לכבוד האחד במאי אנו מביאים את סיפורם של עובדי מפעל למירוק מוצרי מתכת בדלהי, שניהלו מאבק עיקש בשנים 2005—2006 כדי להגן על מקומות העבודה שלהם, על פרנסתם וכבודם האנושי. מחבר הטקסט, שנקר רמסואמי, לא ניסה לתרגם את דבריהם של הפועלים לשפה ה"אוניברסלית" של זכויות וחוקי עבודה, אלא התאמץ לתאר את המאבק בדרכם, במלים שנטועות בתרבותם שלהם ומסוגלות להצמיח תעצומות נפש. "סנגהארש" פירושו "מאבק".

 

 

במפעלים של דלהי של מתמודדים עובדים יום-יום עם התפשטות יחסי עבודה פוגעניים ובלתי-בטוחים. החברות מנסות להיפטר מעובדים המועסקים כחוק, להשתמש בעובדים בלתי-חוקיים, זמניים ובעובדי קבלן, לסגור יחידות ייצור ולהעביר אותן למקומות אחרים. איך מתמודדים עובדים עם הפעולות האלה? מה הם מאפייני המאבקים שלהם ובאלו שיטות הם משתמשים? האם יכולים מאבקים כאלה להצליח? אני מבקש לבחון כמה מן השאלות האלה דרך מאבקם של עובדי מפעל למירוק מוצרי מתכת. אתאר כיצד החברה היצואנית שהעסיקה אותם הפסיקה את הייצור, עיכבה את תשלום המשכורות שלהם והחלה לנסות להיפטר מן הפועלים; את נסיונות האיגוד לעמוד מול האמצעים האלה, ואת מותו של פועל בעיצומם של האירועים. אדון בפעולות המחאה שיזמו הפועלים ברחובות העיר, בדרכים בהן ניסו להשיג הק [זכותם, מה שמגיע להם] ואת דפוסי הפעולה הבלתי-אלימה שלהם, את האינטראקציות, היחסים והפעולות שהלכו והתעצבו מתוך המחאה שלהם – ובכללן חרם על מוצרי החברה. במאבק הזה, כך אני מבקש לומר כשאני שואב מהגותם של סימון וייל ומהטמה גנדי, אפשר להבחין בפעולתם של "כוחות האמת", שלפעמים יכולים לערער על כוחו של ההון.

המפעל לצחצוח מוצרי מתכת, שהיה ממוקם באזור התעשייה אוחלה [Okhla] בדרום מזרח דלהי, החל לפעול בשנת 2001 כיחידת ייצור של חברה לייצוא, שהוקמה בשנות התשעים בניהולם של מנהלים אמריקנים והודים. המפעל התמחה במירוק מוצרי איכות אמנותיים מפלדה, שהיו מיועדים לייצוא לחברה אמריקאית ונמכרו בארה"ב בבתי כלבו, בגלריות ובבוטיקים. המפעל העסיק עד 60 עובדים, ברובם מהגרי עבודה ממדינות שונות בהודו: הם באו לדלהי מאוּטאר פּראדֶש, בּיהָר, וג'רקַנד; הם היו בין שנות העשרה לאמצע שנות הארבעים לחייהם; היו בהם עובדים מקסטות נחותות, מקבוצות שבטיות ילידיות [adivasis] ומוסלמים.

צחצוח מוצרי פלדה הוא עבודה קשה, מסוכנת ומלוכלכת, המשלבת כוח רב ואומנות עדינה. העובדים מירקו חתיכות מתכת בשמונה מכונות; הם הפעילו את המלטשות במשמרות של תשע, שתים-עשרה ולפעמים גם שבע-עשרה שעות. הם לבשו בגדי עבודה בלויים, קרעי סארי ישנים שימשו להם כמסכות הגנה על פניהם, והם התרחצו בבית השימוש ובחדר שלידו. יבלות קשות התפתחו על ידיהם של העובדים בצחצוח; פציעות הופיעו על פרקי ידיהם, זרועותיהם ופניהם; הם סבלו מהתקררויות כרוניות, התקפי חום גבוה, הפרעות בעיכול ושחפת. הם גרו עם מהגרי-עבודה אחרים, נשותיהם וילדיהם בחדרים, בצריפים מאולתרים ובבתים קטנים בדרום ובדרום-מזרח דלהי, בפָרידַבַּד ובנוֹידָה.

באמצעות תמריצים, לחצים ויצירת תחרות בין העובדים הצליחה ההנהלה להפיק מהם ייצור באיכות גבוהה ובכמות רבה. משכורות נמוכות (2.5 דולר ליום), אויר מזוהם, שעות עבודה ארוכות, משמרות לילה בלתי-חוקיות, נסיונות ההנהלה להעביר פועלים מיחידה אחת לאחרת באופן חד-צדדי ולחץ מתמיד להגביר את קצב העבודה גרמו למרמור גובר בקרב הפועלים. הפועלים ניסו להגביל את קצב הייצור; הם ניסו למחות על הקפאת משכורותיהם, על ניכוי הבונוסים, על הפרת הבטחות לתשלומים. איגודי עובדים שמאליים תמכהו במאבקיהם נגד פיטורי של עובדי לילה (2002) וכדי להכשיל נסיון מצד ההנהלה להשבית את המפעל ולקצץ את משרותיהם של 26 פועלים (2004). בתחילת שנת 2005, לאחר ש-19 פועלים הוחזרו לעבודה, חזר המפעל לשגרה כאשר הצרות חזרו.

מותו של עובד שכיר

במרס 2005, כתוצאה מסכסוך משפטי בין שני מנכ"לי המפעל, הושבתה העבודה במפעלי החברה. מנהלים ועובדים פוטרו. המנכ"ל מטעם קבוצת הבעלים האמריקאית, שהיה גם הבעלים של החברה האמריקנית אשר קנתה ושיווקה את מוצרי החברה ההודית, הבטיח לעובדים שהסכסוך ייפתר במהרה, המשכורות ישולמו במשך הסכסוך והמפעל יחזור לייצר. הפועלים ישבו מודאגים בחיבוק ידיים וקיבלו משכורת. אבל במאי הקים המנהל האמריקני מפעל חדש באזור התעשייה של אוֹחלה תחת שם חדש והעביר קבוצה נבחרת של מנהלים ועובדים מהמפעל הקיים לשם. עובדים נשכרו מחדש לעבודה בתור עובדים חדשים של החברה, המועסקים לתקופת נסיון. גם ממרקי מתכת חדשים נשכרו לעבודה. במפעל החדש התחילו גם להפעיל משמרת לילה בלתי-חוקית, שבה הועסקו עובדי קבלן, ובתוכם כמה ממרקי מתכת שפוטרו במהלך סגירת המפעל ב-2004. חלק מהייצור הועבר במיקור-חוץ לחברות אחרות בדלהי ובצפון הודו. הסכסוך הלך והתמשך, אבל מוצרי הייצוא של המנהל האמריקני הגיעו עכשיו כסדרם לחנויות.

