זאכי אחמט, אחד הפעילים החברתיים הבולטים בדרום אפריקה, הקים את ארגון נפגעי האיידס TAC נוכח הכחשת האיידס על-ידי ממשלת דרום-אפריקה ומשך שנים סירב לקבל טיפול רפואי כל עוד נמנעות תרופות מחולים רבים. מאז הוא נאבק למען זכויות עובדים ונגישות עניים לחינוך, ובשנים האחרונות למען סיום הכיבוש. כאן מספר זאכי כיצד נעצר ועונה בגיל 18 בידי שירותי הביטחון של משטר האפרטהייד. זהו טקסט נוקב על התבגרות ומאבק, על ההתמודדות שלנו, פעילות ופעילים, עם המקום שבאנו ממנו, עם הורינו, עם עצמנו.

---

די בכך שאבות יבלבלו תוצאות עם סיבות, יאמינו בממשותם של חיים בעולם הבא או בערכן של אמיתות נצחיות, כדי שגופם של ילדיהם יתייסר במכאובים.

מישל פוקו, "ניטשה, גנאלוגיה והיסטוריה"

 

לידי אב יש הרבה משמעויות עבור ילדיו. הן יכולות לנגוע בנו בדאגה ואהבה או להעניש אותנו במכות. הן יכולות לגלם גסות או רכות באופן שמעבר להבחנות בין עבודת כפיים לעבודה רוחנית, בין גבריות לנשיות, חולשה לכוח. מגעו של אב או היעדרו – על כל דו-המשמעות שבו – יכול לחיות בנו ואיתנו מעבר לזמננו-שלנו.

***

"החברים מצפים ממך להעלות על הכתב את ההודאה שנתת למדור הביטחון." בדצמבר 1977 רק לז'אן נאידו [Jean Naidoo], המורה הראשונה שלי בפעילות הפוליטית, היתה הסמכות לומר לי את המלים האלה. היא היתה בת שלושים ושמונה, מבוגרת רק בשנה מאמי. גם לה היו שישה ילדים. ז'אן היתה מעורבת במאבק לשחרור לאומי של דרום אפריקה מגיל חמש-עשרה. ביולי 1977 היא נדונה לשלושה חודשי מאסר על סירובה להעיד נגד חברי עזאם מוחמד ונגדי. מה היתה העבירה? היצתנו את בית-הספר במחאה נגד החינוך הגזעני ומתוך תסכול של תלמידים, שנאלצו לחזור לכיתות לאחר ההתקוממות של 1976.³ עכשיו ז'אן ביקשה ממני להתוודות שוב. האם אני יכול לזכור את כל מה שהיה בהודאה? האם ציפו ממני שאספר לחברים מה שאמרתי? האם החברים הבינו מה גרם לי לתת את התצהיר? האם אוכל להסביר להם שהעינויים הגופניים מידי השוטר דירק פרמילן והאחר (הדחקתי את שמו מזכרוני) לא הצליחו לגרום לי למסור הודאה? האם יש מישהו שיוכל להבין את הכאב, הפחד, והשנאה שגרמו לי למסור הודאה?

***

ז'אן נפטרה ב-1982 ומעולם לא העליתי על הכתב את ההודאה שלי, אבל חשבתי על זה בכל יום מאז שביקשה. לא הייתי צריך לשאת בנטל לבד. אבי חלק אותו אתי ומאז הוא התוודה בפניי, בפני חברי, חבריי למאבק וזרים שהבאתי לביתנו במיטשל פליין לביקור אצלנו. הוא הסביר שוב ושוב שהוא הכריח אותי להתוודות בגלל הפחד שלו ממשטרת הביטחון. בכל פעם שביקרתי את אבי לאחר שחרורי הוא היה מצית סיגריה ואז ממשיך ומצית רבות אחרות. העשן החביא את צערו וייסוריו, הוא היה מוכרח לדבר, ממש כמו שהכריח אותי לדבר. הדיבורים שלו היו בקשת סליחה. התא בתחנת המשטרה סי פוינט, החקירה בחדרים בכיכר קלדון, ותחנת המשטרה ב[עיירה השחורה] גוגולתו [Gugulethu] היו תמונות שנשארו חקוקות בזכרונו ממש כשם שהלכו והיטשטשו בזכרוני שלי. אבי לא יכול היה לסלוח לעצמו; הוא ביקש מחילה מבנו. אבל כל פעם שהבטחתי לו שאכן סלחתי, עוררה מחדש ספק בליבו. הוא היה אסיר של זכר המאורעות הרי הגורל האלה.

הייתי קורא לו אבויה [Aboeja], אבא. הוא הסביר שוב ושוב שהוא פחד שהשוטרים יהרגו אותי. הוא לא רצה שהם יגעו בי, חשב שהוא יכול להערים עליהם. אבל בכל גרסאות הסיפור שלו, ההודאה שלי – איך ומדוע הודיתי – הושמטה. זה היה החלק שעליו לא יכול היה לספר. עכשיו, 30 שנה לאחר מכן, הזכרונות והתמונות חוזרים אלי בשעה אני כותב את ההודאה הזאת – דיווח, למה נתתי תצהיר במשטרה.

