יש מדינה אחת, בסביבה, שלא ננקוב בשמה, שלא מזמן - ממש לא מזמן - השיגה נשק אטומי ומאיימת בו על שלום האזור. יש לה, "לפי מקורות זרים", בין 150 ל-400 פצצות אטום, מימן ונייטרון. מספיק בהחלט לכל המזרח התיכון, ואם כבר – לחלק ניכר מכדור הארץ. איך השיגה אותן? באופן "בלתי חוקי", כמו שאומרים: לפעמים הסכמים מזויפים וסודיים עם מעצמות קולוניאליות, לפעמים עבודה בעיניים על הפקחים, שבאו לראות את הכור האטומי שלה, לפעמים שקרים, לפעמים "עמימות".
לא מצניעות לא נקרא למדינה בשמה, זה ממש לא סוד – אלא כדי שנוכל לחשוב עליה בלי לחשוב מבטן המדינה, מתוך ההפצצה האידיאולוגית שהיא מפציצה את תושביה – בסיועם של עתונאים וכתבים והדלפות מוזמנות ופוליטיקה של פחד. כי המדינה האמורה מאמינה שרק לה מותר, ורק הנשק שלה טהור, ורק פצצות האטום שלה טובות. של השכנים מסוכנות.
מחלקת המדינה האמריקאית קוראת למדינות כאלה rogue states, מדינות שודדות, בריוניות. והאמת, מי מבין יותר טוב מנשיאי ארצות הברית מהי מדינה בריונית? בעניינים כאלה צריך לסמוך עליהם. ובאמת: את הכור השיגה המדינה בברית מנודים עם מעצמה קולוניאלית (צרפת), שהיתה שקועה בעיצומה של אחת המלחמות הנוראות של המאה העשרים – המלחמה הקולוניאלית נגד העם האלג'יראי. מאות יישובים נמחו מעל פני האדמה, 2 מיליון אלג'ירים הועברו בכפייה מכפריהם, ומספר ההרוגים מוערך במיליון וחצי.
אחר כך, היה קשה קצת להשיג חומרים. לכן יצאו סוכניה הנאמנים של המדינה לפעולה. את האורניום לכור האטומי השיגה המדינה הזו בשנות הששים בכל מיני דרכים עלומות – אוניות נעלמו, משלוחים נחטפו – כדאי לקרוא. ואחר כך, כשצריך היה מקור אמין יותר, מי בא לעזרתה אם לא דרום-אפריקה? וכך קמה ברית המנודים השנייה עם משטר האפרטהייד.
אדריכל הפרויקט הגרעיני של המדינה פעל במסתרים, בשותפות עם השליט הנצחי שלה. שרים ומדענים התנגדו, הם עקפו אותם. הכסף הושג מחוץ לתקציב המדינה. כמה שנים אחר כך אדריכל הפצצה קיבל פרס נובל לשלום. עולם מוזר.
המדינה הגרעינית היא דמוקרטית למשעי. אזרחי המדינה, ערבים ויהודים, גם אלה המתגוררים בקרבתו של הכור הגרעיני, מעולם לא זכו לדעת, למשל, היכן מטמינה המדינה את הפסולת הגרעינית שלה. מעולם לא זכו לשמוע, מה הם אמצעי הבטיחות בכור שבקירבתו הם חיים. טכנאים ועובדים בכור הגרעיני עברו ניסויים כמו שתיית אורניום. האם זו הסיבה לשכיחות מחלת הסרטן בקרבם? המדינה מעולם לא נתנה על כך תשובה.
אזרחי המדינה גם לא דנו מעולם באופן דמוקרטי בשאלה, אם הם בכלל רוצים פצצה גרעינית: פעם הכחיש בפרלמנט שליט המדינה את עצם הפרויקט, ואילו ח"כ עסאם מח'ול מחד"ש הצליח להעלות את הנושא לדיון בכנסת רק לאחר שנאלץ לפנות לבג"צ. כשנשא את דבריו בכנסת, יצאו מהאולם כל הח"כים מסיעות הימין. "האם נשק יום הדין מבטיח את שלומה של ישראל? אני חושב שלא. כל העולם יודע שלישראל יש ארסנל נשק ביולוגי, כימי וגרעיני, שמשמש כמאיץ להליך ההתחמשות במזרח התיכון", אמר אז מח'ול. קוראים לזה אומץ לב אזרחי.
