מבלי שתכיר את הקו הירוק או זה האדום

מתוך עמוד הפייסבוק של עדן אברג'יל

"אני יודעת מה היא, ערסית," אמרה דנה. הזיהוי העצמי של דנה הוא עם האנשים ה'מודעים' שמדברים פסיכולוגיה (פסיכואנליזה זה 'למתקדמים'), מצביעים 'לשמאלנים' בטווח הציפי-לבני-עד-מר"צ, חושבים שאובמה פרו-ערבי, עובדים קשה בשביל העסק שלהם, מצוידים בהשכלה תל-אביבית אבל לא אקדמאית, רואים כוכב נולד ומבלים בקניונים ובתערוכות של חברות. העצבים וחתך הדיבור שלה יכולים להתפרש כ'וולגריים', נגיד על-ידי מי שאינם עובדים עבודת כפיים או שנגעלים מהרגלים 'המוניים'.

דנה רוצה לראות עצמה נפרדת מעדן אברגי'ל, שגם רוצה להבחין עצמה מהפלסטינים הכפותים (תכל'ס, מי ששלח אותה הוא שיכול תמיד לשמור דיסטנס פיזי ומִדרָגי מה'עלובים' השונים, בזמן שאברג'יל מביאה גרסא משלה לחרמנות סקסיסטית על מי שאת יכולה עליו) בתמונות שפירסמה – גופם הבזוז והמבוזה מייצג נאמנה את מראם של שורדים מיומנים, שאיכשהו ממשיכים לקיים את החיים. שתיהן כלואות במשחק החברתי הארור; חיילות זוטרות בשירות רעיונות ההפרדה ואי השוויון. רק שעליהן קל לראות ולשלוף. אלופים ומאולפים קשה הרבה יותר לחשוף.

הכי קל לצאת על מי שאינם יודעים, שמילותיהם או מעשיהן מקטלגים אותם בתור 'חסרי חינוך'. סימון זה ייצרב בהיעדרו של ידע, שתפקידו להציב אזהרה ואיום מפני תיוגים אלו, בעוד ההכשרה 'הנכונה' מייצרת חלופה על דרך ההנגדה. שמעתם על השופט סרן גיל אלחרר, השופטת סגן-אלוף ורד אורנשטיין והשופט סגן-אלוף אליהו נמני? לולא עמירה הס המסורה, אף אחד לא היה שומע עליהם – כלומר, חוץ מהניצבים 'מבפנים' שתפקידם לזהות ולמנות סוכנים 'מוכשרים' שיניעו את מכונת הכיבוש, מנגד יכירו אותם הנאבקים בה 'מבחוץ'. שלושת השופטים אישרו את חטיפתם, כפיתתם, מעצרם, עינויים וחקירתם של שני קטינים פלסטינים בני 16 בגין חשד הצתת שריפה. הדרגות מספרות על חיילים בכירים ומעמד 'מתקדם' המספק תגמולים רבים, בעיקר הן מספרות שהגיעו לאן שהגיעו משום שלמדו והפנימו את המצופה מהם: להיות חלק ממכונת הכיבוש מבלי לחשוף אותה לנענועים. השופטים נבחרו לייצג את המערכת ב'מקצועיות' ולהימנע מאקט אינדיבידואלי 'פרחי' המפר את הסדר. תפקיד ה'נכבדים' במערך צלול ורם; להאציל על הפשעים הטריוויאליים של השלטון סמכות שיפוטית 'מכובד(/ס)ת', ההכרחית לפרצוף 'ההגינות האובייקטיבית'.

עיתון הארץ, חב את שמו הטוב למפגני יחיד של עיתונאים מעטים בעלי אינטגריטי מקצועי, אשר חושפים פה ושם סיפורים מאחורי הקלעים בגילוי חלקם של בתי המשפט באישור ואפשור הנכּבה המתמשכת של הפלסטינים (במיוחד מרשים התחקיר של יותם פלדמן ואורי בלאו על הפרקליטות הצבאית שהתירה והכשירה את הטבח בעופרת יצוקה). אך כמו לונדון וקירשנבאום, גם את מנווטי העיתון לא תראו מגחיכים את השופטים שהעניקו חותמת חוקית להתנהגות לא חוקית בעליל.