בחודש שלאחר מכן, כאשר עוכב תשלום המשכורת במפעל הישן, הציעו כמה מנהלים בכירים (שעכשיו כבר הועסקו בחברה החדשה) לפועלים המושבתים מעבודה לקבל את פיצויי הפיטורין שלהם, משום שיתרות הכספים בחשבונה של החברה הישנה החלו להידלדל. העובדים סירבו, ומשכורתם שולמה להם. ביולי, כאשר שוב התעכב תשלום המשכורות, הגיש האיגוד תלונה בלשכת העבודה הממשלתית בדרום דלהי. כאשר באו מנהיגי האיגוד והפועלים ללשכה לברר מה עלה בגורל התלונה, אמרו להם פקידי הלשכה, שהחברה ביקשה עוד ארכה כדי להסדיר את חשבונותיה. הפועלים לא היו בטוחים אם יוכלו לסמוך על סיוע מצדה של לשכת העבודה הממשלתית; במהלך סכסוך העבודה של שנת 2004 פקיד לשכת העבודה סייע מאחורי הקלעים לפיטורי עובדים.

כאשר עזבו בגשם שוטף את לשכת העבודה, פגעה מכונית באופניים ועליהם שניים מן הפועלים. וינוד [Vinod], שנהג באופניים, סבל מחתכים במצח; רַמדֶב [Ramdev], שישב מאחוריו על הסבל, נפל לאחור ודם נזל מאוזניו וראשו. הם הובאו לטיפול חירום בבית החולים סַפְדָרג'וּנג, בית חולים ממשלתי גדול בדרום דלהי, והועברו למחלקת החירום הכירורגית, שם שכבו במיטותיהם, לעתים יחד עם מטופלים אחרים, מוקפים בריח אמצעי חיטוי, תרופות ושתן, ובין קולות כחכוח, צפצופים והקאות. פצעיו של וינוֹד נתפרו והוא שוחרר הביתה בבוקר המחרת. בסריקת ה-CT של רַמדֶב נתגלו כמה פגיעות במוח והומלץ שינותח מייד, אך מסיבה כלשהי שלא צוינה על גליון הטיפול, ההחלטה לנתח אותו בוטלה. הוא הועבר למחלקה הכירורגית הכללית, ופרט לביקור קצר ביום שלמחרת על ידי מתמחה (בין היתר הודות לנוכחותו במקום של אחד ממנהיגי האיגוד), נראה שאף נוירו-כירורג לא ראה אותו מאז. מהערותיהם הקצרות של רופאי המחלקה הכירורגית בימים הבאים, הסותרים את תצפיותי שלי, עולה, שאולי הפך קורבן לשיטת המיון של המחלקה.

רמדב היה מבולבל ונסער; הוא חבט סביבו במיטה כשעיניו סגורות ואגרופיו קמוצים, ולפעמים היה מתיישב בבת אחת, משתעל ונוהם ואז נופל מחדש למיטה. אשתו ואחיו נשארו בכפרם שבבִּיהאר. קרובים ופועלים באו לבקר אותו. החברה המשיכה לשלם לפועלים את משכורתם. אף מנהל מטעם החברה לא בא לבקר אותו בבית החולים. לזמן קצר השתפר מצבו של רַמדֶב; הוא החל לזהות אנשים ולאכול. בלילה החמישי הוא נשאר ער ושוחח עם שכנו במחלקה, ונרדם בשעה שלוש לפנות בוקר. הוא לא התעורר יותר.

כוח, כותבת סימון וייל, "הוא אותו משהו שהופך את מי שהוא מופעל עליו לחפץ. כאשר מפעילים אותו בכל העוצמה, הוא הופך אדם לחפץ פשוטו כמשמעו: הוא הופך לגופה. לפני רגע היה כאן מישהו, רגע לאחר מכן אין כאן איש".1 דפוס התפתחות כלכלי שגורם להגירת המוני עובדים שכירים לערים הגדולות, חברות שאינן משלמות משכורות בזמן, ממשלה שמאפשרת להן לעשות זאת, רופאים שמשאירים מטופלים עניים למות – כל אלה הם אופני-פעולה וביטויים של כוח. כוח הפך את רַמדֶב לגופה.

בבוקר הגיעה משפחתו של רמדב מן הכפר והתאספה בחדר המתים יחד עם שכנים, קרובים ועובדים אחרים. שני מנהלים זוטרים של החברה הופיעו במקום, תרמו כסף להוצאות שריפת הגופה, והבטיחו שבעתיד תשלם החברה מרצונה הטוב סכום מסוים לאלמנתו של רמדב ותציע לה מקום עבודה. מנהיג האיגוד יעץ לעובדים ולקרובים בטלפון לדחות את שריפת הגופה כדי שיוכלו להפגין מול המפעל החדש בדרישה להתחיבות מפורשת וברורה מצד המנהלים הבכירים. העובדים לא ששו להצעה, כי לא רצו לערב את גופתו של רַמדֶב באסטרטגיות בניית הלחץ וקידום התדמית של האיגוד ולא רצו להתגרות בהנהלה, שממילא חיפשה דרכים כדי להיפטר מהעובדים. קרוביו של רַמדֶב הסכימו להצעת המארגן מטעם האיגוד ויחד עם העובדים, בחום הלוהט של יולי, הם המתינו עם גופתו של רמדב באתר שריפת הגופות. בערבו של אותו יום כחמשים עובדים משתי יחידות הייצור, כשהם נושאים את דגלי האיגוד וכרזות, צעקו סיסמאות מחוץ למפעל החדש, היכו בשער הנעול והוציאו את האויר מהצמיגים של כלי הרכב של המנהלים. קהל התאסף ברחוב. קצין משטרה הגיע על אופנוע וזימן את ההנהלה. המנכ"ל האמריקני והמנהלים שלו נפגשו עם מנהיג האיגוד ושני עובדים ולאחר סירוב התחלתי הבטיחו בעל-פה, שיינתן ג'וב במפעל החדש לאלמנתו של רַמדֶב. מנהיג האיגוד נתן לעובדים את האות להמשיך בשריפת הגופה.