הסיפור הזה מוקדש לאבי שהתמודד ונאבק כל חייו עם נכותו, עם משפחתו, עם הנסיון לתת חינוך לילדיו, ועם כל השדים שלו, שבסוף ימיו כללו גם פונדמנטליזם דתי. הסיפור מוקדש גם לדברים היפים שעשו ממנו אבא שלי – אהבתו למוזיקה, ליידע, ללימוד ולוויכוח. הוא היה איש שלאחר שנים של חיפושים חסרי-מנוח אחר משמעות, שנים של זעם על מצבו, למד לבטא את אהבתו לאמי ולכל ילדיו.

הסיפור מוקדש גם לז'אן, ולחברים שנשארו במעצר גם לאחר שהשתחררתי. הוא מוקדש גם לאלה שהעידו נגד חבריהם, ולאלה שסירבו לעשות זאת והלכו במקום זאת לכלא. אבל מעבר לכל, הווידוי הזה הוא בשבילי, עבורי.

זה לא סוג של ריפוי בדיבור. תמיד רציתי לאחוז בידו של אבי כשסיפר את גרסתו לאירועים ולומר: "שנינו היינו שם, ושרדנו את זה."

***

ב-16 בספטמבר 1977 תיכננו ללכת להלוויה של סטיב ביקו בקינג ויליאמס טאון לאחרי שביקו נרצח במעצר.⁴ סיפרתי בבית שאני הולך לראות טלויזיה אצל חבר, אבל במקום זה הלכתי לישיבה עם ז'אן וחברים אחרים. התארגנתי גם לישון אצל משפחה של חברים באותו לילה.

בשש בבוקר למחרת העירה אותי דודה ג'ולי, חברה של משפחתנו, בלחישה: "אבא שלך בכניסה עם שני שוטרים לבנים. אמרתי להם שאני לא בטוחה שאתה כאן. לך תתחבא בחצר או קפוץ מעבר לגדר."

חצי לבוש רצתי לחצר, טיפסתי על הגדר ואז הרגשתי יד מוכרת אוחזת ברגלי. הרגשתי את מגעה של היד המחוספסת, שהיכתה אותנו קשה כשהיינו ילדים, ושבעת ובעונה אחת ידעה גם להפוך בעדינות דפי ספר, כתב-עת או עיתון, שאבינו רצה שנקרא.

"בוא אתי! אל תפחד. הם רק ישאלו אותך כמה שאלות, ואני אבוא אתך," אמר. רציתי נואשות להאמין לו באותו רגע, אבל כשהיינו ילדים, אבא שלי תמיד שיקר לנו כשהבטיח מתנות, ביקורים אצל חברים או שיקח אותנו לסרט.

הצצתי מעבר לגדר וראיתי שביל צר לפני. לו רק הייתי מצליח לדלג לעבר השני ורץ במורד השביל, כמה שונים היו חיי יכולים להיות? נשארתי והתלוויתי לאבא שלי.

סרג'נט ספייקר (ה"מסמר") ואן וייק, קצין בילוש דירק פרמילן וארבעה או חמישה שוטרים אחרים הלכו לפני כן לביתי בסולט ריבר לעצור אותי. אבי אמר להם שאני לא בבית, אבל הבטיח שייקח אותם אליי והתחייב לשתף פעולה באופן מלא.

הבנתי שמשהו לא כשורה כשפנינו לכביש המהיר לקייפ פלאטס במקום לנסוע לכיכר קלדון בעיר, שבה נמצא מטה משטרת הבטחון. לקחו אותו לתחנת המשטרה גוגולתו. הם הובילו אותו כשידיי באזיקים אל רב-סרן סוארט, שעמד על כך שאינו מאמין באפליה. "לבן, חום או שחור – אני מטפל בהם בדיוק באותה צורה. אם הם קומוניסטים, אני הורג אותם."

כשהגיע תורנו, אבי נכנס למשרד. "בן, אתה הולך לעבוד עם הרב-סרן ועם השוטרים כאן. אתה הולך להגיד להם הכל."

רב-סרן סוארט שלף תצלומים מתוך תיק והניח אותם לפניי. זיהיתי בהם עשרות חברים וגם את עצמי מדבר באסיפות בבתי ספר, ומפגין בלנגה, ניאנגה, גוגולתו, מוובריי ובמקומות אחרים.

"בני, אתה מוסלמי," אמר אבי. "אסלאם פירושו התמסרות. התמסרות לידי האל, לידי הממשלה, לידי הוריך. אתה חייב למסור את עצמך. ספר למייג'ור הכל."

דמעות של זעם נקוו בעיניי.