ב-2003 הציג גם ח"כ מח'ול שאילתה בכנסת על בסיס מחקר מפורט של מכון קרנגי: פורסם, כך אמר, "שבישראל מאוחסן נשק גרעיני בין היתר במפרץ חיפה, בהר עילבון בגליל ובכפר זכריה שליד בית שמש. האם נתונים אלה נכונים?" שאל מח'ול. הוא לא קיבל תשובה. אתם רוצים לדעת אותה?
ולא נשכח: כשטכנאי אטום אחד העז להוציא את האמת החוצה, להביא את דבר הפצצה לא למעצמות זרות אלא לאזרחי מדינתו ולאזרחי העולם – נחטף, הואשם בריגול, נאסר למשך 18 שנים, שאת רובן עשה בבידוד גמור. לפי כל הסימנים, נביא השלום של אותה מדינה, שהוא גם אדריכל הפצצה הגרעינית, היה זה שפקד לצאת למבצע הרדיפה ולמסע הנקמה.
עכשיו מתכוננת המדינה הגרעינית למלחמה, כי גם השכנים באזור רוצים תוכנית גרעין. את תוכנית המלחמה מקדמים שני אייטולות: אחד מנגן פסנתר, מתרועע עם עשירי העולם, ואוהב לשחק ולסחור בנשק. השני בערך אותו דבר, אבל בלי פסנתר, ועם תחושה של ייעוד היסטורי. היסטרי. המלחמה אינה מלחמה להפסקת האיום הגרעיני על חיינו, חיי כל תושבי המזרח התיכון. הם מבקשים לצאת למלחמה כדי לשמור על המונופול על נשק גרעיני. על הזכות לגרום לכולם לרעוד, יהודים, ערבים, כורדים, אירנים, תורכים, יוונים, מה זה משנה.
ושיהיה ברור: המלחמה הזו לא תהיה נחמדה יותר, אם תיערך בחסות המעצמה מספר 1 בעולם, זו שהטילה כבר שתי פצצות אטום מיותרות ב-1945 (תבורך המלחמה הקרה!), זו שמיהרה לנפנף בפצצות המימן שלה, זו שהטילה על ויטנאם יותר פצצות (והוסיפה גם נשק ביולוגי וכימי) במלחמה קולוניאלית אחת מאשר הוטלו על-ידי כל הצדדים הלוחמים במהלך כל מלחמת העולם השנייה. לא: השורות האלה לא נכתבות כדי לתמוך באותם חוגים בקרב שליטי המדינה, שמעדיפים בלי ספק להילחם כדי לשמור על "עליונות אסטרטגית", אבל אוהבים לעשות זאת עם מטריה, בחסות המעצמה החביבה עליהם.
חיפה, מלחמת לבנון השנייה, 2006
כי לאנשים רגילים אין מטריה אמיתית. יש מטריה רק לעשירים ולחזקים, והם באמת יכולים לעוף מכאן ברגע, כשהקרקע בוערת. לאנשים רגילים אין מטריה. ואין מטריה לא רק מנשק גרעיני אלא מהידרדרות המזרח התיכון כולו לקלחת של מלחמה והפצצות קונבנציונליות, לסתם הרג רגיל, קונבנציונלי (אהוד ברק הבטיח ברובו טובו פחות מ-500 הרוגים).
מי שרוצה באמת לחיות במזרח התיכון, צריך לחיות עם השכנים. לא בחסות המעצמות, ולא בחסות האימפריות, ולא בחסות הפצצה ההיא. השכנים לא מוצאים חן בעיני מישהו? בעיה. זה המקום, אלה השכנים. גם המעמדות השליטים, המקורבים והמורווחים והמושחתים ששליטים בארץ הזאת לא מוצאים חן בעיני רבים, אולי רוב האזרחים. זה עזר להם עד עכשיו? לא. אבל אפשר לנסות.
העתיד היחיד של המזרח התיכון הוא בפירוז מלא, הדדי, כללי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי להשמדה המונית. העתיד היחיד לאנשים שחיים במדינה הזאת הוא בשוויון זכויות במזרח התיכון: בלי זכויות יתר, כמו הזכות להפציץ את כולם, בלי חסות מעצמות קולוניאליות ישנות וחדשות, בלי חסות של אימפריות, ובלי הזיות אימפריאליות (הפרשן הצבאי רוני דניאל במהדורת החדשות: ישראל היא גם מעצמה, לא צריך לפחד!).
אנחנו, שחיים כאן, פוחדים. ובצדק, מאבירי המלחמה. מי שמוביל למלחמה הזו, דמנו בראשו.