כבר החשיך, ועובדי אתר שריפת הגופות היו להוטים כבר לסגור את המקום. אספו זרדים וענפים בחיפזון. הפועלים הרימו את האלונקה והביאו את גופתו של רמדב אל בור השריפה כשהם שרים: "רָם נָם סַתְיָה הַיי [שמו של ראם הוא האמת]". אחד מהמטפלים שר כמה פסוקים בחיפזון. העובדים והקרובים טפטפו מעט תמציות הנהוגות בטקס והניחו ענפים על הגופה. אחיו הצעיר של רמדב הקיף את הגופה, כשהוא שופך על האדמה מים מכד חרס, והצית את האש. מהר מאוד הם הובהלו החוצה בצעקות על-ידי עובדי המקום: "קָלו בּהאי, בָּהאר קָלוֹ!" [יאללה, בחורים, תעזבו את המקום!]. גם במפעל, גם בלשכת העבודה, גם בבית החולים וגם במשרפה, עובדים שכירים, מַזדוּר [mazdur] הם אנשים שמאיצים, שדוחקים בהם.

מאוחר יותר הביעו פועלים חרטה על כל מיני הצקות שהציקו לרמדב, איש רזה ושקט, רך דיבור ונעים בשנות השלושים לחייו; הם הציקו לו לפעמים כיוון שנהג לבצע את בקרת האיכות בקפדנות יתרה בתקוה לקבל קידום מעמדת עובד-זוטר, תקווה שמעולם לא התממשה. הם היו מקנטרים אותו וקוראים לו מריאל [mariyal, מת-למחצה] כיוון שהיה רזה כל כך. "אי אפשר לעולם לדעת מה יכול לקרות לפועל", אמר אחד ממצחצחי המתכת וביטא בכך מודעות לכך שחיים פרולטריים הם פגיעים, בלתי-בטוחים וחשופים לפגעי הכוח.2 הם דאגו לאלמנתו של רַמדֶב וילדיו; למרות הבטחות המנכ"ל, המנהלים לא נתנו ברצון עבודה לאלמנתו של רמדב.

באסיפות פומביות באוֹחלה, מנהיג האיגוד דיבר על המתקפה הנוכחית על זכויות מעמד העובדים, זכויות שהושגו הודות למאבקים גדולים ונכונותם להקרבה. עכשיו נדרש מן העובדים, כך אמר, עוד קוּרבָּני [qurbani, קורבן]. בסוף יולי ראו עובדי אוחלה בחדשות תמונות מזעזעות של קורבני, כאשר שוטרים תקפו באכזריות באלות במבוק את עובדי הונדה בעיר גורגאון (Gurgaon) הקרובה, לאחר הפגנה שהיו בה גם גילויי אלימות ותקיפה של שוטרים. "הפועלים לחמו באומץ", אמר מנהיג האיגוד. מאות פועלים אושפזו בבתי חולים. האם העובדים רצו בקורבני כזה?

בחודש שלאחר מכן, כאשר שוב לא שולמו המשכורות, הגיש האיגוד תלונה ויזם הפגנה באזור התעשייה שבמהלכה צעקו סיסמאות מול שער המפעל החדש. אנשי האיגוד נפגשו לאחר מכן עם המנהלים (המנכ"ל האמריקני עזב את הודו), שאמרו שקופתה של החברה הישנה התרוקנה. הוגשה קובלנה על אי-תשלום משכורת. כשראו שהמשכורות לא ישולמו בקרוב, כמאה פועלים מושבתים מיחידות אחרות של החברה הסכימו לקבל פיצויים, ביניהם עובדים שזעקו סיסמאות בכל כוחם במהלך ההפגנה. נראה היה שהכוח כולו נמצא בידי החברה. 18 מצחצחי המתכת חיפשו חלופות לבחירה שעמדה בפניהם לכאורה בין מאבק מיליטנטי (לצעוק סיסמאות בשער המפעל, שביתות שבת, אלימות, הכאת שוטרים והכאת המפגינים, הליכים משפטיים ארוכים) לבין התפטרות בנסיון ללחוץ על החברה להחזיר להם את מקומות עבודתם.

כרזות בעיר

הפועלים חיפשו כלי מחאה שלא יגביל אותם למקום אחד, כמו שער המפעל, שיאפשר להם להיראות ברבים ולדבר עם אנשים. הם עשו שימוש בשיטה שאימצו עובדי מפעל ייצור הכלים ג'הלאני בפָרִידַבַּד הסמוכה בסוף שנות התשעים, כשהפסיקו לשלם להם את המשכורות. העובדים עמדו בשקט במרחק כמה מטרים זה מזה לאורך רחובות, צמתי כבישים ומסילות ברזל, כשהם מחזיקים כרזות, המסבירות את האירועים שהתרחשו במפעל. העובדים למדו על הנסיונות האלה משיחות עם עורך העיתון פרידבד מזדוּר סָמקָר [עתון הפועלים של פרידבד], ירחון הינדי המתמקד בפעולות אוטונומיות של עובדים, עם קשרים לקבוצות אוטונומיסטיות במקומות אחרים בעולם, שרדיווח על האירועים הסוערים בחברה בשנה שלפני כן.

באוקטובר נפגשו העובדים וחיברו כרזות, כשהם משתמשים בקרטונים משומשים, נייר וטושים. בכרזות תיארו את מה שהתרחש במפעל והוסיפו כותרות כגון "העובדים נופלים בין שני בעלים", או "המשכורת הופסקו, הבעלים מסתדרים", וגם "דוּסרה [חג נצחון הטוב על הרע] היה חסר ברק, דיפּוואלי [חג האורות] יהיה שחור משחור". כרזה אחת תיארה את פקידי לשכת העבודה הממשלתית: "עובדים בשביל המדינה – משרתים את הקפיטליסטים". בבקרים ובשעות ארוחת הצהריים הם היו עומדים עם הכרזות ברחובות אזור התעשייה, במעגלי התנועה, בשולי מסילת הרכבת, שבהם עובדים אלפי פועלים יום-יום. היו עובדים שהסתקרנו, נעצרו, התקהלו מסביב למחזיקי הכרזות, קראו את הכתוב ושאלו שאלות. עובדי המתכת חשו בהתחלה מבוכה כשעמדו כך מול האחרים; הם השתופפו על הקרקע כדי להסתיר את גופם, הניחו את הכרזות על האדמה ועמדו במרחק של צעד או שניים מהן, ולפעמים נתנו את הכרזות לאחד מחבריהם ונעלמו. הם התביישו אל מול פועלות; הן חששו שפועלות יבקשו מהם להקריא להן את מה שכתוב בכרזות מתוך מחשבה שאלה מודעות שמציעות ג'ובים במפעלים. עובדים שעברו בסביבה השיאו להם עצות – לפנות לאיגודים, לעורכי-דין, למנהיגים פוליטיים, לרשתות טלויזיה. היו שקיללו את המנכ"לים. אחרים הציעו שיחטיפו כמו שצריך למנהלי המפעל החדש.