רב-סרן סוארט הבחין בכך והגביר את הלחץ. "אנחנו לא מגינים על המפלגה הלאומית או על ראש הממשלה פורסטר.⁵ אנחנו במשטרת הבטחון מגינים על המדינה. למדינה אין שום קשר עם מפלגות פוליטיות או עם הממשלה. המדינה דואגת רק את שלום, סדר ויציבות."

רב-סרן סוארט עימת אותי עם נושא, שעתיד היה להעסיק אותי כל חיי: היחס בין המדינה, הפוליטיקה, הממשלה, והכוח. אבל ברגע ההוא חשתי רק פחד וזעם.

היכרתי היטב את אבא שלי. הייתי אז קצת יותר גבוה ממנו, אבל הוא היה חזק הרבה יותר ממני. הוא נהג להכות בנו ללא רחמים, ואני שנאתי אותו על כך – על כך שהיכה את אמי, על כך שנטש אותנו ועל כך שלא דאג לנו לפרנסה. שנאתי אותו על כך שרצה לעשות ממני גבר – לא רציתי להיות גבר. אבל ברגע ההוא שנאתי אותו על כך שעמד לצידה של משטרת הבטחון, על כך שרצה לבגוד בחברים שלו ובפעילים. הוא רצה שאבגוד במהפכה.

פניתי אליו. "הם הרגו את סטיב ביקו," אמרתי. "הם הרגו את אימאם הארון⁶ ומאות של ילדים בלתי חמושים. אני לא אספר להם כלום. אני שונא אותך."

אבי הוריד פתאום את כל המסכות ופנה למייג'ור סטיוארט. הו הם פס! ["תחזיק את החזיר הזה!"], הוא ציווה.

סוארט עשה זאת מייד. אבי המטיר אגרופים על כל גופי. אז לקח את החגורה שלו. תוך דקות הייתי מכוסה בסימנים אדומים וכחולים.

שלושה או ארבעה שוטרים לבנים עמדו בפתח הדלת. "יש לך אבא טוב. אנחנו צריכים עוד גברים כמוהו," אמרו בלעג.

לא בכיתי. לא יכולתי. (בשנים שלאחר מכן, כשהייתי רואה את אבויה משחק בידיו, תהיתי פעמים רבות אם הוא נזכר במכות ההן).

סירבתי לשתף פעולה. אבא שלי דיבר עם המייג'ור במשרד אחר ואז הלך. אני ניסיתי להימלט מגופי. רציתי למחוק לגמרי את רגע הבושה הזה, אבל לא הייתי מסוגל. יחד עם עוד תשעים או מאה צעירים אחרים, בגיל חמש-עשרה, הייתי עצור לפי סעיף 6 הארור של החוק נגד טרור.⁷ כשהמייג'ור חזר, הוא אמר: "יו סלאמסה פארק! [חזיר מוסלמי שכמוך!] אנחנו נביא חזיר שלם לכאן שתאכל."

הושלכתי לתא שלא היו בו שמיכות ולא שירותים. ניסיתי להתיישב על הריצפה, אבל אז הבחנתי בשני עכברושים לוטשים בי מבט סקרני. משך שעות לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר פרט לבושתו של אבי.

שירותי הבטחון חזרו לקחת אותי והובלתי כפות באזיקים ועירום לסורגים במשרד שלהם. אילצו אותי לעמוד שם בערך שבע או שמונה שעות. הם הראו לי צילומים. סירבתי לזהות כל אדם, גם לא את עצמי, בתמונות שלהם.

בערך בשמונה בערב הועברתי לכיכר קלדון. למחרת נלקחתי למשרדו של ספייק ואן וייק המפחיד. גם אחיו, אנדריס, היה שם. רוב האנשים האמינו שספייקר דפק מסמר דרך הזין של אחמד עוסמן, שבר לסטפאני קמפ זרוע או רגל, והרג בעצמו את אימאם הארון. לספייקר ולאנדריס היו כפות ידיים עצומות. לא ישנתי בכלל בלילה והרגשתי עייף ומבולבל. לא נתנו לי להתרחץ או לאכול. איש מהם לא אמר מילה, הם פשוט ישבו שם. על השולחן היו מונחים עט ובלוק כתיבה. בסופו של דבר ספייקר אמר: "כתוב! אנחנו רוצים לדעת הכל. ואל תחשוב שאתה יכול לעבוד עלינו, אנחנו ממילא יודעים הכל." כמו עצורים רבים לפניי עניתי, "אם אתם יודעים הכל, אתם לא צריכים שאספר לכם."

ספייק פשוט צחק. "אבא שלך יבקר אותך מחר. אנחנו מחזיקים אותך לפי סעיף 6. נמשיך להחזיק אותך כמה שנרצה, ולעולם לא תראה עוד אור יום."

אז העבירו אותי לתחנת המשטרה סי פוינט.

