יום אחד בחייו של שודד אדמות

אז מה עשה לוי אשכול ב-17 במרס 1954? לוי אשכול, האיש שהשמאל הציוני מתגעגע אליו – היה זה שהספיק להזהיר פעם שיושבי אחת המעברות, שהעזו להפגין ולמחות, הם אנשים "נוחים לשימוש בסכינים"; ששלח מזרחים לגבולות להתיישב בבתי פליטים; שאחראי למבצע ייהוד הגליל הראשון, של שנות הששים, וגם עמד בראש ממשלת הסיפוח אחרי מלחמת 1967... בתחילת שנות החמשים הספיק אשכול להיות לפעמים שר האוצר, שר החקלאות, לעמוד כל הזמן בראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית ולפעמים להיות גם גזבר הסוכנות – בקיצור, הוא החזיק בכוח אדיר שנתניהו היום יכול רק לקנא בו. כל השותפות העמוקה בין מוסדות המדינה לבין מוסדות התנועה הציונית, "המוסדות המיישבים", מתגלמת בו.

בשנת 1954 הספיק אשכול לחתום על סידרת צווי הפקעת אדמות – אחד אחרי השני... רבים מהצווים מהם נושאים את התאריך 17 במרץ 1954. בשני צווי הפקעה שרואים כאן הופקעו לא פחות מ-146,600 דונם מאדמת הנגב. 140 אלף דונם! כלל ההפקעות בגליל שגרמו ל"יום האדמה" ב-1976 נאמדו ב-20,000 דונם. והיו עוד הרבה הרבה הפקעות כאלה בגליל ובמשולש, בסביבות ירושלים וכמובן בנגב.

כל ההפקעות נעשו לפי חוק השוד הגדול של אדמות הפלסטינים אזרחי ישראל – חוק רכישת מקרקעין מ-1953, שאיפשר לשר האוצר להפקיע כל אדמה שבעליה לא נמצא בה ביום הקובע – 1 באפריל 1952, אם היא דרושה לדעתו לצרכי "בטחון, התיישבות, או פיתוח".
פלאי פלאים: רבים מהפלסטינים אזרחי ישראל, ובמיוחד הבדואים שהועברו ממקום למקום, לא נמצאו על אדמתם ביום הקובע, ה-1 באפריל. היו כאלה שהועברו מאדמתם באיומים ובכוח על-ידי הממשל הצבאי, כמו בנגב; היו פלסטינים שנאסר עליהם להיכנס לאדמתם ולעבד אותה באמצעות תקנות לשעת חירום או קביעת "אזורי בטחון" או פשוט מכוח איומים והשתלטות. ובאמת, אסור היה שייכנסו לאדמה לעבד אותה, כי חלקים גדולים ממנה כבר עובדו על-ידי קיבוצים ומושבים...
כך נשדדה האדמה: חתימת הוד מעלתו שר האוצר הספיקה. ואשכול חתם עוד על עשרות תעודות הפקעה כאלה. משום מה נזקקה מדינת ישראל בדחיפות למאות אלפי דונמים – וכולם, כולם ל"ביטחון", "התיישבות" ו"פיתוח". המדינה היתה מאוד רעבה. היא לקחה אדמות גם כאשר לא הצליחה ליישב אותן שנים ארוכות. אבל המדינה לא היתה עד כדי כך רעבה. בתעודה אחר תעודה כתוב: להפקיע את כל הגוש – פרט לאדמת קק"ל. אדמת קק"ל לא דרושה למדינה, עליה אפשר לוותר, כי בין שודדי אדמות יש אחווה והבנה.

איש לא ציפה שאזרחים ערבים בנגב יהיו מסוגלים לקרוא את הצווים שהוציאה הממשלה. ואילו היו שומעים על זה- הרי כדי לראות את המפות ולהבין במה מדובר, הם היו חייבים לקבל רישיון מהמושל הצבאי להגיע לירושלים או לבאר-שבע... והמושל הצבאי לא נותן רישיונות סתם.

היום, 3 בדצמבר, היינו בבית המשפט בבאר-שבע, שבו אספו נציגי המדינה 18 אישומים נגד סיאח אבו מדיע'ם א-טורי באשמת "הסגת גבול", כלומר, בכך שהתעקש לחיות על אדמתו עם משפחתו. נציגי המדינה נפנפו בעותק של צו ההפקעה, עם מפה יפה וצבעונית, שמראה, שגם אדמת הכפר אל-עראקיב כלולה בו. 1200 דונם היו למשפחת אבו מדיע'ם מתוך עשרות אלפי הדונמים שהופקעו כאן. כך השתלטה המדינה על האדמה – באמצעות שוד מזוין: לאיים על הבדואים, להעביר אותם ממקום למקום באיומים, ואז לשדוד את אדמתם במחי עט.

צווי ההפקעה מעולם לא נשלחו אפילו לאזרחים הערבים שאדמתם נגזלה. חלקם ראו בחודשים או בשנים שלאחר מכן איך טרקטורים עולים על אדמתם והבינו שמשהו קרה. חלקם גילו רק עשרות שנים לאחר מכן שאדמתם נלקחה מהם. ואם גילו וערערו, אמרה המדינה ומאז היא חוזרת ואומרת: קצת מאוחר. כבר שדדנו מזמן. למה לא באתם בזמן, כשהמושל הצבאי שלט והטיל את אימתו עליכם? כמה משופטי בית המשפט העליון נאלצו להודות בתיק לג'ון ב-2006, שחוק השוד הקרוי "חוק רכישת מקרקעין" באמת קצת מסריח. אבל, הם הוסיפו, צריך להבין אותו לאור "ההקשר ההיסטורי" המיוחד שבו נחקק. השופטים לא אמרו מה היה כל כך מיוחד בזמן שוד האדמות הגדול. וחוץ מזה, הם הוסיפו – הרבה זמן עבר. איך אפשר להחזיר את הגלגל, לבטל חוק שוד אחרי שכל כך הרבה אדמות נלקחו בעזרתו?

מאות שנים של חיי ערבים על אדמתם בארץ הזו לא נחשבות, לא מקנות זכויות. אבל עשרות שנים ספורות של כיבוש ציוני מספיקות לגמרי כדי להגיד שהרבה זמן עבר, ואי אפשר להחזיר כלום.

לא נוכל לחיות כאן בשלום בצל השודדים: בצל הסוכנות היהודית, וקק"ל, ומחלקת ההתיישבות של הצבא, ומחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, וחטיבת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית... ולא נחיה כאן בשלום כל עוד נמשך השוד, כל עוד לא יחולק מחדש העושר שנצבר על ידי נישול, כדי לעשות קצת צדק.