לפני חג דיואלי [Divali], שבו החברות נוהגות לחלק ממתקים, מתנות ובונוסים לעובדים, הם החזיקו כרזות בשדרות שמחוץ למפעל החדש במהלך הפסקת הצהריים. עובדים ממפעלים בסביבה התגודדו סביב מחזיקי השלטים. העובדים במפעל החדש הסתובבו סביבם, התבוננו בהם מרחוק ודיברו ביניהם בלחש. המנהלים קראו את הטקסטים וצחקקו בינם לבין עצמם. בתוך המפעל הם הורו לעובדים לא להתחבר למחזיקי השלטים, למרות שכמה מהם היו שכנים וקרובים שהם – אפילו קרובים של רַמדֶב, שאת סיפורו סיפרו הכרזות.

בנובמבר החלו הפועלים לצאת לגיחות לאזורים לא-תעשייתיים של העיר, כמו הכיכר המרכזית של דלהי, קונות פלייס, לצומת משרד מס הכנסה, מועדון העיתונות של הודו, ולשכת רשם החברות, שבה דנו בסכסוך שבין המנכ"לים. העובדים חשו לא במקום, חסרי בטחון ומודאגים באזורים האלה של העיר. בשעה שפסעו ברחובות הנקיים, הרחבים, של מרכז דלהי, שאינם שוקקים אדם, הילוכם הכפרי, המהוסס, הפך עצור עוד יותר, כאילו חשו שהם לא שייכים לשם, למרות שעיר הבירה שייכת לכל אזרחי הודו. בשעה שעמדו עם שלטים בצידי הרחובות, שאלו את עצמם אם רואים בהם שוטים (buddhu), אידיוטים (bevakuf), משוגעים (pagal) או קבצנים (bhikhari). רחובות אזור התעשייה השוקקים מהגרי עבודה, היו מסבירי פנים יותר עבורם, אם גם לא מכובדים מספיק עבור הפעילות שלהם. מדי פעם החלו שיחות ביניהם לבין סטודנטים, עתונאים, פעילים, ועוד אנשים מהמעמד הבינוני, שגילו עניין במחזיקי השלטים והתחילו לשאול שאלות ולתת עצות. השוטרים היו ניגשים לעובדים, קוראים מה כתוב בכרזות, עומדים קצת מסביב ואז מסתלקים. כאשר נוצרה התקהלות סביבם, כפי שקרה בחצר המרכז המסחרי בכיכר נֶהרוּ, המשטרה ניסתה לפזר אותה. בוקר אחד הם עמדו עם הכרזות מחוץ למשרד הראשי של החברה באזור מהודר של ניו דלהי. המנכ"לים לא נמצאו במקום. תושבי המקום קראו למשטרה, ממש כשהעובדים עמדו לעזוב את המקום. שני שוטרים שאלו שאלות, רשמו את פרטי העובדים ואמרו להם שסעיף 144 של סדר הדין הפלילי חל על אזור ניו דלהי (זה הסעיף האוסר התקהלויות שעלולות לגרום "הפרה של הסדר הציבורי"). לאחר הפעם הזאת העובדים התחילו להודיע מראש למשטרה לפני שהיו מקיימים את המשמרת באזורים רגישים.

בשבוע שלאחר מכן ניסו הפועלים לעשות דארמה [שביתת שבת] מחוץ למפעל החדש; הם התישבו עם השלטים שלהם מול שער המפעל ונשארו שם כל היום. ביום השני הגיעו שני שוטרים למפעל, אמרו לפועלים שאין להם רישיון לערוך דארמה, אבל הציעו לדבר עם ההנהלה שתיתן פיצויים. כאשר הפועלים סירבו, השוטרים פיזרו אותם, כשהם מאיימים לפצח את ראשיהם באלות במבוק (כמו שקרה בגורגאון), אם יתקרבו לשער המפעל. כאשר עמדו השוטרים לעזוב, הציע אחד השוטרים בקול רך לפועלים לחזור למקום אחרי כמה זמן. הם עשו זאת ועמדו עם השלטים לאורך השדרה במהלך הפסקת הצהריים. המשטרה לא חזרה למקום.3

כאשר חזרו העובדים עם שלטים למשרד הראשי של החברה, המשטרה תהתה על פשר הדבר והחלה לדאוג. השוטרים יעצו לפועלים ללכת לג'נטר מנטר [Jantar Mantar], אתר המחאה הרשמי של דלהי, שם יוכלו לצעוק סיסמאות, כפי שעשו בהפגנות שארגן האיגוד המקצועי, וגם לקבל כיסוי תקשורתי. "בשכונה כזאת פשוט לא יפה להפגין", אמר להם אחד השוטרים. נכון, הם לא "הפרו את שלום הציבור", הודה, "אבל לדעתי זה נראה רע". פועלים אפשר היה לראות באזורי התעשייה של העיר, אבל לא ברחובות שכונות היוקרה. המחאות השקטות הפריעו לשלום החברתי-נפשי.

בדצמבר, נוספו פניה של למשמרות. אלמנתו הכחושה העצובה של רַמדֶב, שיבּוֹ דֵבִי [Shibbo Devi], לבושה בסארי לבן ובצעיף סגול, שעדיין לא קיבלה עבודה במפעל כפי שהובטח לה,4 החלה לשבת עם כרזה על השביל.

הָק (זכות, צדק, מה שמגיע) ומֶטַקסוּ (גשרים של הרוח)

מנהלי החברה עשו מאמצים לייאש את הפועלים המוחים. בשעה שעברו לידם כשעמדו ליד פסי הרכבת הם הזהירו את העובדים, שהם פוגעים עד כדי כך בשמה הטוב של החברה, שלא יוכלו להשיג עבודה בשום מקום באזור התעשיה. בשעת הפסקת הצהריים הם היו עוברים ליד מחזיקי השלטים ליד שער המפעל כשהם מתעלמים מהפועלים המוחים באופן מופגן. אבל קשה היה להתעלם מהם. הודות לניראוּת של השלטים גם מחוץ לאזור התעשיה, החלו להופיע דיווחים על המקרה בעיתונות, תיאורים של המחאות, של הרקע למאבק ושל התנאים במפעל. כדי להרחיק את העובדים מסביבת מטה החברה הראשי, ביימו סוג של עימות, שבמהלכו בתוך התקהלות גדולה אשה אחת, יחד עם כמה מנהלים, תלשה כמה כרזות והפריחה קללות והאשמות כלפי המוחים, ולאחר מכן הגישו תלונה במשטרה, בטענה שהפועלים החזיקו דגלים, צעקו סיסמאות וניסו להיכנס בכוח למשרדי החברה. אבל השוטרים, שכבר הכירו את אופיה של מחאת העובדים, לא הרחיקו אותם מהמקום.

