בבוקר יום רביעי, שמונה בדצמבר שנת 1954, דנה הכנסת בהצעה לסדר היום של ח"כ רוסתום בוסתוני ממפ"ם על נסיון לעקור את שבט אל-הוזייל ממקומו ואדמותיו, מדרום לקיבוץ שובל. בוסתוני שמע על כך מאנשי קיבוץ שובל; בין אלה שחיו בחסות אל-הוזייל באותה עת היו משפחות אבו מדיגם ואבו פריח, תושבי אל-עראקיב. זו לא היתה היוזמה הראשונה לעקור אותם ממקומם. שנתיים לפני כן כבר נעקרו מן המקום אנשי אל-עוקבי והועבר לחורה. על הפרשה וספיחיה ננסה לכתוב פעם אחרת. הקשיבו לקולות בדיון בכנסת.

שר החקלאות איש מפא"י, פרץ נפתלי, היתמם בדברי התגובה שלו: "אני רוצה לומר, שבדרך כלל מוזר קצת לשמוע את התלונה על עקירת הבדואים מן השטחים שלהם. המונח 'בדואים' אומר בעצם: שבטים שאינם מתיישבים על הקרקע התיישבות קבע."

תופיק טובי

על כך ענה לו חבר הכנסת הקומוניסט תופיק טובי:

... העובדות המדאיגות, החמורות ביותר, מתחוללות בקרב הבדואים בנגב. לא רק בזמן האחרון החלה עקירת הבדואים מהאדמות שלהם – ולא רק שבט אל-הוזייל אלא גם יתר השבטים, ולא רק עקירה מהאדמות אלא גם גירושם מהמדינה. ומה שהשר [...] ניסה לתאר לפני הבית [בפני הכנסת], כאילו הממשלה דואגת ליישובם הקבוע – לזה אין שום יסוד.

ההפך הוא הנכון: הם [הבדואים] החלו להשתקע ובנו יישובי קבע עוד לפני קום המדינה. והממשלה מנסה עתה בכל האמצעים לעקור מן השורש כל מגמה של השתקעות ושל חיים קבועים של הבדואים בנגב. הגירושים המתמידים, ההעברות המתמידות והתנאים הקשים של חיי הבדואים, תנאי הבריאות, החינוך, המזון, ההתעללויות, זו מנת-חלקם של הבדואים. הממשלה מנסה תמיד לטשטש אותם או למנוע את הציבור מלדעת אותם, אבל אלו הן עובדות קשות וחמורות מאוד.

מדיניות הממשלה כלפי הבדואים שווה בדיוק למדיניות הקולוניאליסטים האמריקנים כלפי ההודים האדומים [האינדיאנים] באמריקה – מדיניות של השמדה טוטלית. זוהי מדיניות הממשלה כלפי הבדואים, מר הרצפלד. זוהי האמת שאין אתם רוצים לגלותה."

ההצעה הורדה מייד מסדר היום של הכנסת. אבל המחאה הצליחה: גירושם של אנשי אל-הוזייל והנספחים אליהם נמנע – עד לנסיון הבא.

בייקה

מלפני 1948: מבנה אבן באל-עראקיב


כמעט ששים שנה לאחר מכן הזמינו כתבות תדמית יהודים להתיישב בנגב ולהיות חלוצים בנגב ריק – נגב שהוא "הדבר הקרוב ביותר ללוח החלק שאותו מצאו לפניהם רבים מן החלוצים לפני קום המדינה, כאשר באו בפעם הראשונה לארץ הקודש".