על הגב של 'חסרת תרבות' הרבה יותר קל לתפוס טרמפ שיווקי ודרכה למכור את ההווה המכור לסנסציה ובמקביל לתחזק את מורשת ה'נאורות' של הרשת. ככה זה כשהשופטים ממוקמים גבוה במפתח הסיווגים הפנימיים של הליברלים ומכשירים עבורם את תפיסת העליונות. ובמוסד הצבאי גלי צה"ל המכונה לא מפסיקה לייצר את מעצבי גבולות המיינסטרים הבאים בתקשורת, שיהיו העתק של הדור הנוכחי וזה הקודם לו וכך הלאה – הרבה אנשים מבלבלים בין הקהל הרחב התחום במיינסטרים לבין מעצבי המיינסטרים, קבוצה קטנה ו'איכותית', שנבחרה לתווך ידע ל'המונים' ולתרבת אותם על פי מצוות שולחיהם. הכי אירוני שהשטאנץ הצייתן, שיעמוד דום בפני ההולוגרמה של בניהו, ישחק אותה מרדן דרך אינטונציות, העדפות מוזיקליות והיבדלות מאברג'יל.

שושנה גבאי כתבה דברים מרתקים על המצקצקים ואברג'יל, אבל זאת טעות נפוצה לפרגן פרודוקציה למי שיש לו דוברות וכתבנים. כשהיא אומרת, שרק השמאל הרדיקלי בוכה ופועל למען פלסטינים סובלים, היא מחמיצה את הבריתות שאינן קורות תחת התכנונים המהונדסים של השמאל הרדיקלי, והמשתתפים בהם יהיו, לרוב, מי שהסדר פסח עליהם ואין להם שליחים ומתעדים. אמא שלי, למשל, עובדת-קבלן ניקיון רוב חייה, נאבקה ממושכות עד שניתן לה דיור מסובסד. אז נתנו לה בגילה. כמו בעיירות הפיתוח, נווה יעקב ואריאל, הציבו השליטים, ממפא"י ועד בית"ר, בשר אדם, ערבים במורשתם, ליצירת גבול הפרדה בין 'הראויים' ובין 'הנחותים'. רק מה, הם לא חזו שבני אדם מתחת לרדאר יעשו דברים צפויים (כמה מוזר ומסובב, שדווקא זה נתפס כלא צפוי); המרחק מהמפקחים מרופף את הכיפוף למשעבדים – בל נקל ראש, מרגע שאנחנו פוסעים לחיים, זה מוצג כאופציה יחידה לשרידה – ועלול לחבר בין מקופחים.

לאישה המופלאה הזו יש יחסי גומלין עם ערביות וערבים, בעיקר מתחום פרנסתה ומעיסוקים אחרים של אנשים מהיומיום, מבלי שתכיר את הקו הירוק או זה האדום. אחת החברות הכי טובות שלה היא עובדת ניקיון פלסטינית, שבאה לנוח ולאכול יחד. ברור שהשיחה ביניהן היא בערבית עם טיפה עברית והן מחליפות ביניהן מוצרים שלכל אחת מהן יש נגישות אליהם בשעה שלשנייה אין. מודל זה אהוב עליי במיוחד משום שהוא ממש את עקרונות השמאל בלי ברושורים, נסיעות לכנסים ופטפוטים לתורמים; אנושיות, אוניברסליות וסולידריות. בעיקר הו שמאל במקורו המעמדי של קשרים בין אנשים שהאינטרסים שלהן קרובים וחופפים, בניגוד לבעייתיות המובנית בהיעדר שיווי משקל בין בעלי הכוח, – יחסי או לא, – ובין אוכלוסיית יעד 'נזקקת'. מבט עקבי ונוקב מגלה שהשמאל הרדיקלי זקוק להפרשים על מנת לברוא עצמו אל תוך 'אלטרנטיבה'.

מי שעלול לגלות התנגדות גבוהה לשיטה ובו-זמנית לדבר את שפתה הוא ככל הנראה תוצר משוכלל שלה. כמו שקורות בחיים תקלות לאנשים והם זזים קצת מהבלוק שלהם, גם במקרים מסוימים מתקיימים תנאים, המרופפים את האחיזה של המערכת ב'מיטב בניה'. מובן שתקום התנגדות מאסיבית להתנגדות מבפנים, אולם וענונו ופחימה, אוונגרד של ממש, מראים לנו שהאיום הגדול ביותר על השיטה מגיע מצד נשלט 'מלמטה' המעז לחשוף אותה ולכפור בתפקיד שהקצתה לו. לכאורה תנועת המתנגדים ותנועת המערכתיים הופכיות זו לזו אולם בפועל הן מצטלבות ומייצרות חלקה נפרדת ל'סוררים'. למרות נישולם מבתי הגידול בהם נוצרו, אולפו ויועדו לאכלוס, המתנגדים עדיין נמצאים בטווח ראייה ומגע, המאפשר להם לנסות ולהשפיע 'מבחוץ'. כיוון שהחציצה אינה באמת שלמה, הדרך לייצור כוח מתחדש וביצור מעמדם המדשדש עוברת דרך סכמות ההבדלה העובדות מצוין במערכות הייצור שלהם: מעטים מוארים מול רבים נבערים, ולהשלמת המהלך נפרשת חסות על ה'נזקקים', המשמשים חומת מגן אנושי מגדירה ומגדרת מפני ה'אחרים' - האיום 'מבחוץ'.