המנהלים גם ניסו להשתמש בעובדים משלהם. לילה אחד נשלחו כמה פועלים מהמפעל החדש אל חדריהם של המוחים, לא רחוק מאזור התעשיה. הם הביאו איתם בשר ומשקאות חריפים וניסו לשכנע אותם בתור חברים ותיקים לעבודה מהמפעל הישן – להסכים לקבל פיצויי פיטורים. העובדים האלה, שהיו קרוביו של רַמדֶב, ניסו ללחוץ על שִיבֹּו דֵבִי, אלמנתו, שישבה בחדר הישן שלו, להפסיק לבוא למשמרות המחאה, משום שהיא ממיטה עליהם חרפה [beizzati] בכך שהיא נמצאת בפומבי בחברת גברים אחרים. היא לא נענתה להם.

באמצע דצמבר, למרות ההגבלות המשפטיות שנבעו מן הסכסוך המשפטי הנמשך בין המנכ"לים, נתלתה הודעה על שערי מפעל מירוק חפצי המתכת, חתומה בידי המנכ"ל האמריקני. הוא הודיע לעובדים שהוחלט לסגור את המפעל "בגלל קשיי ניהול מסוימים ומיעוט הזמנות". הם פוטרו והתבקשו לבוא לקחת את הפיצויים. "אנו מאחלים לכם כל טוב", נחתמה ההודעה. בערב שלאחר מכן עקב רכב של החברה אחר המוחים באחד הרחובות של אזור התעשיה. הנהג ביקש לדעת, כמה זמן ימשיכו עוד עם המחאות, ואמר להם, שהחברה תיתן להם פיצויים טובים. כמה מנהלים גם באו במיוחד ברגל בשבוע שלאחר מכן והפצירו בהם לקחת פיצויים. אך כפי שנכתב על אחת הכרזות, באותיות גדולות באנגלית – כדי שגם נוסעים בכלי רכב יוכלו לקרוא את הדברים: הם רצו עבודה ומשכורת, לא פיצויים.

למה בעצם לא ששו הפועלים לקבל פיצויים? בתוך תעשיית מירוק כלי המתכת הם היו עובדים חוקיים, עם משכורות מינימום, ביטוח בריאות ממלכתי (חשוב במיוחד בגלל סיכוני הפציעה בעבודה), ועם קרן סיכון קטנה בתוך אוקיינוס של עבודה זמנית, פוגענית, ובלתי חוקית בשאר המפעלים ובתי המלאכה. רוב הפועלים במפעל הצליחו להפוך לעובדים סדירים וחוקיים רק לאחר חודשים של עבודה כעובדים זמניים ובלתי-חוקיים ולאחר שהצליחו למנוע את פיטוריהם הודות לביקור מפקח מטעם משרד העבודה ומאמצי האיגוד המקצועי. הם הצליחו להחזיק במקומות העבודה שלהם, לאחר שהתנגדו להשעיית עובדים והתמודדו עם השבתת המפעל על-ידי ההנהלה במהלך סכסוך העבודה הקודם. לאחר ששרדו את כל הצרות האלה, הם לא ששו להיכנע לנסיון החדש הזה לפטר אותם, מה גם שהחברה החדשה שכרה פועלים כעובדים חדשים נטולי ותק ועובדי קבלן. כשהם נאבקו על עבודה חוקית, הם חשו שהם נאבקים למען ההָק שלהם [זכות, מה שמגיע בדין]. את המושג הָק הבינו לא רק במובן משפטי, כסך הזכויות החוקיות שלהם או במשמעות של משפט (כי חוקים ובתי משפט יכולים להיות חלשים ופגומים), אלא במשמעות מהותית, מוסרית-פוליטית: מה "שמגיע להם כדין" בנסיבות הנתונות. ומתוך המחאות הפומביות שלהם גברה התחושה, שהם מערערים על פרקטיקות של ניצול ודיכוי (שוֹשָן, אַטְיָקָר shoshan, atyacar) במפעלים באזור התעשייה באופן כללי – פרקטיקות שהלכו והתפשטו וכרסמו בדפוסי העבודה החוקית באזור.

אך היה להם עוד מניע לסרב לקבל פיצויי פיטורים, שאותו לא ניסחו באופן מפורש כל כך. מתוך כך שעבדו, נאבקו ושרדו ביחד במפעל משך שלוש וארבע שנים, הלכו והתפתחו יחסי העובדים בינם לבין עצמם: מהתנהלות אגואיסטית, תחרותית ומפוררת לניצנים של תחושת סָמָג' [samaj] – תחושת קהילה שיש בה רגישות ביקורתית, תָלמֵל [talmel, תיאום אוטונומי] וגם עִיזָת [izzat, כבוד הדדי] עמוק יותר. היחסים האלה הפכו את העבודה יחד בתנאים לחץ, זוהמה ואפיסת כוחות למשהו שאפשר לשאת אותו, אפילו לרצות בו. המאבק למען הָק נגד נישולם מפרנסה חוקית היה גם מאבק נגד פירודה ופיזורה של סָמָג', של קהילה מוסרית-פוליטית שבירה בעצם התהוותה.5

משמרות המחאה של העובדים הדאיגו גם את מנהיגי האיגודים. בעיניהם זה היה מאבק של חלשים, עם נטיות אנרכיסטיות, ולא מאבק איגוד-מקצועי מיליטנטי. הם הלכו בנתיב המשפטי מול לשכת העבודה הממשלתית ויעצו לעובדים לחפש עבודה אחרת ולהמשיך להיאבק דרך בתי המשפט. למרבה האירוניה, המנהלים היו מעדיפים שהפועלים היו מאמצים שיטות מיליטנטיות יותר, כי אז קל היה יותר לדרוש מהמשטרה להרחיק אותם.6 אבל בכך שבחרו בדרך האהימסה [אי-אלימות, [ahimsa, העובדים המוחים הצליחו לשמור על נוכחות שקטה, מטרידה בדיוק במקומות שבהם לא היו רצויים – מחוץ לשער המפעל, בשכונות היוקרה וברחובות העיר. האי-אלימות שלהם נבעה פחות ממחויבות לרעיונותיו של גנדי ולתורתו, מאשר מתוך חוכמה מעשית, אינטואיטיבית, שכן חשוב היה להם לשמור על האפשרות שיועסקו בעתיד על-ידי מנהלי החברה הנוכחיים, והסיכוי לכך היה פוחת היו משתמשים בקללות ובמכות. אַהִימְסָה ולא קוּרבָּנִי היא זו שאיפשרה להמשיך במאבק.

