הזנה בכפייה – צעד נוסף במדרון החלקלק

ב-9 ביוני 2014 עבר בכנסת בקריאה ראשונה החוק להזנה בכפייה של אסירים. בעבר נהרגו אסירים פלסטינים כתוצאה מהזנה בכפייה, אך המודל לחיקוי של נתניהו הוא מחנה המעצר האמריקאי גואנטנמו. מצבם של האסירים השובתים ממשיך להחמיר, וישראל מידרדרת צעד נוסף במדרון החלקלק.

בשנת 1992 פרסמה ההסתדרות הרפואית העולמית גילוי דעת בדבר התנהגות נאותה של רופאים כלפי שובתי רעב. מסמך זה, הצהרת מלטה על שובתי רעב (WMA Declaration of Malta on Hunger Strikers), עודכן בשנת 2006 והוא קובע בן היתר:

• "על הרופא מוטלת חובה, גם כאשר אינו מטפל בפועל בשובת הרעב, למנוע התעללות או כפיה כלפיו."
• "עקרון ה primum non nocere ["ראשית, אל תגרום נזק"] כשמדובר בשובתי רעב צריך להתפרש לא רק כמניעת נזק גופני אלא גם מניעת הנזק שבאילוץ וכפיה. טובת החולה אין פירושה בהכרח הארכת חייו בכל מחיר."
• "נאמנות כפולה: רופאים המועסקים על ידי הרשויות נגדם מתקיימת השביתה ובפרט רופאי בתי כלא צריכים להעדיף את נאמנותם לחולה – האסיר שובת הרעב, על מחויבותם למעסיק."
• והעקרון האתי שראש הממשלה מנסה לערער – "אין להתיר התערבות גורמים לא רפואיים באוטונומיה של הרופא המטפל בשובתי הרעב."

אבל אצלנו, נתניהו אומר כי הוא שואף לטיפול נוסח גואנטנמו בשובתי הרעב. הנה טעימה מהחזון של ראש הממשלה למדינת ישראל:

הצינורות הארוכים שעוביים כאצבע נתפשו על ידי האסירים כמכשירי עינויים. הם נדחפו בכח דרך נחירי העצורים לקיבתם. לא נעשה שימוש באמצעי הרדמה או טשטוש... יוסוף מספר שהוא לא יכול לנשום עם הצינור הארוך התחוב באפו, צינור שהיה גדול עד שגרם לנחירין להתרחב. כשהצינור הוצא הכאב היה חזק יותר והחל דימום. הוא התעלף וגם כמה עצורים אחרים אבדו את הכרתם. סוהרים אמרו לעצירים 'אנחנו עושים זאת בכוונה כדי שתפסיקו את שביתת הרעב'. נאמר להם כי הצינור יוחדר ויוצא מהם פעמים בכל יום עד לסיום השביתה... רופאים היו נוכחים כש"כוח התגובה המיידי" הוציא בכוח את הצינורות כשרגל מונחת על קצה הצינור וראשו של העציר נמשך אחורה בשיער כך שהצינור נמשך מהאף בכאב. כשהעצירים ראו זאת הם התחננו שהצינור יושאר אך השומרים סרבו. ואז, בנוכחות הרופאים, כולל מנהל בית החולים של העצורים, הוצא צינור מעציר אחד וללא כל חיטוי הוחדר לאפו של אסיר אחר והעצירים יכלו לראות את הדם והמרה שנשארו על הצינור.

עדות פרקליטו של יוסוף אל-שרי, עציר בגואנטנמו.

הזנה בכפייה בכלא גואנטנמו; נשיונל פוסט.

ותזכורת – בישראל מתו כבר חמישה אסירים פלסטינים עקב הזנה בכפייה במהלך שביתות רעב:

• עבד אלקאדר אבו אלפחם, בשנת 1970 בכלא שיקמה;
• ראסם חלאוה ועלי ג'עפרי, בשנת 1980 בכלא נפחא;
• מחמוד פריתיג, בשנת 1984 בכלא ג'ניד;
• חסין נמר עבידאת, בשנת 1992 בכלא שיקמה.

דיווח על מותו של האסיר עלי ג'עפרי כתוצאה מהזנה בכפייה; מעריב, 1980.

זו לא הפעם הראשונה שהרשויות מוצאות את התחליף המושלם לזכויות אדם ולחזקת החפות – הזונדה. מסמך בעניין זכויות אדם שהוגש בשנת 1981 לוועדת החוץ של הסנאט האמריקני (לא על ידי "סמולנים", אלא על ידי מחלקת המדינה של ארצות הברית) מספר על הניסיון הקודם לטיפול בשביתת רעב בישראל באמצעות הזנה בכפייה בכלא נפחא:

בכלא נפחא, מתקן כליאה חדש ומאובטח המיועד לאסירים מהגדה המערבית, שני אסירים ערבים שהשתתפו בשביתת הרעב ההמונית במחאה על תנאי כליאתם מתו בחודש יולי. משרד הפנים הישראלי מינה ועדה מיוחדת כדי לחקור את הנסיבות שהביאו למותם של שני האסירים. הוועדה מצאה כי אחד האסירים, מחמוד חלאוה, מת מדלקת ריאות כתוצאה משאיפה של מזון לריאות. סביר להניח שזוהי תוצאה של התנגדותו להזנה בכפייה ולהחדרה שגויה של צינורית ההאכלה. הוועדה המליצה על מספר שינויים בתנאי הכליאה ועל שיפור בנהלי הכלא לגבי הטיפול באסירים שובתי רעב.

בעיתונות הישראלית של אותה תקופה ניתן היה לקרוא רק על הקמת צוות הבדיקה. על תוצאות הבדיקה הזו (הזרמת מזון לקנה הנשימה במקום לוושט) אפשר ללמוד רק אם חופרים עד לעמוד 1003 בדו"ח אמריקאי, הדו"ח המוזכר למעלה.