***

בין ספטמבר לדצמבר 1977 הייתי מקשיב הרבה לצליל הגלים המתנפצים אל הסלעים שמחוץ לתחנה. דמיינתי שהתא שלי הוא אי. הים פלש אל תוך שנתי. עלו בי תמונות קשות של אבי אסור בבית כשהיה ילד. אמא שלו היתה נועלת אותו לעתים קרובות בבית, כיוון שנולד נכה וכפות רגליו היו מעוותות. סבתא שלנו חששה מהסטיגמה של נכות בקהילה; היא לא שלחה את בנה לבית-הספר ושמרה אותו בבית עד גיל עשר. אבא שלי לימד את עצמו לקרוא, לשיר, והוא אהב רדיו. לאבויה היה טקס יומי של חבישת רגליו ושפשופן במשחת זמבוק. מנעוריו הוא היה נועל מגפיים מיוחדים. שנים לאחר מכן הייתי הולך לעתים קרובות לסי סטריט בקייפטאון להביא אותם לתיקון. כשמת, האימאם שקבר אותו דיבר על הזמנים שבהם אבא שלי היה הולך מדלת לדלת לעשות עבודה קהילתית במיטשלס פליין, איך אסף כסף כדי לבנות יותר מעשרה מסגדים בעיירות השינה שנבנו לצבעונים בקייפטאון בין 1979 ל-1996. האימאם אמר, שרגליו המעוותות יהיו מושלמות בעולם הבא. כששמעתי את המלים האלה קיוויתי שהעולם הבא באמת יהיה קיים. אבל אז, בתא שלי, נקישת מגפיו המתקרבים של אבויה נטעה בי פחד, שאותו ידעתי כילד כשהיה מכה אותי.

רעש הגלים הצורמני הטריד אותי בקומי ובשוכבי. תחנת המשטרה סי פוינט היתה בית לשיכורים ולגנבים קטנים; אנשים שלרוב עבדו כמשרתים, ומבחינתה של החברה הלבנה נעשו עכשיו מיותרים. קלות הצחוק והצעקות של שיכורים מיואשים הדהדו דרך התאים והקלו על הבידוד והפחד שלי. הצלילים האלה, יחד עם צווחות השחפים וצליל פגיעתם של כדורי הטניס במגרשים שמחוץ לתחנת המשטרה עדיין מהדהדים בחלומותיי.

כשהייתי נעמד בשירותים ומביט דרך החלון אל העיר, הייתי יכול לראות רק את מגדל השעון של קולג' האחים הנוצרים בהיי לבל רואד. אפילו כיום אני מתבונן לפעמים בשעון הזה, ומייחל שיהיו לו כוחות הקסם לשנות את הזמן. הייתי לבד בתא משך חודש ונכספתי לחברה, אבל נמנע ממני קשר עם כל אדם. סירבתי לקבל את הקוראן או התנ"ך כחומר קריאה, ולא הרשו לי אפילו להתרחץ, להחליף בגדים, או לחלץ עצמות בחצר שליד תאי. כינים שוטטו על המזרון האפור; צחנת גופי עזרה לאדות אותם כשנעשו איום רציני. שאלתי את עצמי אם אני משתגע. חשבתי הרבה על התאבדות. אבל גם האמנתי שאנחנו נלחמים את הקרב הטוב, וזה החזיק אותי.

הם חזרו ביום חמישי אחד אחר הצהריים. פרמילן והשני. היכו אותי עד שלא יכולתי לזכור איך קוראים לי. התחננתי שיפסיקו. הם רק צחקו והתפארו, שהם אפילו עוד לא התחילו באמת להתעסק אתי. אז התמלאתי כעס; צחקתי להם, קראתי להם בשמות גנאי והתגריתי בהם שיהרגו אותי. במקום זה הם השאירו לי נייר כתיבה ועט: "כתוב הכל. אנחנו נחזור." ביום ששי נפתחה דלת התא, ושמעתי את חריקת מגפיו של אבויה. חשתי הקלה וחרדה בבת אחת. הוא הביא לי אחד מתבשילי דודה שלי – היא היתה מבשלת כמעט טוב כמוהו.

הוא היה קודר והסתכל בי כאוב.

ואז הוא שוב התחיל. "סיפרת להם את כל הסיפור? אני רוצה שמות, כתובות ותוכניות. אני רוצה שתיתן להם את שמות המנהיגים; אלה שמתחבאים להם בבתים הנוחים שלהם ושולחים ילדים להילחם בשבילם את המלחמה שלהם."

הפסקתי לאכול. "בבקשה, לך," התחננתי. "עזוב אותי לבד. רק תגיד לי שהכל בסדר בבית."

הוא אחז בידי והפיל אותי ארצה. "ממזר שכמוך! אמא שלך בבית חולים גוססת בגללך. אתה חושב שאני רוצה לעשות את זה? לא. אני רוצה שתספר להם הכל כדי שתוכל לחזור הביתה ולראות את אמא שלך."