המאבק למען הָק והפרקטיקה של אי-אלימות הצליחו בהדרגה לעורר ביטויי סולידריות מצד עובדים אחרים באזור התעשיה. הם עצרו כדי לשאול את מצחצחי המתכת שאלות ולדון באיזו מידה מתקדם מאבקם, מה היו תגובות ההנהלה ומה הם מתכוונים לעשות הלאה. הם החליפו ביניהם סיפורים על תנאי עבודה קשים, על פיטורים בלתי חוקיים, ועל מנהיגי איגודים שעשו כל מיני עסקאות להסדרת פיצויים. בשערי המפעל החדש הציעו עובדים ממפעלים שכנים מלות הזדהות וחיזקו את תחושת הבטחון של הפועלים, בשעה שגברו השמועות שההנהלה מתכננת התקפה פיזית על הפועלים. ככל שהתמשכו המחאות, גברו חוסר-השקט בקרב עובדים בסביבה. כמה מהם הסבירו בפירוט שצריך לחכות למנהלים, לעקוב אחריהם, להקיף ולהכות אותם. אחרים, כך נראה היה, רצו להתגרות: "שיבואו, אנחנו נהרוג את המניאקים האלה ונשים את הגופות שלהם ממש כאן". הפועלים המוחים חשו מוגנים הודות לנוכחותם של הפועלים האלה, אך היו פגיעים למה שהם עלולים לעשות אם יאבדו שליטה. פועלי המפעל החדש, שהיו להם סיבות משלהם להיות בלתי מרוצים, החלו גם הם לבטא תמיכה במחזיקי השלטים, כשהם לוחשים להם כשהמנהלים לא היו בסביבה: "אתם עושים את הדבר הנכון". אפילו המנהלים הירשו לעצמם לפעמים להתבדח עם המוחים, להציע כל מיני תיקונים לטקסטים שעל הכרזות, וגם לדרוש שיאייתו את שמותיהם נכון בדיווחי העיתונות על הפרשה.

גם המחאה בשכונות היוקרה ייצרה קשרים חברתיים בלתי-צפויים. כרטיסני אוטובוסים מאזור התעשיה למרכז דלהי החלו להתעניין במאבק. האוטובוסים החלו להאט כשהתקרבו למשמרת המחאה, והכרטיסנים היו מוציאים את ראשיהם מבעד לחלון כדי לשאול את המוחים, מתי שוב ייסעו למטה הראשי של החברה ומזמינים אותם לנסוע איתם, באוטובוס שלהם. היה להם, צריך להודות, גם אינטרס כספי מסוים בעניין, כיוון שעשרה עד חמישה-עשר עובדים היו קונים כרטיסים בכל פעם, אבל הכרטיסנים היו נותנים להם הנחה של קבוצות מאורגנות, והם עשו זאת באהדה גדולה אליהם. כאשר פועל שתוי אחד הסתבך בקטטה עם הפועלים המוחים ורדף אחריהם לתוך האוטובוס, הכרטיסן התערב, ניער אותו ודחק אותו החוצה, כשהוא קורא לעובדי המתכת "האנשים שלנו". קשרים אמפתיים התפתחו גם עם עובדי אבטחה, נהגים, ושוטרים ליד מטה החברה הראשי. חוקרים, עתונאים, פעילים ואזרחים אחרים באו אל המוחים ודיברו עם הפועלים. המקום שפעם נטע בהם חששות ואי-נוחות, הרחוב בשכונת היוקרה בו שכן מטה החברה הראשי, הפך חלקית למרחב ביתי. אם להשתמש במושג שסימון וייל שאלה מאפלטון, אפשר לראות בשיחות, במחוות וברגשות האלה עבודת מֶטָקְסוּ [metaxu], גשרים מתווכים של הנפש, כמו אלה שהולכים ומחברים אנשים, הזיקות שמאפשרו ומקדמות חיים.7 מטקסו החלו לחצות את גדרות המפעל, להיבנת מעבר לפערי המעמד, לחצות את מרחבי העיר.

מטקסו שכאלה החלו גם לחצות גבולות. בנובמבר כתבו אזרחים אמריקניים,

שהחדשות על המצב הטרידו אותם, עצומה באינטרנט בקריאה להחזיר לעבודה את העובדים ולתת עבודה לאלמנתו של רמדב במפעלי המנכ"ל האמריקאי, וכן לשלם לפועלים את המשכורות שחייבים להם על החודשים הקודמים. אם לא ייענו התביעות, איימו, יפתחו בחרם צרכנים על סחורות החברה. כאשר העצומה החלה להתגלגל, אנשים החלו לשלוח מסרים לחברה בדואר אלקטרוני. קטע מאחד מהם נשמע כך:

בתור פועל, אני מודאג מאוד ממצבם של אחי ואחיותי הפועלים. כאשר אני קונה חפץ, אני מודע לעבודה שאני משלם תמורת זיעתם ועמלם של אחרים. לכבוד הוא לי לשלם מחיר הוגן תמורת מאמציהם. אין לי שום רצון להרוויח על חשבון סבלם והשפלתם.

אם הדיווח שאליו אני מתייחס לעיל הוא נכון בעיקרו, אני חייב להסיק מכך שלקנות אחת הפריטים שאתם מציעים למכירה פירושו לעשות קנייה מבישה.

תשובה החברה הדגישה את תדמיתה האנושית; החברה הסתמכה על חוסנה של הדמוקרטיה ההודית, על זכויות האדם וחוקי העבודה השוררים בה, ורמזה שפועלי המתכת בעצם חותרים "לסחוט סכומים גדולים" מן החברה. אבל חרם הצרכנים יכול היה לפגוע בה מאוד, במיוחד בזמן עונת החגים והמתנות, ומכאן מאמצי המנהלים לשכנע את העובדים לקבל פיצויי פיטורין.

אנדקר [Andhkar, אפילה]

כשהגיע החורף לדלהי, התרבו אותות הדאגה והעייפות. מספרי הפועלים המחזיקים שלטים במשמרות בקור ובערפל של שעות הבוקר המוקדמות הלך והתמעט. עובדי אזור התעשיה המשיכו לשאול לשלומם, אך כמה מהם החלו לומר להם, שהם ממשיכים לעמוד ולסבול בקור לשווא. ברחוב בשכונת היוקרה, הפועלים התיישבו לעתים על האדמה, כאילו התעייפו, איבדו ביטחון. הם לא היו מסוגלים להגיד, אם למחאות שלהם יש השפעה כלשהי. אם תמשיך אי הוודאות, רמזו כמה מהם, אולי יסכימו לקבל פיצויים.

