לאחר שלושים שנה שב ראובן אברג'ל לבקר בבית שאן - להפגנה נגד פינוי אנשים מדירותיהם בדיור הציבורי בבית-שאן.


ראובן אברג'ל, הפנתר השחור הוותיק, לא הפסיק לקדם מאבקים חברתיים. הוא חבר בהנהגת התחברות-תראבוט ומסייע לבת זוגתו, מרסלה אדרעי, לנהל את אתר האינטרנט מאהל נודד.

ביום ראשון הצטרף ראובן להפגנת הסולידריות של מפגיני שייח' ג'ראח עם המשפחות שפונו מבתיהן בדיור הציבורי בבית-שאן. יוזמה חשובה מאין כמוה לשיתוף פעולה בין פעילי שייח' ג'ראח למפוני עמידר מבית-שאן.

/media/arimages/orig/2010/08/02/reuven-small.jpg

מספר ראובן:

"שלושים שנה לא הייתי בבית-שאן וממש לא זכרתי איך נראה המקום. מצאתי את עצמי ברחבה הקטנה ליד בניין העירייה. ראיתי שם אישה עם חמישה ילדים יושבת בשמש הקופחת ומטפלת בילדים. שאלתי את הגברת: "איפה הסולידריות של התושבים האחרים עם המפונים מדירותיהם?" היא ענתה: "התושבים מאוימים על ידי המערכת הפוליטית שנשלטת על ידי משפחת לוי". שאלתי: "למה בדיוק את מתכוונת שאת אומרת שאנשים פוחדים?" היא סיפרה, שמנהלת לשכת הרווחה היא אחת מבנות המשפחה וגם מנהלת לשכת התעסוקה היא אחת מבנות המשפחה, וכמובן, הם נמצאים גם בביטוח הלאומי ובמשטרה. האמת שלא בדקתי את הענין, אבל זה בודאי שווה בדיקה.

בשעה שהייתי שם היתה לי הזדמנות להיווכח עד כמה האנשים מפוחדים ומבוהלים. בעודי מדבר עם הגברת, הגיע קצין משטרה בשם דימה מלווה בשני בלשים גברתניים, שנראו כמו בריוני משפחות הפשע. הם התנפלו באופן בלתי-מובן על שני סטודנטים מהקבוצה של פעילי הסולידריות עם שייח' ג'ראח ועצרו אותם, למרות מחאותינו ומחאות אנשי בית-שאן והם נלקחו לתחנת המשטרה. בזמן שהוכנסו לניידת, פתחתי את הדלת, התיישבתי ליד שני העצורים וביקשתי להיעצר איתם.

אמרתי למפקד: "אם אתה עצרת אותם על לא עוול בכפם אז גם אני רוצה להיעצר איתם." המפקד ענה: "אני מנהל כאן את תחנת המשטרה ואני קובע את מי לעצור. דווקא אותך אני לא אעצור." שני הבלשים הגברתניים הוציאו אותי מהניידת. שני העצורים שוחררו רק בסיום ההפגנה, בתנאי שיעלו לאוטובוס וייסעו ישירות לירושלים.

ברחבה ליד העירייה היתה משפחה מבודדת מוקפת בפעילים שבאו מירושלים. בעצת תושבים מקומיים שכיוונו אותנו החלטנו לצעוד לעבר שכונת אליהו, אחת השכונות החלשות בעיר. הלכנו בכביש הראשי מלווים בכמה עיתונאים. למרות שבעצם הלכנו במרכז הכביש, התנועה לא נחסמה, מפני שהעיר נראית שוממה.

בשכונה מצאנו את הנוף המוכר ממקומות דומים בארץ: שיכונים רבי-קומות, שניכרת בהם העזובה. חוץ מהמפגינים שבאו איתנו לא היה אף אחד בחוץ. ביקשו ממני לומר במגפון כמה מילות עידוד למפגינים, אבל החלטתי להפנות אותן לתושבים.