נשברתי, בכיתי, ואמרתי בשקט: "אבויה, אני לא אוכל לחיות יותר. אני אאבד את הכבוד העצמי שלי, את החברים שלי, ואני אהפוך לבוגד."

"ביש מזל, נערי," הוא ענה באדישות מופגנת. "בעולם הזה אנחנו לא תמיד יוצא לנו להיות מה שאנחנו רוצים להיות. תתחיל להתפלל ותספר להם הכל."

אבא שלי מעולם לא הבחין בבוז על פניהם של אנשי משטרת הבטחון בכל פעם שדיבר אליי.

***

הייתי גמור. תחנת המשטרה סי פוינט עלתה על גדותיה, והיומנאי כבר לא יכול היה להשאיר את התא שלידי ריק כדי למנוע ממני כל מגע עם אסירים אחרים. רוני, נער צעיר שנתפס מקיים יחסים עם גבר לבן על החוף, היה בתא הסמוך לשלי. הוא ניסה לנחם אותי. הוא דיבר אתי על הטריקים שלו, איך הוא אוסף גברים על הטיילת. מרוני למדתי על The Wall, אחד מאתרי הקרוזינג היפים ביותר בעולם [שעל החוף]. לא עישנתי, אבל הפריט היקר ביותר שיכולת להחזיק בכלא היה סיגריות או טבק. לרוני היתה סיגריה אחת. הוא כמעט הצליח לשכנע אותי שאמצא קצת מנוח אם אעשן אותה. הוא שם אותה בתוך לולאה והשליך אותה לתוך החצר שלי, שם הרמתי אותה כשהלכתי להביא מים. ישבתי עם הסיגריה הזאת יום שלם, מדמיין איך זה יהיה לעשן אותן. אבל לא יכולתי לעשן אותה, והחזרתי לו אותה.

לא כל השוטרים היו רעים. דרום אפריקה פלשה לאנגולה ב-1976 וצעירים לבנים רבים לא רצו להילחם מלחמה חשאית ומפוקפקת נגד השכנים שלהם.⁸ הם יכלו לחמוק מחובת השירות הצבאי בתנאי שיעשו את זמן השירות במשטרה. רבים בחרו באפשרות הזאת ולא ידעו שחילות המשטרה יישלחו זמן קצר לאחר מכן לעיירות [של השחורים] כדי להילחם נגד אזרחים בלתי חמושים.

מרקוס היה צעיר יהודי, שרצה להימנע מהגיוס ולהישאר בארץ [במקום לברוח לחו"ל], והתנדב לשרת במשטרה. האפריקנרים ושאר השוטרים דוברי האנגלית היו אנטישמים גאים. הם סירבו לאפשר לו לצאת לחופשה ביום שבת, כי חשבו שהוא שומר מיצוות. בימי שבת אחר הצהריים מרקוס היה בא לתא שלי ומביא לי עיתונים ישנים, פירות, ובכמה הזדמנויות, גם רדיו. כך שמעתי, שהממשלה הוציאה מחוץ לחוק את הארגון של סטיב ביקו, ה-Black People’s Convention וארגונים רבים אחרים, אנשים ועיתונים. כך נודע לי שההתקוממות נמשכת באזורים שונים ושרוב חבריי נאסרו.

מרקוס היה בחור יפה וידעתי שהוא הומו. למרות שלמדתי על השואה ועל מותם של שישה מיליון יהודים מספרי הלימוד שלנו, מרקוס הסביר לי את משמעות הדברים אחרת. בזמן שניסה להתחמק מהגיוס הוא ביקר במחנות ריכוז בפולין ובגרמניה, וממנו למדתי, שגם הומואים נאסרו במחנות ונהרגו באלפיהם. מרקוס בדיוק קרא בגרמנית את ספרו של היינץ הגר, המשולש הוורוד,⁹ וסיפר לי מה שקרא. בכיתי כי הרגשתי שאני מבין את זה.

***

אבי חזר ביום ששי האחרון של חודש אוקטובר. לא נתתי תצהיר למשטרה. הוא רתח מזעם. הוא הביא אתו את המכנסיים החומים. "יש החמרה במצבה של אמא שלך. אין לה עוד הרבה זמן לחיות. אתה צריך לתת להם תצהיר. אתה לא רוצה הרי שהמוות שלה ירבוץ על המצפון שלך." ואז לחש באוזני: "תגיד להם את האמת, אבל אם אתה לא יכול, תגיד להם מה שלא יהיה. הבאתי לך גם קצת כתאבּ [ספרי תפילה]. התפלל למען אמך."

לא ידעתי מה לעשות. התחננתי שיספר לי עוד על אמא שלי, אבל הוא לא הסכים.