בלי משכורות הם הלכו ונעשו רזים. החובות על שכר דירה, מזון, הלימודים של הילדים הלכו וגדלו. הם חשו מחסור בכסף מזומן לחלב וירקות. מתחים התגברו ביחסי העובדים עם בעלי-הבתים שלהם, עם חנוונים, שכנים, קרובים ובין נשים וגברים. יכולת לשמוע סיפורים על העימותים בבתים. נארֵש סינג, ממרק מתכת אחת מפָּלָמאוּ, ג'רקַנד, חלק חדר שכור קטן בכפר שבשולי אזור התעשיה עם וינוֹד, אחיו הצעיר, והנס רָג', גיסו. הם הצליחו לשלם את דמי השכירות הודות למשכורתו של הנס רג', שעבד גם הוא במירוק מתכת. בזכות תשלומיהם בעבר המשיכה המוכר במכולת למכור להם בהקפה, אבל ככל שהתמשכה המחאה, הוא נעשה מודאג וביקש מהם להסדיר את חובם. בשעה ששלושת האחים היו עסוקים במאבק ולא קיבלו משכורת, נמאס לקרוביהם בשכונה לתת להם עוד ועוד הלוואות, שמי יודע אם יום אחד יוחזרו. כמה מהם רמזו שכדאי להם לקבל פיצויי פיטורים וללכת.

פִירוֹז, עובד אחד מג'אוּנפּוּר שבאוּטאר פראדֶש, חי בחדר שכור בשכונת הארי נָגָר שבדרום-מזרח דלהי יחד עם אשתו, שני ילדיהם הקטנים ואחיו הצעיר. הם הצליחו להחזיק מעמד הודות למשכורתו של אחיו כעובד קבלן במפעל בגדים לייצוא באזור התעשייה והודות לכסף שהרוויחה אשתו מעבודות תפירה שעשתה בבית. למרות ששני ילדיהם הקטנים, שאחד מהם נמצא בטיפול רפואי בגלל שחפת, נזקקו לשני ליטר חלב כל יום, הם יכלו להרשות לעצמם לקנות רק ליטר אחד, ואותו היו מדללים בסתר במים. "לא יכולתי להבין שום דבר באותו זמן, היו כל כך קשה. לא היו מצרכים חיוניים ולא כסף בבית. היית מרגיש המון מתח – מה יקרה, איך אפשר לשמור על הילדים בחיים, איך נשיג חלב, איך נשלם את כל ההוצאות. הרגשתי שאני עומדת לבכות, זה הכל", סיפרה אשתו של פירוֹז, אסמא בֶּגאם. בכל ערב פירוז היה מספר להם בפירוט מה קרה במהלך יום המחאה. והם עודדו זה את זה.

אַמַלקאנט, ממרק מתכת מבוגר יותר מבָּליָה, אוּטאר פראדֶש, חי עם אשתו ושלושת ילדיהם בצריף מאולתר קרוב לאזור התעשיה; הוא היה זכאי לקצבאות המזון המסובסד, של מי שמחזיק בכרטיס המעיד על נושאו שהוא חי מתחת לקו העוני (BPL – Below Poverty Line card). אשתו לא תמכה במשמרות המחאה ולא תלתה תקוות בהליך משפטי ארוך. היא דחקה בו לקבל פיצויים. כאשר המצרכים הדרושים כדי להכין אוכל החלו להתרוקן בבית, היא היתה כועסת עליו לפעמים, וצועקת בשעה שהתכונן לצאת למשמרת הבוקר: "מה אתה עושה כל היום? שום דבר לא קורה!" ילדתם, תלמידת בית ספר, עם נעליים קרועות ותרמיל, היתה מייעצת לו לצאת מהבית בשקט כדי שהריב לא יסתבך. אחרי חילופי דברים כאלה, רחובות העיר הפכו למקום מקלט ששמחים להגיע אליו.

הפועלים הבינו בהדרגה, שלא בקלות יוכלו לדעת מהי השפעת המאבק שלהם, כיוון שהמנהלים יעשו הכל כדי להסתיר את זה מהם. הם לא יכלו אפילו להעריך, אם הם מתקדמים התקדמות כלשהי. זה היה מאבק שמתנהל באַנדְקָר [אפלה, Andhkar], כפי שניסחו זאת. צמחה בקרבם הכרה, שהם חייבים בשקט ובסבלנות להמשיך ולעשות מאמץ תוך כדי קשיים כלכליים גוברים. הם ישבו ביחד כדי לנסח מחדש את הכתובות על השלטים שלהם; הם החלו למחות לעתים קרובות יותר (אפילו בשעת הפסקת התה של אחר-הצהריים בשער המפעל החדש); הם דיברו עם אנשים ברחובות, ראו מצלמות וידאו של כתבי טלויזיה ויוצרי סרטים דוקומנטריים בשער המפעל; הם החלו לערוך פגישות בפארקים, שבהם דנו ביחד, ללא מנהיגים, באפשרויות הפעולה שלהם – והודות לכל אלה האפלה התחילה לסגת מעט והם מצאו קצת עוז רוח ותקווה שבירים. קרן מאבק, שאותה הקימו סטודנטים, אזרחים ופעילים מהודו וארה"ב, שבדצמבר ובינואר העניקה הלוואות בגובה של 1000 רופיות (72 שקל) לכל פועל, עזרה להם לשמור על האש בתנור בתוך האפלה.

בתחילת ינואר הקימו אזרחים אמריקנים אתר ושמו "צדק לפועלים" (Justice for Workers), שכלל את פירוט האירועים לפי סדרם, את העצומה, דיווחים בעיתונות על המאבק ותצלומים של העובדים. מכתבים נוספים נשלחו למטה החברה. איש אחד, שעבד בעבר בחנות בארה"ב שמכרה את מוצרי החברה, כתב:

באכזבה ובצער שמעתי על תנאי העבודה המבישים, שאותם נאלצים עובדיכם לסבול כדי ליצור את פיסות ה"אומנות" האלה, וגרוע מכך – שהם נושלו ממישרותיהם בגלל סכסוך בין המנכ"לים [...]. לכל חפץ יש סיפור, וכאשר תצא לאור האמת על הפריטים שאתם מייצרים, אנשים לא יחשבו עוד שהם יפים.

ברחובות אזור התעשיה ביטאו עובדים יותר ויותר חוסר-סבלנות וזעם. "שום דבר לא ייפתר ככה. אתם מחזיקים את השלטים האלה כבר הרבה זמן. נעשיתם חסידים של גאנדי, אבל לא תצליחו להשיג חופש [כפי שקרה במהלך מאבק הודו לעצמאות]. עכשיו תגידו לנו מתי נצא כבר ביחד [כדי להתקיף את המפעל]", אמרה להם קבוצה אחת של פועלים. בשערי המפעל החדש צעקו אחרים: "תחזיקו מעמד! אם הם לא יוותרו היום, הם יוותרו מחר!" אחרים אמרו, נסערים, שצריך להצית באש את המפעל החדש.