מוזר שהמהלך הסיבובי של היפטרות מזהויות לא רצויות מזוהה עם המעמדות הנמוכים ולא עם הזרגים הגבוהים, שנשמתם הושחתה מהיסוד, וכל שנותר להם הוא לקחת מספר רב ככל האפשר של בני ערובה איתם ולעצבם בדמותם

אומרים שהשמאל הרדיקלי מונה קומץ. אולי בירור לעומק של המושגים שמאל ורדיקלי יגלה קוטביות ביניהם? אולי שמאל אמור לפנות למיינסטרים ולשוליים הרחבים, ואילו הרדיקלי מובנה עבור מעטים המצוידים בפריווילגיות וחירויות המאפשרות להם לעקוף את השפעות מעצבי המיינסטרים? השמאל הרדיקלי מציג מעט מִתְפַקדים, לא משום שמדובר בסוג 'ייחודי' של הרפתקנים 'נדירים' האוחזים בגביע הקדוש, המצפון האלטרואיסטי האולטימטיבי המזדקר כנגד כל הלחצים. הנטייה לשייך מוסריות נעלה לקבוצה או בודדים, מזכירה את הנטייה לשייך 'כישרון' מולד ומפעים למי שקיבל תנאי מעבדה לצמוח להיות כזה. על הנייר, השמאל הרדיקלי זקוק לתמיכה ציבורית על מנת לשנות. לכאורה הוא צריך לחבור לאאוטסיידרים הרבים, שהמערכות ירקו אותם אפילו בתור נשלטים. במקום זה תמצאו את ההסתגרות. אפשר לראות את זה דרך האנשים בעמותות ובהפגנות, בהומור, בלבוש, בנושאי המאבקים, בסיסמאות, בפטפוטים שמסגירים מי למד יחד בביה"ס עילי כזה או בחוג הזה. קשה לדבר על כסף עם הקבוצה הזו, בהימור פרוע, לא מדובר בעניים מרודים. ההתבצרות אינה מקרית. בעולם המרדניים 'הטבעיים' ימצא הרדיקל אנשים שאינם דוברים את שפתו והוא לא את שפתן ואז כל כוחו – היחסי, כמובן היחסי – לא יעמוד לו.

בטקסט של גדי אלגזי על בורדייה הוא מאבחן שני תהליכי תִירבוּת לקהלי יעד שונים; סטודנטים באוניברסיטאות וילידים בחברה קולוניאלית. הסטודנטים מיועדים לעבור הליך של שינוי, בתחילה כאובייקט אילוף, אבל בהמשך התסריט מבטיח להם תפקיד מ(ת)פתח, ויש להם עתיד בתור סובייקט שיירש את מחנכיו וימשיך את דרכיהם, בשעה שהילידים הם אובייקט לשליטה ותו לא. נכון, אפשר למצוא 'טעויות' שטיפסו 'למעלה' מכל מיני גזעים שנמצאים בסטטיסטיקה העגומה של השחור הרמוס (השערה לחלוטין לא מבוססת שלי: המטפסים 'מלמטה' היו בעברם המשפחתי הקרוב-רחוק במיקום סביר או טוב, זאת אומרת אסטרטגיות 'התקדמות' קיימות במורשת הגנאלוגית). תאונות אלו רק מוכיחות את כוחה של השיטה לאמץ אליה את מי שיעשה מאמץ כולל להידמות למי שמיום היוולדו הוכר ומוקם כעמית. השמאל הרדיקלי משעתק אותה התייחסות של המערכות, הציונית והליברלית (בשפה אורווליאנית הן נתפסות כשמאל, יענו 'הנאורים') ל'נשרכים מאחור'; אתם לא שותפים. הדיאלוג שלהם שואף להגיע לבעלי הכוח בתוך ומחוץ למערכות, בארץ ומחוצה לה – בחו"ל זה מצוין, כי אפשר למצוא מערכים מקבילים שיתמכו בהם כספית ומעמדית. השונות בין המאולפים 'מבפנים' ובין אלו 'שבחוץ' מתחדדת דרך ההבדלים ביחס לנשלטים. בדומה לתהליך של מיסיונריות 'נאורה', יטרחו המערכתיים, על-פי צו תפקידם, ללמוד את 'ההמונים' על מנת להכניס אותם תחת כנפיהם ולהפכם חיילים צייתנים, נשאי רעיונות ההפרדה ואי השוויון, ואילו המתנגדים ינקטו בגישת האין-פרטנר.