כשהלך התחלתי לחבר בראש את ההודאה שלי. היו לי הרבה גרסאות. אני יכול לקחת על עצמי את האשמה על כל מקרי ההצתה, למרות שבאותו שלב לא הצתתי אף בית ספר אחר. מוקדם יותר באותה שנה סיימתי את הלימודים בבית הספר שלי. אבל האסטרטגיה הזאת תהיה טפשית ואף אחד לא יאמין לי. אני יכול לספר להם על הפעולות שהייתי מעורב בהן בארגון שביתות לימודים, חרם מוצרים והפגנות, אבל לא יכולתי לכתוב את זה. רוני עזב. לא היה לי עם מי לדבר.

ביום שלמחרת דיברתי עם מרקוס. הוא הרגיש חסר אונים. הוא החזיק בידי, ליטף את ראשי ובכה. אני החלטתי לכתוב את ההודאה. ביום שני שלאחר מכן מסרתי למשטרה הודאה בת ארבעה-עשר עמודים שתיארה את מעורבותי בשביתות, נקבה בשמות חברים שידעתי שנעצרו כבר והצהירה שתכננו לשרוף בתי ספר, בנייני ממשלה ואת בתיהם של משתפי פעולה. כתבתי שהם יכולים להשתמש בתצהיר כדי להרשיע אותי, אבל שלמדתי מהדוגמא של ז'אן לעולם לא להעיד בבית משפט נגד חברים.

הרגשתי מרוקן. הטחתי את ראשי בקירות התא, רציתי למות. קראתי בשמותיהם של אלה שחשתי שבגדתי בהם ושל אלה שלא הזכרתי. התמונה של אמי היתה מטושטשת, אבל זו של אבי נעול בבית על ידי אמו, המשיכה לרדוף אותי בייתר שאת. לא יכולתי לבכות, לישון או לשבת במנוחה. שוטרי משטרת הבטחון חזרו. הם השליכו את התצהיר שלי לריצפה. "אנחנו רוצים שתתחיל הכל מחדש ותספר את האמת," הם אמרו.

למרות מאמציי להודות וסיועו של אבי לחקירת המשטרה לא שוחררתי מבית הכלא אלא שבעה שבועות לאחר מכן. לאחר שהמשטרה הצליחה לסחוט ממני את ההודאה, שאותה דחו, לא הרשו עוד לאבא שלי אפילו לראות אותי. בוקר אחד הם קראו לו וביקשו ממנו לבוא לתחנת המשטרה בכיכר קלדון. כשהגיע הם התגרו בו, למרות ששיתף פעולה, ואמרו לו שהתאבדתי.

***

כשהגעתי הביתה ב-18 בדצמבר 1977, אמי לא היתה. חששתי שהיא מתה. פחדתי שהיא ברחה – איום שתמיד חזרה עליו אבל מעולם לא הוציאה לפועל. ידעתי שמה [Ma] (זה היה שם החיבה שלה אצלנו) יכולה לברוח. היא אהבה לברוח בתור ילדה. אחד מהשירים האהובים עליה היה שירו של קול פורטר, Everytime We Say Goodbye ["בכל פעם שאנחנו אומרים להתראות"]. הזכרון העצוב ביותר של פרידה הוא כשנפרדתי מאמי ביוהנסבורג בגיל שש לאחר ביקור אצל סבתא שלי וראיתי אותה רצה על הפסים, מנסה לתפוס את הרכבת חזרה לקייפטאון.

אחיי ואחיותיי היו בבית כשחזרתי מתאי המעצר. שלחו לקרוא מהעבודה בדרמר פאשנז [Dermar Fashions] לדודתי מיה, שגידלה אותי. בנה בן החמש כרך את זרועותיו סביבי ובכה כמו גדול. ממנה שמעתי שאמא שלי עברה התמוטטות עצבים ואושפזה.

***

בשנת 1977 נעצרתי ועוניתי פעמיים. זאת היתה השנה שבה אמי התגרשה מאבי. היא גם התאהבה בגבר אחר, אחיו של חברה היחיד. היא גם מתה באותה שנה. היא היתה בדיכאון במשך ארבע שנים. היא סבלה מדכאון קליני כל חייה – זוהי הירושה היקרה ביותר שאני נוֹצֵר מאמי. מה ברחה, אבל לא כמו שחשבתי. היא ברחה מבית החולים הפסיכיאטרי חרואטה סחואר. היא רצה עירומה וחופשייה ברחובות של סולט ריבר אל המרחצאות הציבוריים בספנסר רואד, שבהם נהגה משפחתנו להתקלח, כי לא היה לנו חדר רחצה בבית. היא אושפזה בכפייה. בלילה שבו שוחררתי אבויה לקח אותי לראות את מה, ובפעם הראשונה זה חודשים היא דיברה. יכולתי רק לבכות.

כמה ימים לאחר שראיתי את אמי במרכז הפסיכיאטרי אבלון (הנקרא עכשיו שרה ברטמן סנטר),¹⁰ הלכתי לז'אן וסיפרתי לה שנתתי הודאה במשטרה וששוחררתי.