באמצע ינואר חזר המנכ"ל האמריקני לדלהי. ההנהלה כינסה פגישה עם העובדים ואמרה להם שבשל מגבלות מימון ומקום לא יוכל המפעל החדש להציע להם מישרות. למרות שמבחינות רבות היתה זו אכזבה גדולה, דווקא עכשיו יכלו הפועלים לראות, חלקית, את תוצאות המחאה שלהם. כמה מנשי הפועלים שעד עתה פקפקו במאבק, שינו את דעתן. משמרות המחאה נמשכו. אנשי "צדק לעובדים" שלחו מכתבים לכל המפיצים של מוצרי החברה באמריקה. בשבוע שלאחר מכן כינסו המנהלים פגישה נוספת, ונתנו לפועלים יום אחד כדי להחליט אם הם מוכנים לקבל פיצויים בסכום כפול ממה שמגיע להם, ולא – הם ישכרו עורכי דין כדי לנהל נגדם קרב מתיש וממושך בבתי המשפט. הפועלים חזרו על דרישתם לחזור לעבודה. כמה ימים לאחר מכן, בסוף ינואר 2006, קרא המנכ"ל לכמה פועלים הצידה, התנצל על האירועים שהתרחשו, ונתן לעובדים ולשִיבֹּו דֵבִי מישרות חוקיות במפעל החדש, כולל תשלום המשכורות והתשלומים הקודמים שהגיעו להם. בזמן כתיבת שורות אלה, הם עובדים במפעל החדש.

כוחות האמת

לעתים קרובות נדמה במפעלים של דלהי, שההנהלות יכולות לעשות כרצונן – לשכור, להשתמש בעובדים ולפטר אותם, לפתוח ולסגור יחידות ייצור. במפעל מירוק חפצי המתכת שבאזור התעשיה אוֹחְלה, פועלים התקוממו נגד הפרקטיקות האלה. אם הצליחו, היה זה באופן חלקי בגלל הנושאים, השיטות והפעולות שהלכו ולבשו צורה מתוך המאבק. הם דרשו את ההָק לעבודה חוקית וניסו לשמור על הסָמָג' שלהם, מה שסייע להם לעמוד בפני פיתויים וייאוש. הם אימצו אסטרטגיה של אי-אלימות, שאיפשרה להם לשמור על נוכחות נראית לעין, מטרידה ברחובות של אזור התעשיה ובשאר חלקי העיר, ולהפוך את המרחבים האלה לזירות מחאה שקטה. הנושאים והשיטות האלה הנביטו קשרים בלי צפויים (מֶטָקסוּ) עם עובדים אחרים ועם אזרחים מעבר לגבולות המפעל, קשרים שחצו את שערי המפעל, את מרחבי העיר, את הבדלי המעמד ואת הגבולות המדיניים, והביאו בסופו של דבר לחרם צרכנים על המפעל ולקבלתם המחודשת לעבודה במפעל החדש.

גנדי, נוכחות דוממת ושקטה במאבק הזה, כותב שיש בעולם הזה, פרט לאלימות עירומה עוד כוחות – כוח הנפש וכוח האמת (סָטְיָגרָהָה, satyagraha), המוצא ביטוי בפעולות בלתי-אלימות שבהן מסרבים לתת יד לעוולות.8 כוחות האמת האלה, כפי שאפשר לקרוא להם, יכולים ליצור גשרים בין אנשים (metaxu בלשונה של סימון וייל), ולעתים גם לחץ נגדי על הכוח המשעבד. "החזקים, בעצם, לעולם לא חזקים לגמרי, וגם החלשים לעולם אינם חלשים לגמרי – אבל אלה ואלה אינם מודעים לכך", כותבת סימון וייל.9 משמרות המחאה של הפועלים מראות שחולשתם של העובדים-המהגרים של דלהי אינה מוחלטת, כשהם פועלים יחד עם אחרים בעולם הזה; הן מציגות בפנינו גם, darshan של כוחות אחרים, כאלה שמדגימים את האפשרות לכונן עולמות-חיים פחות פגיעים, פחות מעוותים עבור הפועלים העירוניים.

 

אנו מבקשים להודות מקרב לב לשַנקָר רָמסָואמי, סטודנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת שיקגו, שהעמיד לרשותנו את הטקסט המבוסס על עבודת השדה שלו בדלהי. תירגם: גדי אלגזי

 
[1] Simone Weil, "The Iliad or the Poem of Force," in Sian Miles (ed.), Simone Weil: An Anthology, trans. Mary McCarthy (New York: Weidenfeld & Nicolson, 1986), p. 163
[2] זהו משפט שאומרים כדי לתאר את הארעיות של תנאי העבודה של פועלים, של מקומות מגוריהם ושל תנועתם במרחב (בעיר, בין ערים, אל הכפר), ומבטא תחושה של פגיעות וחשיפה לסיכוני העבודה, לתאונות דרכים, למחלות ולטיפול רפואי בלתי הולם. העולם אינו תיקָנָה [מקום קבוע] עבור המזדוּר, הפועל השכיר, אלא מרחב שביר שאדם עובר דרכו, שוכן בו כמה זמן, מבקש דפוסי יחסים יציבים וקבועים יותר, אך המוות מצפה בו בכל רגע.
[3] יש טענות שהמשטרה מקבלת לעתים סכומי כסף מהנהלות המעלים כדי לפזר עובדים שמתקהלים ליד השער כאשר אין צו משפטי המאפשר לפזר אותם.
[4] החברה נתנה לה סכום של 32,000 רופיה (700 דולר).
[5] כפי שאמר זאת אחת הפועלים: "אנחנו נוכל למצוא הרבה ג'ובים אחרים, נמצא פחהר זבל טוב יותר מאשר ה, אבל לא נוכל למצוא סמג' כמו זה."
[6] היו דיווחים שההנהלה הגישה תלונות למשטרת איזור התעשייה שהעובדים מעוררים ריב, צועקים קללות ומכים אנשים בשער המפעל החדש.
[7] Simone Weil, Gravity and Grace, trans. Arthur Wills (Lincoln, NE: University of Nebraska Press, 1952), pp. 200-203.
[8] M. K. Gandhi, Hind Swarj and Other Writings, ed. Anthony J. Parel (Cambridge: Cambridge University Press, 1997), pp. 79-99.
[9] Weil, "The Iliad or the Poem of Force", p. 173.