היום טיילנו בטבריה. אחרי הטיול של כיתה ז', זו הפעם הראשונה שאני מבקרת בטבריה ומתהלכת בטיילת, למרות שאני לא גרה רחוק, אבל לא יצא לי... ואולי זה משהו "לא מודע", שלא יזמתי טיול לשם, אולי כי בפעם האחרונה שהייתי שם ראיתי את הבתים הערבים שבעליהם גורשו, זכרתי את הפלסטינים שגורשו מהעיר, ולא היה לי נעים לחזור לשם. בזכרוני נשמר, שטבריה היא מקום עצוב או שהיא גורמת לי עצב.
יחיא בני שיחק במשחקייה וירה ברובה הפלסטיק שלו על כל האנשים שהיו שם (לא הסכמתי לקניית הרובה, אבל עם הנחישות של יחיא אי אפשר להתווכח). למרות ששמחתי בזמן הביקור, מחשבותיי נדדו למקומות אחרים. ראיתי את המסגד הנטוש שאתם רואים בתמונה, וכאב לי לראות אותו. נזכרתי בדאהר אל-עומר, שלעתים קוראים לו הציוני הראשון, שהזמין יהודים לחיות בטבריה עם הפלסטינים. זכרתי שיהודים לא השיבו לו כגמולו, וכיום טבריה מוכרת בקרב הפלסטינים כעיר שיש בה הרבה גזענות ושנאת ערבים! (זו התרשמות חלק גדול ממכריי, למרות שהיום לא נתקלתי בביטויי גזענות).
דיברתי עם אחד המוכרים בחנות ליד המשחקייה. המוכר ידע ערבית טוב מאוד. הוא שאל: "מן וין אנתי?" (מאיפה את?) עניתי: "מאל-נאסרה אל-עוליה" (מנצרת עילית, שם אני חיה כיום). למרות שלא נראה ממוצא ערבי, החמאתי לו על הערבית. הוא אמר לי: אמא שלי דוברת ערבית, וסבתא דיברה רק ערבית... שאלתי מה המוצא שלו והוא סיפר, שמשפחתו נמצאת כאן שנים רבות. שאלתי: מימי דאהר אל-עומר? אמר לי: כן!
שאלתי: "מה הקטע עם המסגד?" (זה ניסוח לא טוב למה שקרה בעצם למסגד, אבל זה מה שיצא לי.) "הוא נטוש?" אמר: כן. חברו, המוכר שעמד לידו, אמר לי: "על ההר יש עוד שלושה כאלה [מסגדים]." הוא אמר את זה בקלילות. לא הורגש שהוא חש נקיפות מצפון.
אז מחשבותיי נדדו למקום רחוק, לדרום. נזכרתי בבתי הכנסת שנבנו בהתנחלויות עוטף עזה, וזכרתי שכאב מאוד ליהודים, שאחרי שחזרו העזתים לאדמותיהם, הם הרסו את בתי הכנסת. ואז שוב טיילו מחשבותיי למקום מוכר וקרוב – לכפר שלי, פרדיס...
זכרתי את המסגד בעין חוד (عين حوض), הכפר שממנו גורש סבי, אבי-אמי, שנהפך לבר ואחר כך למסעדה. זכרתי אותו מביקור בילדותי, שבו ראיתי עוד חלק מכיפת המסגד, כסמל של השפלה או גאווה: הנה, הפכנו את המסגד לבר – מה תוכלו לעשות ...!
בתוך כל זה כל היום התנגן לי בראש שיר, שאני לא יודעת מאיפה הגיע לתודעה שלי. אני לא מקשיבה למוזיקה עברית. השיר היה "הבאנו שלום עליכם, הבאנו שלום עליכם." אפילו זמזמתי את זה בדרכי חזרה הביתה. ואז חשבתי שלא, לא הבאתם עלינו שלום...
אני משתפת אתכם, הקוראות והקוראים הישראלים, במחשבותיי. אני לא מרבה לשתף אנשים במה שאני חושבת באמת. גידלו אותי לשמור את דעותיי לעצמי. ובכל זאת, זה חשוב לי.