מה הקשר בין הריסת בתי משפחת אבו עיד בלוד לבין החלטות ממשלה על שיקום לוד?


בשבת האחרונה, ה־18 בדצמבר, ערכנו ביקור הזדהות אצל משפחת אבו עיד בלוד, ששבעת בתיהם נהרסו כמה ימים קודם לכן, ב-13 בחודש, על ידי מנהל מקרקעי ישראל באישור ראש הוועדה הקרואה של לוד אילן, הררי. לא היה קל לראות את גלי ההריסות, שרק כמה ימים קודם לכן היו בתים לכ־70 נפשות, רבים מהם ילדים. סיירנו בין ההריסות והתארחנו באוהל המחאה שהקימו בני משפחת אבו עיד בעזרת שכניהם, שגם בתיהם עומדים בפני סכנת הריסה, ובתמיכת הוועדה העממית של לוד.

הריסות בתי משפחת אבו עיד, לוד, 2010

הריסות בתי משפחת אבו עיד

ההריסה נועדה לפנות שטחים להרחבתו של בית הקברות החדש של לוד, אשר גובל בשכונה בה מתגוררת חמולת אבו עיד, ולפנות שטחים לסלילתו של כביש חדש, שישמש דרך גישה למכללה חרדית ושכונה חרדית, המתוכננות להיבנות סמוך לשכונת גני אביב הקרובה. אלו הם סדרי העדיפויות: מקום למתים (יהודים), חשוב יותר ממקום לחיים (ערבים). אנשי חמולת אבו עיד אינם פולשים. הם התגוררו עד 1948 באזור החולה ונאלצו להימלט מהמקום בזמן המלחמה. הם נדדו בין כמה מקומות, מחלקם פונו בכוח על ידי הצבא. בשנת 1959 הובאו ללוד על ידי הממשל הצבאי ויושבו באותו השטח עליו היו בנויים בתיהם שנהרסו. החמולה רכשה מחברת עמידר בדמי מפתח שטח ועליו בית ישן וחיים מאז במקום. מאז ועד היום מתעלמות הרשויות מצרכיהם של אנשי השכונה ואינן מספקות כל מענה תכנוני.

ניסיון הפינוי אינו אקראי. זהו מהלך מתוכנן היטב המהווה חלק משרשרת פעולות עליהן החליטה הממשלה בהחלטתה מספר 2371 מיום 31/10/2010. כדאי לקרוא היטב את ההחלטה הזו. יש בה מספר פנינים, אולי לא נדירות כל כך בימים כאלה.

לכאורה נועדה החלטת הממשלה לקדם את טובת העיר ותושביה: מדובר בה על "חיזוק הביטחון האישי" של התושבים והפחתת האלימות, "שיפור כושר הביצוע של הרשות המקומית" וחיזוק עצמאותה הכלכלית, ו"העצמתה של האוכלוסייה האזרחית". ההחלטה כוללת שורה ארוכה של צעדים, כולל הקצאות תקציב, להשגת המטרות. בין הצעדים, אפשר למצוא אפילו את סעיף 11 בהחלטת הממשלה, הקובע כי השר לענייני מיעוטים יעביר למשרד החינוך 3 מיליון ₪ מתקציבו לצורך פעילות לקידום האוכלוסייה הערבית בעיר (המונה קרוב לרבע מתוך כ־70,000 התושבים). תכנון הפעילות ייעשה בתיאום בין משרד החינוך, עיריית לוד (כרגע - הוועדה הקרואה שמונתה על-ידי משרד הפנים), ובהתייעצות עם השר המופקד על ענייני המיעוטים ומשרד ראש הממשלה (ובכל זאת, כדאי לשים לב מי לא ישותף בהחלטות).