***

זמן קצר לאחר מכן נחשבו כבר נסיונות להצית בתי-ספר למעשי חבלה, שהעונש עליהם הוא חמש שנות מאסר לפחות. שלושים מחבריי נאסרו על בסיס עדויות, שחברים אחרים נתנו בבית המשפט. היינו ילדים אז, וכמו ילדים קיווינו, שנוכל לשנות את העולם בכוח הרצון שלנו. עולם המבוגרים של הורים, שוטרים, שופטים, תובעים, פוליטיקאים וסוהרים שינה כמה מהתפיסות שלנו. אבל רובנו המשיך להאמין, שאפשר לשנות את העולם.

אבי השתנה. לאחר שנעצרתי שוב ונכלאתי, הוא הצטרף לחברים הפעילים במיטשלס פליין והתחיל לארגן אנשים לפעולות נגד שכר הדירה הגבוה, לגיוס תמיכה בשובתים ובעצורים. הוא הפסיק להכות את אמי ובמקום זה התחיל ללכת לאסיפות ולהפגנות. הם נישאו מחדש. הוא עזר לארגן את הפגנת הייסוד של החזית הדמוקרטית המאוחדת (UDF). יש לי צילום שחור-לבן של אבא שלי מוכר את Grassroots, עיתון הקהילה, יחד עם טרבור מנואל, מרקוס סולומון, זלדה הולצמן, ג'וני איל, מרגי לואיס וקווין פאטל.

לא יכולתי לעשות כלום – אהבתי אותו, והלכנו ברחובות של מיטשלס פליין ביחד, הוא במגפיים שלו ואני בנעלי התעמלות.

התנועה האסלאמיסטית התפשטה בדרום אפריקה ובמיוחד בקייפטאון לאחר המהפכה האיראנית. הפתווה נגד סלמן רושדי הפכה את דודתי מיה מהתגלמות הסובלנות הדתית לקריקטורה של אמונה.

הלחץ מצד המשפחה, המנהיגים הדתיים והקהילה שינה את הפוליטיקה של אבויה, וכך הגיע לקיצו הפיוס הקצר בינינו כאב ובן.

חזרתי לחוש את מגע גופו הקר של אבי רק כשמת לפתע בשנת 1996. לעולם לא אשכח את מגעו, על הדו-משמעות שבו. אני מחפש עדיין את כל פגמיו כפי שנגעו בי פעם. אני נאבק כדי להדחיק את נוכחותם השלילית בתוכי. ואני מנסה לזכור את אהבתו אלינו וליידע. אני רוצה לזכור את האב שלימד אותי על אבן רושד ועל א-רומי,¹¹ האבא שדיבר אתי על סלאח א-דין ועל מנדלה.

תירגם: גדי אלגזי

הערות

[1]	בין פברואר לאפריל 1980 סחפה תנועת מחאה עצומה את בתי הספר והאוניברסיטאות בדרום אפריקה. כמאה אלף תלמידים וסטודנטים השביתו את בתי הספר. במענה לכך פתחו שלטונות האפרטהייד במסע דיכוי. ברנרד פורטוין, בן 19, וילם לובה, בן 15, נורו ממכונית משטרה בלתי מסומנת. קראו עוד כאן.

[2]	החזית הדמוקרטית המאוחדת, UDF, איגדה בשנות השמונים מאות ארגוני קהילה, כנסיות, איגודים מקצועיים, פעילות ופעילים למאבק משותף נגד האפרטהייד והפכה לכוח מרכזי במאבק נגדו בשנות השמונים. ה-UDF אימצה את אמנת החירות של הקונגרס הלאומי האפריקני ופעלה בשיתוף פעולה איתו.

[3]

בעיירה סווטו פרצה ב-1976 התקוממות הנוער השחור והתפשטה לעיירות בכל רחבי דרום אפריקה. ההתקוממות דוכאה באכזריות, אך סימנה מיפנה של ממש במאבק לשחרור: עד אז הטילו אנשי הקונגרס הלאומי האפריקני ספק, אם יש בתוך החברה הדרום-אפריקאית כוחות התנגדות מספיקים כדי להפיל את שלטון האפרטהייד יחד עם המחתרת, שמאז שהוצאה מחוץ לחוג התבססה מחוץ למדינה.

[4]	סטיב ביקו, מנהיג סטודנטים שחור ממתנגדי האפרטהייד, מייסד Black Consciousness Movement, נרצח בתא המשטרה ב-12 בספטמבר 1977, כחודש לאחר שנעצר. הדרישה לחקור את מותו עורר תנועת מחאה בדרום אפריקה ובעולם, בשנים שבהן שלטונות האפרטהייד ניסו לשמור על מראית פנים של נורמליות.