קראתי להם לפתוח את החלונות ולהקשיב למה שאני רוצה לומר להם. וראו זה פלא, התריסים שהיו מוגפים והאורות כבויים נדלקו אחד-אחד, חלונות נפתחו ואנשים התחילו להקשיב לנאום התוכחה. חצי שעה ארך הנאום ואנשים עדיין ישבו בחלונות, קשובים. ברגע שסיימתי הם ירדו והרחבה התמלאה בעשרות נשים וילדים וגברים והתחילו לספר לנו, כמה הם חוששים שיזרקו אותם מהבתים עקב חובותיהם לעמידר, כי רובם משתכרים מעט, והם חוששים שהם יהיו הבאים בתור והם בטוחים שהם נמצאים על הכוונת של איזה פקיד בחברת עמידר, שמחכה להוציא להם צווי פינוי. היינו מותשים, מוכרחים לחזור, אבל האנשים לא הירפו מאיתנו ולא נתנו לנו לעזוב את הרחבה של השכונה. חלקם יצאו ללוות אותנו לכביש הראשי, כשהם צועקים "כולנו פנתרים!", ו"נמאס מהדיכוי!"

בתוך ההתלהבות התנפלה עלי קבוצת צעירים, שרצו להניף אותי על כתפיהם. הסברתי להם שזאת לא צעדת ניצחון; אין סיבה לקחת אנשים על הכתפיים כשבעצם עוד לא התחלנו את המאבק.

/media/arimages/scaled/2010/08/02/pantherim-logo_.JPG

אנשים מבוגרים בני למעלה מ-70 שפגשנו ידעו לספר, שזה 40 שנה, מאז הפנתרים, לא ראו הפגנה מסוג זה בבית-שאן. וכשהקשיתי ושאלתי: "מה זה אומר 'מסוג זה'?' הם ענו: "אנשים פה פוחדים. אפילו לא הולכים בזוגות שלא יגידו שהם מתכננים משהו." כל זה רק מראה את הגבורה של אותה אישה, אם לחמישה ילדים, שהתחילה את המחאה.

למרות האיומים ממשרד ראש העיר ומהמקורבים שלו היא עומדת איתנה ומוכנה להיאבק עד אשר יחזרו ילדיה לביתם. והאיומים הם ממשיים לגמרי. היא סיפרה לנו ששכניה ראו כיצד בזמן שהיתה בהפגנה ליד העיריה, פקידים של עמידר הביאו דיירים פוטנציאליים להראות להם את הדירה. לטענתה, חברת הכנסת אורלי לוי שלחה את העוזרת שלה לרחבה שבה היא שובתת ואיימה עליה, שאם לא תפסיק את המחאה שלה ליד המשרד של אחיה (ראש העיר), חברת הכנסת – שהיא גם יושבת-ראש השדולה למען ילדים ונוער בסיכון בכנסת, תדאג שייקחו את ילדיה ממנה.

זרקו אותה מביתה בגלל חוב של מאה אלף ש"ח. לפי הקריטריונים של עמידר ומשרדי השיכון והרווחה, משפחות מעוטות הכנסה אמורות לשלם שכירות סוציאלית מינימלית בסכומים שבין 80 ל-175 ש"ח לחודש. אבל היא לא הצליחה להביא דו"ח סוציאלי מלשכת הרווחה המקומית: "איך אני יכולה ללכת לרווחה, שבת משפחת לוי מנהלת את הלשכה? ברור שהיא לא תאפשר לי לקבל דו"ח כזה. ניסיתי בעבר והיא לא אפשרה לי להיכנס והזמינה משטרה."

מי שלא ראה את האישה האמיצה הזאת לא ראה אישה זועמת מימיו!

ביקור הסולידריות בבית שאן הסתיים בשעות הקטנות של הלילה. המאבק שם בראשיתו. אנחנו נתחבר אליו."