לאחר יותר מ-75 ימי רעב, כותב ת'איר חלאחלה ממאסרו מכתב לבתו הקטנה, שמעולם לא זכה להיות איתה. ת'איר הוא מראשוני שובתי הרעב הפלסטינים, בן 33, נשוי לשירין ואב לבתם למאר. הוא מתגורר באזור חברון. תא'יר עצור מינהלי זאת הפעם השמינית; בסך הכול ישב בכלא הישראלי שש וחצי שנים כאסיר פוליטי. מעצרו החל ב-2010 ונמשך עד עצם היום הזה. ת'איר כלוא בכלא ליד רמאללה ללא משפט ובלי לדעת במה הוא מואשם. צו המעצר המינהלי נגדו אמור לפקוע ב-5 ביולי 2012, אך סיכוייו של ת'איר שנכנס זה מכבר לחודש השלישי של שביתת הרעב שלו, אין הרבה סיכויים להגיע לדיון בחיים. חייו בסכנה חמורה וממשית, גופו כעת קוצר את איבריו הפנימיים כדי להמשיך ולשרוד, והוא הולך ונמק, הולך ומצטמק מאחורי חומות הכלא. זה מה שכתב לבתו מתא כלאו:

"אהובתי למאר, סלחי לי על שהכיבוש גזל אותי ממך והעיב את שמחתי בהולדת בתי, בכורתי, שכה רציתי וביקשתי מאלוהים לראותה, לנשקה ולשמוח בה ואיתה. אין זאת אשמתך; גורלנו, בני העם הפלסטיני הוא שחיינו וחיי ילדינו נלקחים מאתנו תכופות; גורלנו שמשפחותינו תתפזרנה לכל עבר, ושחיינו יהיו מלאי מכאוב וקשיים. שום דבר בחיינו אינו שלם בגלל אותו כובש מעוול, אשר אורב לנו כדי להפוך את חיינו לגלות ורדיפה.

בתי, למרות שמונעים ממני לחבק אותך ולשמוע את קולך, לראות את תנועותייך הראשונות ברחבי הבית ובמיטתך הקטנה, למרות שמונעים ממני לראותך גדלה מול עיני, למרות שמונעים ממני למלא את תפקידי כאדם וכאב עם ילדתי – למרות הכל היותך בחיי נתן לי כוח ותקווה; כשראיתי אותך עם אמך באוהל המחאה, מביטה בשקט ובפליאה אל האנשים סביבך, כאילו תרו עינייך בחיפוש אחריי, אביך, מביטה בתמונותיי התלויות באוהל ושואלת את עצמך בשקט, למה אבי לא חוזר – חשתי שאת איתי, בנשמתי ובמחשבותיי, שאת חלק מהלמות לבי, מרוח המרי שבי, מן הדם אשר זורם בעורקיי, פותחת בפניי את כל הדלתות, פורשת סביבי שמיים כחולים ובהירים ומשחררת לחלל את קולך הילדותי, חופשי, לאחר השקט הארוך הזה.

אהובתי למאר, אני יודע: אין זאת אשמתך, שאינך יכולה להבין מדוע מנהל אביך את מלחמתו בשדה שביתת הרעב הממושכת זה 75 ימים. כשתגדלי תביני, שמלחמת החירות היא מלחמת השיבה אלייך, כדי שלא ירחיקו אותי ממך בשנית, כדי שלא יגזלו ממני את היכולת לראות אותך, את חיוכך, כדי שלא יחזור הכובש בשנית ויחטוף אותי ממך.

כשתגדלי, בתי, תביני איזה עוול נעשה לאביך ולאלפים מבני העם הפלסטיני, שהכובש השליך אותם אל מחנות מעצר ותאי כלא, ריסק את חייהם ואת עתידם על לא עוול בכפם – פרט לכך שהם ביקשו לעצמם חי כבוד, חירות ועצמאות. ותדעי שאביך לא השלים עם העוול ולא הרים ידיים, לא קיבל את ההשפלה ואת התפשרות, וכי הוא שובת רעב במחאה נגד המדינה העברית, שמבקשת להפוך אותנו לעבדים נרצעים, משוללי זכויות וכבוד לאומי.

אהובתי למאר, לכי בראש מורם, גאה באביך, הודי לכל מי שעמד לצידי, שתמך באסירים ובמאבקם; אל תיפול רוחך, בתי, אלוהים עמנו, הוא איננו מפנה עורף למאמינים ולעומדים איתן בסבלנות. הצדק איתנו, וסופו שיגבר על עושי העוול והעוולות.

למאר חביבתי: יום יבוא ואפצה אותך על הכל ואספר לך את כל הסיפור. מי ייתן וימייך יהיו שמחים יותר ויפים. קדימה בתי, צאי לעולם, לבשי את בגדייך היפים ביותר, ורוצי... רוצי... שם בחוץ, רוצי בגינות חייך המלאים והארוכים, והתבונני רק קדימה, לעתיד, קדימה... אין מאחורייך אלא העבר האפור. ואת קולך, בתי, אשמע תמיד כשיר לחיים."


  • תרגם: תאמר מסאלחה