיוק זה חשוב – אנחנו רואים כאן את הדיכוטומיה שאיימה לשתק את החיים החברתיים במזרח התיכון: או משטרים רודנים ומושחתים או פונדמנטליזם. מדובר על שינוי פוליטי מובהק הן של צורות המאבק והן של דרישות המאבק, משהו שלא ראינו באזור שלנו זה עשרות שנים.

השינוי הזה במפה הפוליטית האזורית ישפיע עמוקות על עתידנו. השקט הנדרש למזרח תיכון ניאו-ליברלי, "המזרח התיכון החדש" של פרס ודומיו, השקט של התאגידים והרודנים, נקרע לגזרים מול עינינו. הגל המהפכני הדמוקרטי שוטף את כל מדינות האזור. ישראל התוקפנית והכובשת כנציגתו של המערב באזורנו תראה את עצמה יותר ויותר מבודדת. אין זה אומר שהמטורפים היושבים היום בשלטון לא ינסו בכוח לשנות את כיוון הגל, כפי שעשו זאת ב-1956 וב-1967. אבל ברור מאוד, שהיום העולם מבין הרבה יותר טוב, שאי אפשר להמשיך ולהחזיק מדינה כנושאת מטוסים גרעינית בלב העולם הערבי. יחסי הכוחות השתנו.

המרד במצרים

כך גם ביחס לשלטון המושחת האנטי-דמוקרטי של הראשות הפלסטינית. גל המהפכה הדמוקרטית ישפיע עמוקות על עתידו של העם הפלסטיני. אנו רואים את זה כבר היום, בשימחה ברחובות עזה ויפו, הגדה והגליל.

תמיכתנו במהפכה הדמוקרטית של העמים הערביים היא בלתי מותנית. העם המצרי יצטרך לעמול קשות עוד הרבה כדי לכונן דמוקרטיה אמיתית, הכוללת בתוכה צדק חברתי וכבוד לזכויות האדם. אבל אנחנו לא פרשנים, שעומדים בצד ומחכים לראות מה יגיד המחר. תמיכתנו במהפכה הדמוקרטית נובעת מהאמון שיש לנו ביכולתם של העמים המדוכאים לכתוב את היסטוריה במו ידיהם ולהמשיך להיאבק.

מכך נובע גם תפקידם של הכוחות הרדיקליים בתוך ישראל:

  • מאבק לדמוקרטיה הכוללת את כל אזרחי המדינה, יהודים ופלסטינים
  • שמירה והרחבה של חופש הביטוי וחופש ההתארגנות
  • מאבק מתמיד נגד הכוחות המסיתים, הגזענים והפשיסטים, המעוניינים להפריד ולמשול ולהסתיר את המציאות החברתית-פוליטית
  • בניית החיבור בין דמוקרטיה לבין צדק חברתי
  • חשיפת העדר הדמוקרטיה בשליטת הטייקונים על הכנסת, התקשורת, הכלכלה והצבא
  • חשיפה מקומם של המתנחלים ושל הכוחות המשיחיים והפשיסטיים בביצור הסדר החברתי והחיבור בינם לבין הטייקונים
  • האמונה בכוחו של העם לקחת את גורלו בידיו

יש מה לעשות.