[5]

ג'ון פורסטר היה ראש ממשלה דרום אפריקה מ-1966 עד 1978, ולאחר מכן נשיא עד 1979. כלאומן אפריקנרי התחמק מלהתגייס במהלך מלחמת העולם השנייה ואהד את הרייך השלישי. עמד בראש המפלגה האפריקנית השלטת, המפלגה הלאומית החל מ-1966. כראש ממשלת דרום אפריקה המבודדת בזירה הבינלאומית הצליח באפריל 1976 לערוך ביקור נדיר במדינה אחרת – כאורחו של יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל. הביקור היה מרכיב פומבי במערכת היחסים המיוחדת של ישראל ודרום אפריקה שהתפתחה בשנות השבעים, שבמסגרתה סיפקה דרום אפריקה בין היתר לישראל אורניום, בעוד שישראל סיפקה נשק לדרום אפריקה שעליה הוטל אמברגו על נשק.

[6]	עבדאללה הארון, אימאם המסגד בקלרמונט, פעיל מוסלמי מרכזי נגד האפרטהייד בשנות הששים, נעצר על-ידי שירותי הבטחון לארבעה חודשים ונמנע ממנו כל מגע עם אנשים מחוץ לכלא. הוא מת במעצר ב-29 בספטמבר 1969. מותו נחשב נקודת מפנה בהיסטוריה של יחס הקהילה המוסלמית בדרום אפריקה לשלטון האפרטהייד. קראו עליו עוד פה.

[7]	סעיף 6 של "חוק הטרור" מ-1967 איפשר לעצור אדם החשוד בטרור (כלומר כל מתנגד משטר) למשך 60 יום בהוראת קצין משטרה בכיר ללא משפט; ניתן היה לחדש את המעצר עם סיומו. לא היתה חובה להודיע על המעצר לקרוביו של עצור, וכך "נעלמו" רבים מן העצורים.

[8]

לאחר שאנגולה השתחררה משלטון פורטוגל לאחר מהפכת הקצינים השמאלית של 1974, עלתה בה לשלטון תנועת השמאל MPLA. אנגולה החופשית הלאימה את אוצרות הטבע ונתנה תמיכה פוליטית וצבאית לכוחות הקונגרס הלאומי האפריקני. כדי להחליש אותה חיזקו מעצמות המערב ודרום אפריקה תנועות מחתרת חמושות מתחרות, ובסופו של דבר פלשה דרום אפריקה לאנגולה, שם נתקלה בכוחות קובניים שנשלחו להגן על אנגולה. המלחמה באנגולה החלישה את שלטון האפרטהייד. אלפי קובנים – חייליםות, רופאיםות, מהנדסיםות ועוד – שילמו על כך בחייהם.

[9]

היינץ הגר נעצר בוינה בשנת 1939, כשהיה בן 22, למשך שישה חודשים כהומוסקסואל. לאחר מכן הועבר למחנה ריכוז בגרמניה, בו נשאר עד השחרור ב-1945. במחנות הריכוז חויבו אסירים הומואים לענו משולש ורוד על בגדיהם. ב-1972 התפרסם ספרו הגברים עם המשולש הוורוד , אחד הדיווחים הראשונים בגוף ראשון על רדיפת הומוסקסואלים ברייך השלישי. הספר מילא תפקיד חשוב בתנועה לשחרור הגייז בגרמניה, אוסטריה ובאירופה בכלל.

[10]

שרה ברטמן [Sarah Baartman], שנולדה בסביבות 1790 ונפטרה ב-1815, היתה אשה בת עם החויחוי האפריקאי, שנחטפה והוצגה במסגרת תצוגות קרקס של אנשים משונים ומפלצות והזינה פנטזיות הגזענות בכל רחבי אירופה. היא שווקה בתור "ונוס ההוטנטוטית", ונפטרה לפני שמלאה לה שלושים. שרה דיברה שלוש שפות לפחות, שרה וניגנה; ז'ורז' קובייה, מגדולי מדעני הטבע של התקופה, ניתח את גופתה וקבע שיש בה מרכיבים מן הקוף. לאחר הפלת שלטון האפרטהייד תבע נלסון מנדלה מצרפת להשיב את גופתה וב-2002 הובאה גופתה לקבורה בדרום אפריקה.

[11]	אבן רושד (ابن رشد, 1126-1198), פילוסוף, חוקר טבע, מתמטיקה ורפואה מוסלמי איש קורדובה, פרשן אריסטו ואפלטון; ג'לאל א-דין רומי (جلال الدین محمد رومی, ‎1207-1273), משורר, משפטן ותיאולוג מוסלמי צופי, מגדולי המשוררים של השירה הערבית הקלסית.

---

• הסיפור פורסם לראשונה ב-South African Literary Journal Words etc. תודה מיוחדת לקרינה ברינק על עריכה מעולה של הטקסט המקורי.
• אנו מבקשים להודות בחום לזכי אחמט, שנתן את רשותו לפרסום בעברית של הטקסט באתר תראבוט.
• קראו על פעילות ארגון TAC כאן: www.tac.org.za
• וגם על הפעולה למען חינוך שווה בדרום אפריקה: www.equaleducation.org.za