לפני זמן-מה נתקלתי בגזענות בוטה בסניף מקומי של NGO מהוותיקים והמבוססים בעולם. אחת הבכירות, מזרחית על פי שמה, סיפרה על ריב חנייה, כשאת יריבותיה הלגיטימיות היא מלעיגה ומכנה אילנית וסיגלית (במלעיל). בדבריה היה ברור, שהיא שונה וצודקת בעוד הן 'בהמות המוניות'. ללמדנו, שגזענות היא נשק המופעל על מנת להוכיח היבדלות מחד ושייכות מאידך. בתגובה, ראש העמותה הגביר ווליום: "איך הם לא מבינים שהם מביאים דור נוסף של בערות?" והמשיך וללגלג על אב בספארי וה'בורות' שהפגין, כשתיאר לבנו את החיות. בכיר נוסף הוסיף: "בטח לא הבדלת מי החיות שם.." חלק שתקו, חלק ציחקקו, אבל אף מילת התנגדות לא היתה שם. אני הייתי שכירה זמנית ב-25 ש"ח לשעה (כשמשלמים לך כלום, האזיקים לפעמים קצת פחות מהודקים), אסרתי על עצמי רוגז או דיבור. ארזתי את עצמי והסתלקתי. ידעתי שלא יבינו. ידעתי שיכחישו. ידעתי שיהפכו את זה לבעיה של ה'נעלבים'.

שנייה לפני שהתחילה ההצגה המכוערת, דיברה זאת-שהיא-לא-אילנית על השמצה פרועה נגד העמותה מצד מעריב ועל כך שלא ניתנה להם הזכות להגנה נאותה, ואז אמרה, בהומור כמובן, שאחרי זה לא היתה מוכנה לוותר על החנייה לזאת שקוראים לה... לא מעציב לראות איך כולם משכפלים את החרא שנזרק עליהם על מי שהם יכולים לו? כשסיפרתי זאת למכרות, אחת השומעות, עובדת באחת מעמותות השמאל הפמיניסטי הרדיקלי, לא הבינה איך ראש עמותה מעז לדבר ככה. היא לא הבינה, איך אחרי שנים ארוכות של מאבקים מזרחיים מישהו מהשמאל הרדיקלי אינו ערני לניקוד הרע בדיבור כזה. מעניין שבראיון העבודה בעמותה שלה נשאלתי: "איך תסתדרי עם אשכנזיות?" לפי ההכרעה כנראה אני לא יודעת איך להיות ב(תוך ה)סדר. ככה זה, מי ש'מבפנים' ער לאיום 'מבחוץ'.

פעמים נדמה לי שניידות חברתית משמעה חשיפה ללגלוגים ולתגמולים רעים על זהויות 'נחותות' שצברת מבית ואת במרוץ סיזיפי להיפטר מהן ולהחליפן ברצויות – בעיני מי הן רצויות? זה קצת כמו תעלומת היד הנעלמה שעובדת נון סטופ עבור בעלי הנכסים, היא אמורפית אבל בו זמנית מאוד מוחשית בהצביעה לכיוון ה'נכון'. הרגע שבו מוגדרת הערסית מייצר את ה'מפותחת'. לבן הופך לצח מול שחור משחור. המתמטיקה הנפלאה של האסתטיקה הפכה לטרגדיה אנושית של ריבוד וביזוי. בחיים שאנחנו חיים, כל אחת מנסה לייצר את ליטרת המעמד העודף שלה על פי הנוסחה שנקבעה למעלה: הצביעי על החשודה המיידית ונקי עצמך מכלל אשמה. פתאום זה נראה מוזר ודי טיפשי, שהמהלך הסיבובי של היפטרות מזהויות לא רצויות מזוהה עם המעמדות הנמוכים ולא עם הזרגים הגבוהים, שנשמתם הושחתה מהיסוד, וכל שנותר להם הוא לקחת מספר רב ככל האפשר של בני ערובה איתם ולעצבם בדמותם.

לסיום, מילים שחייבות להיאמר בכל הזדמנות עד שיתממשו: להפיל את חומות גטו עזה ואת החומות שבלב.