הריסות בתי משפחת אבו עיד, לוד, 2010

התקציב הפנוי של מנהלת הפינויים, לאחר ההוצאות על הריסת בתי משפחת אבו עיד

אך לעומת הקצאה תקציבית זו של 3 מיליון ₪, סעיף 4 בהחלטה מורה על גיבושה של תכנית אכיפה בתחום הבנייה הבלתי חוקית והסגות גבול, ומורה למשרד הפנים לבצע, על פי הצורך, פינויים שאינם כלכליים בתחומי העיר, בין היתר על מנת לאפשר שיווקן של 500 יחידות דיור במרכז העיר (נגיע עוד מעט גם לעניין זה, ונראה למי מיועדות הדירות; מי שמעוניין, מוזמן לנחש כעת). אך זה לא הכל. משרד הבינוי והשיכון יקצה לטובת נושא זה "מנהלת פינויים", רשות מקרקעי ישראל תסייע לעיריית לוד בעניין, והמשרד לביטחון פנים יעמיד לרשות צוותי הפינוי כוחות משטרה ללא תשלום. כל זה עולה כמובן לא מעט, ולכן אמור משרד האוצר להעביר למשרד הבינוי והשיכון 40 מיליון ₪ לביצוע פינויים.

ממשלת ישראל ידועה ביכולתה לראות את הנולד. לכן נקבע מראש, שאם יתברר שהתקציב אינו מספיק, ידונו משרדי האוצר ומשרד הבינוי והשיכון על תוספת של 10 מיליון ₪. זה החשבון: 3 מיליון ₪ לקידום האוכלוסייה הערבית, לעומת 40 או 50 מיליון ₪ למנהלת הפינויים - שם יפה ומכובס לגוף שתפקידו האמיתי הוא נישול אזרחיה הערבים של הארץ וקיפוחם.

הזכרתי קודם מכללה דתית, שאמורה להיבנות סמוך לשכונה בה מתגוררת משפחת אבו עיד. זוהי מכללת "מורשת יעקב", האמורה להיבנות על שטח של כ־70 דונם. וכך אומר אילן הררי, ראש הוועדה הקרואה של לוד:

"הקמת המכללות הינה אמצעי נוסף לחיזוק תדמית העיר, טיפוח ההון האנושי וקידום ההשכלה הגבוהה בקרב תושבי העיר" (ראו הודעת דובר עיריית לוד).

מקומה של המכללה לא נפקד גם בהחלטת הממשלה מספר 2371 בה אנו דנים, וסעיף 13 בהחלטה מורה לרשות מקרקעי ישראל להשלים במהירות את תהליכי התכנון והקצאת השטח עבור המכללה, "שתהווה מקור משיכה לסטודנטים ולצעירים להתגורר בעיר". למי לא מתכננים ואת מי לא מעודדים להישאר בלוד או להגיע אליה?

ואיזו אוכלוסיה כן מעודדים לעבור לגור בלוד? אתם באמת רוצים לדעת? סעיף 22 עוסק בתכניות להקמת מתחם מגורים לאנשי כוחות הביטחון באזור שכונת גני אביב – כמובן, "בהתאם לנהלים המקובלים של מערכת הביטחון לפרויקטים מסוג זה". בעצם, זה די הגיוני כשחושבים על זה – לשוטר שצריך להגיע מוקדם בבוקר כדי, למשל, לאבטח הריסת בית, יהיה קל יותר להגיע לעבודתו אם יגור קרוב אליה, שלא לדבר על היתרונות הנלווים של הפחתת עומסי התחבורה והפחתת זיהום האוויר. אוכלוסייה נוספת שעל הבאתה ללוד עמלים פרנסי העיר היא אוכלוסייה דתית לאומית. על פי הודעת דובר עיריית לוד מיום 8/12/2010 בעלת הכותרת "מנופים בשמי לוד", מתבצעות בלוד עבודות בנייה קדחתניות. בין היתר מרחיבים את שכונת "רמת אלישיב", הנמצאת ברחוב כצנלסון, לקליטת גרעין התורני. רחוב כצנלסון הוא המשכו של רחוב הלן קלר, בו שוכנת משפחת אבו עיד, ומאוהל המחאה של המשפחה ניתן לראות היטב את המנופים השוקדים על עבודת הבניה.

