גידי וייץ מביא ב"הארץ" קטעים ממסמך מעניין – דיון שנערך ב-1962 במשרד ראש הממשלה על אי-שוויון במערכת החינוך, על טיפוח אליטות ועל מזרחים ואשכנזים.
מזכ"ל הסתדרות המורים, שלום לוין, התייצב בדיון הזה נגד המגמה המתחזקת להקמת מסגרות נפרדות לתלמידים חזקים. הוא הבין היטב שמסגרות כאלה יסלילו תלמידים בהתאם למעמדם ומוצאם ויפגעו במזרחים. הדבר מאשר את הממצאים והטיעונים אותם הציגו יוסי יונה ויצחק ספורטה כבר לפני שנים.
אבל שלום לוין יפסיד בדיון: המזרחים יופנו לחינוך המקצועי, חטיבות הביניים יאפשרו למיין תלמידים באופן אפקטיבי, ובשנים הבאות יוקמו עוד ועוד מסגרות נפרדות במערכת החינוך: אפליה לרעה בכסות של טיפול ב"טעוני טיפוח", ואפליה לטובה של המטופחים באמת תחת הכיסוי של "כיתות ייחודיות". חשוב לציין, שהגזענות היתה המוסכמה הכללית של הדיון ב-1962, וגם לוין חשב, שרק חינוך ילדים מזרחים בגן הילדים יוכל להחליף את הבית המזרחי.
בדבריו של בן-גוריון בדיון אין בעצם שום הפתעות. הם ביטוי לגזענות מוכרת ומושרשת בממסד הציוני-אשכנזי: יש צורך במזרחים – בלית ברירה, לאור תוצאות השואה. אבל הבאתם היא מהלך מסוכן: המזרחים הם נחותים, כי יש להם תרבות ערבית או לבנטינית. אם לא תיעקר מהם, הם ידרדרו את החברה כולה אל המזרח.
"הסכנה שיש לנו היא שהרוב הגדול של הילדים שלנו שההורים לא קיבלו חינוך במשך דורות יירדו לדרגה של ילדים ערבים. הם בעוד 10–15 שנה יהיו העם, ואנו נהפך לעם לבנטיני, או שאנו במאמץ מכוון נעלה אותם [את המזרחים] להרגלים שיש לך ולו [האשכנזים], ואתה התרגלת [להרגלים האלה] רק בקרב יהודי אירופה, בשעה שהעם היהודי היה עם אירופי."
מה צריך לעשות? לפי בן-גוריון, לא צריך לשאוף להקנות למזרחים רמה כללית: "עם ממוצע — זה יהיה ממוצע ערבי, כי כך הם היו כל הדורות..." וגם לא מספיק, שהמזרחים ילמדו לדבר עברית, כי צריך לעקור את תרבותם משורשה: "בכוח זה שיידעו עברית [המזרחים] לא יתעלו [לרמה הדרושה], [כי הרי] כל הערבים [בארץ] יודעים לדבר עברית. הדיבור עצמו עוד לא משנה, כל הילדים ידברו [בסופו של דבר] עברית, זו לא הדאגה. השאלה היא, איזה יהודים הם יהיו. האם הם יהיו יהודים כמו שאנחנו רוצים או כמו יהודי מרוקו, כפי שהם היו?" (כל ההדגשות שלנו)
זו השאלה המכרעת לפי בן-גוריון: "הבעיה היא, מה תהיה הדמות של עדות המזרח. הם יהיו הרוב של העם, להם יש שישה-שמונה ילדים ולאשכנזים רק שני ילדים... השאלה [היא] אם [הם, המזרחים] יורידו את העם או נצליח באמצעים מלאכותיים ומאמצים גדולים להעלות אותם".
בן-גוריון הניח ב-1962, שבעתיד ייווצר בחברה היהודית רוב מזרחי. נוכח הסכנות שכרוכות בכך, הוא מנסח פרויקט של שילוב אליטה מזרחית באליטה המבוססת, האמתית – בתנאי שהאליטה המזרחית החדשה תיפרד מתרבותה ותהיה צייתנית: "אם נעשה מאמץ משותף להעלות מתוך העדות האלה [אנשים] מוכשרים לאליטה, שגם יהיו להם ערכים ויוכלו לנהל את העם כמו שאנו רוצים שיתנהל... " זה העתיד המיועד למזרחים במשטר הציוני: אלה מהם שיסתננו לאליטה, שינסו להתקבל אל תוך המשטר הקיים, יוכלו "לנהל את העם" כמו שהאליטה הציונית-אשכנזית רוצה שיתנהל.
בן-גוריון משרטט עתיד מאיים, אם לא ינקטו בצעדים: "אנו מוכרחים לעשות מאמץ, שעתיד האומה יהיה כאילו לא הושמדה אירופה... איזו צורה תהיה למדינה אם היא תהיה לבנטינית? יהדות אמריקה תתגאה בנו?" הנה דרך לנסח חזון אלטרנטיבי: כן, מדינה לבנטינית, מזרחית, יהודית-ערבית משותפת. כזו ש"יהדות אמריקה" אולי לא תתגאה בה.