יום שני, 17 בינואר 2011
ביום ראשון, ה־16 בינואר 2011, הרסו כוחות המינהל תחת אבטחה משטרתית כבדה את הכפר הבדואי אל עראקיב, בפעם התשיעית מאז הריסתו הראשונה ביולי 2010. תוך כדי הריסת הכפר הפעילו כוחות המשטרה אלימות קשה, תוך כדי שימוש בכדורי ספוג (אמצעי משטרתי לפיזור הפגנות) אשר פצעו כאחד עשר מהתושבים, אחד מהם נפגע בעינו.
כוחות משטרה ובולדוזרים מתקרבים לאל עראקיב
הפעם נראה כי המנהל החליט לפנות סופית את התושבים, כפי שהתבטא שלמה ציזר, מנהל הפיקוח במנהל מקרקעי ישראל, בראיון לאתר "וואלה": "יחד עם העבודות, פינינו את הפסולת מההריסות הקודמות שהיו מפגע בטיחותי וסביבתי. באותה הזדמנות, התחלנו להכשיר את המקום לנטיעות, כדי לשמור את הקרקע שם".
במהלך ההריסות נעצרו מספר תושבים שמחו על הרס בתיהם. במקביל להריסות החלו כוחות המנהל לפנות את השאריות של שמונת ההריסות הקודמות, והחלו בעבודות יישור השטח כדי להכשירו לנטיעות. פעילים שניסו להגיע לכפר הבוקר (שני, 17/1) כדי לצפות ולתעד את הנעשה בו עוכבו על ידי כוחות המשטרה, ופעיל תראבוט גדי אלגזי נעצר על ידי המשטרה.
אחר הצהריים של יום שני, לאחר שעובדי המינהל עזבו את שטח הכפר, ניסו תושבי אל עראקיב לחצות את הערוץ המפריד בין בית הקברות לכפר ולשוב לכפר. בן רגע הגיעו כוחות משטרה שהיכו באלות ללא אבחנה וירו כדורי גומי כדי להרחיק את התושבים. תשעה אנשים נעצרו על ידי המשטרה, ביניהם תושבי הכפר ופעילים שבאו לסייע, ובהם חיה נוח ומומתאז ח'טיב מפורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי.
הכפר אל-עראקיב קיים כבר מזה כשמונים שנה. בתחילת שנות החמישים ביקש השלטון הישראלי החדש מתושביו להתפנות מהמקום באופן זמני, תוך הבטחה שיורשו לחזור לכפר תוך שישה חודשים. הבטחה זו לא קוימה מעולם. בתחילת שנות התשעים החליטו תושבי הכפר וצאצאיהם לחזור לאדמותיהם, ולממש את ההבטחה שניתנה להם. מאז מנסות הרשויות לפנותם באמצעים שונים. בין האמצעים: ריסוס מהאוויר של שדות הדגן שזרעו התושבים בחומרי הדברת עשבים. לאחר שבית המשפט הגבוה לצדק פסק כי אמצעי זה מהווה סכנה בריאותית וסכנה לחיי אדם נפסק השימוש באמצעי זה והרשויות החלו בסדרת פעולות של חריש עמוק על ידי טרקטורים כדי לעקור את הנבטים הצעירים. השנה, לאחר שהתברר כי תושבי אל עראקיב דבקים באדמותיהם ואינם מוותרים החל מנהל מקרקעי ישראל בסדרת הריסות חוזרות ונשנות של הכפר, על בתיו, מטעיו, לוליו ומחסניו. ההריסה הראשונה התבצעה ב־27 ביולי 2010, ובה, לראשונה מזה שנים רבות, נהרס לחלוטין כפר מיושב. בהריסה זו השתתפו כוחות משטרה עצומים שפינו בכוח את התושבים משטח הכפר. התושבים חזרו לאדמתם ובנו לעצמם מבני מגורים, והרשויות חזרו והרסו אותם תשע פעמים. לאחר ההריסה השנייה הוגלה השייח' סיאח' אל טורי, מנהיג הכפר, ונאסר עליו להיכנס לשטח הכפר. אל טורי נאלץ להתגורר במשך מספר ימים בשטח בית הקברות של הכפר, משם נשא מסר של שלום ופיוס לכלל תושבי ישראל, בו הסביר מדוע הבדואים אינם פולשים, וקרא להפסיק את הריסות הכפר.
ההריסות החוזרות ונשנות של הכפר אל עראקיב אינן מקריות. הן חלק מתכנית 30 הימים, המיועדת לפנות את הנגב מתושביו הבדואים. גם ההריסה הנוכחית היא חלק מתכנית זו. הפרקטיקה המופעלת ברגעים אלו ממש באל עראקיב אינה חדשה בהיסטוריה של מדינת ישראל. טיהור של שטחי אדמה, הן מתושביהם המקוריים והן מכל שריד לקיומם – מבנים, שטחי חקלאות, עצים ועוד, וכיסוי השטח בנטיעות של עצים, היא פרקטיקה שהופעלה כבר במקומות רבים בישראל. למשל, לאחר מלחמת 1967, הכפרים הערביים יאלו ועמואס שבאזור לטרון נהרסו עד היסוד ועל חורבותיהם ניטע "פרק קנדה". דבר זה חזר על עצמו בעשרות מקרים שונים. גם עתה נראה שהמדינה מנסה למחות כל זכר לעובדת קיומם של תושבי אל עראקיב ולהשכיח כל קשר שלהם למקום.
כרגע, יום לאחר ההריסה התשיעית של הכפר, תושבי הכפר מכונסים באזור בית הקברות שלהם הצופה אל הכפר, בו החלו לקבור את מתיהם כבר לפני שמונים שנה, ומנועים מלהתקרב לשרידי הכפר. מבית הקברות הם יכולים להתבונן בדחפורים ובשאר הכלים הכבדים המיישרים את כפרם ומוחים כל זכר להיסטוריה האנושית של הכפר. עובדי הקרן הקיימת לישראל כבר מתחילים בהכשרת השטח לנטיעות, ואם לא נצליח לעצרם מבעוד מועד יכוסה שטח הכפר שתילים ירוקים, לקראת ט"ו בשבט, חג האילנות, החל השבוע ביום חמישי.
אסור לתת לזה לקרות. זה טיהור אתני באופן המובהק ביותר. מפנים בני אדם, הורסים את בתיהם, ומנסים למחות כל זכר לקיומם. זהו ניסיון לשכתב את ההיסטוריה של הציונות, ולהכשיר, בדיעבד, את האמרה הציונית הידועה "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ". אבל ארץ זו כן הייתה מיושבת. תושבי אל עראקיב הם עדות חיה לכך, ולכן, אולי, השלטון כה תקיף ואלים בניסיונותיו לפנותם מאדמתם.