הריסות בתי משפחת אבו עיד, לוד, 2010

מחנה פליטים חדש הוקם בלוד, אומרים התושבים

לתושבי השכונה - אלו שבתיהם נהרסו כבר, ואלו שעדיין לא - אין אמון בכוונותיה של הממשלה. ההריסה הברוטלית תרמה גם היא את חלקה לעניין, כפי שכתבה טלי לטוביצקי ברשימה למען בטחון ישראל, לאחר הביקור:

הם ישבו שם, השוטרים, בסלון הבית ושתו ואכלו, צוחקים ומדברים כאילו אנחנו לא שם בכלל, סיפרה לי אחת מהאימהות בזעם, כאילו אנחנו כלבים שלא מבינים. לילדה שניסתה להיכנס למתחם של ההריסה כיוון שוטר אחד רובה וגם דרך אותו. בחור אחד סיפר שהיכו אותו, אחד אחר סיפר שהיכו את אחיותיו. המלה "השפלה" חזרה בכל נגזרותיה. הזעם יצא בעיקר על היחס האכזרי שהפגינו השוטרים במהלך ההריסה, על ההתנהגות המבזה. אפילו אם צריך להרוס על פי צו בית המשפט (שאמנם לעולם לא פוסק דבר אחר), היא אמרה, למה ככה, כאילו אנחנו לא בני אדם?

אפשר גם להזכיר, כי באותו שבוע בו נהרסו בתי משפחת אבו עיד, כפי שדיווח חיים לוינסון באתר הארץ ביום 16/12/2010, הרס המנהל האזרחי 11 בורות מים בדרום הר חברון, המשמשים את הרועים המקומיים להשקיית צאנם. והתירוץ: הבורות, אשר חלקם קיימים עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל, נבנו ללא היתרי בניה. כאשר רוצים להרוס, התירוצים כבר יימצאו.

רבים הגיעו בשבת לאוהל המחאה. בנוסף לכ־20 פעילי תראבוט, הגיעו חברינו מפורום דו-קיום, ידידינו תושבי אל עראקיב שנהרסה שבע פעמים בחצי השנה האחרונה, תושבים מדהמש הסמוכה הניצבת גם היא מול סכנת הריסה, ומאוחר יותר הגיעו גם נציגי המועצה האזורית של הכפרים הבלתי-מוכרים בנגב. לאחר שסיירנו בין ההריסות נאספנו באוהל המחאה כדי לשוחח עם בני המשפחה ולשמוע את דבריהם. הקשבנו לריאד שסיפר את סיפורה של משפחת אבו עיד ועל ניסיונותיהם להידבר עם הרשויות. שבועיים בלבד לפני שהמנהל הרס את בתיהם, הביעו סוף-סוף גורמים בעיריית לוד נכונות להיפגש. הטרקטורים של המינהל לא חיכו. הקשבנו גם לדבריהם של נציגי הוועדה העממית של לוד ושל השייח' יוסף העומד בראשה, המעורים היטב בכל סוגיות ההריסה והבניה בלוד.

כשסיירנו בין ההריסות שמתי לב לילדה ממשפחת אבו עיד, הקוראת דברים שנכתבו על דופן אחד האוהלים. מה היא קוראת, שאלתי אישה שעמדה בסמוך. "הילדה כתבה על האוהל דברים שלמדה בבית הספר, כדי שתוכל לשנן אותם לעצמה ולא תישכח", ענתה לי האישה. "כל הספרים והמחברות שלה קבורים מתחת להריסות". אם זה מעורר אצלכם אסוציאציות, זה באחריותכם בלבד.

קראו עוד:


צילומים: טלי לטוביצקי