כמה ידיעות בעיתון אחד מספרות, איך "מחממים את הגיזרה" ומה זה אומר בחיי אדם. כל מה שצריך הוא לעקוב בדיוק אחר הידיעות. אפשר להתחיל בירי על באר-שבע השבוע, שזורע אימה ופחד ומשאיר אנשים פגועים:
"רקטת גראד נפלה בשכונת מגורים בבאר שבע; צה"ל תקף בצפון רצועת עזה. צה"ל הגיב לירי הגראד בתקיפה אווירית בשכונת זייתון, מזרחית לעיר עזה." (הארץ, 23.2.11, 21:57)
כך זה מתחיל, אם תרצו: "אנחנו חיים במציאות לא-נורמלית," אומר ראש העיר, והעיתון מצטט את ד"ר מחמוד בכרי מחברת "אמבולנס הנגב" (חברה פרטית כמובן), שהגיע למקום לאחר הפיצוץ:
"האנשים היו מבוהלים ומפוחדים, נאלצתי לתת להם תרופות נגד חרדה. היו פה שתי ילדות קטנות מבוהלות מאוד". ד"ר בכרי, מספר העיתון, עבר לנגב מקריית שמונה בסך הכל לפני שלושה חודשים. "יש לי ניסיון עשיר עם טילים, וכשהגעתי לפה הבנתי שהגזרה מתחממת ואין פה מספיק צוותים רפואיים. חייבים לעשות משהו, כי האירועים האלה יחזרו ואין בנגב מספיק רופאים ואמבולנסים כדי לטפל בהם". (כאן תוכלו לקרוא על אפליית הפריפריה והיישובים הערביים בזמינות אמבולנסים ושירותי רפואה דחופים).
חייבים לעשות משהו. וצה"ל אכן עושה משהו ותוקף בעזה. למחרת לפנות בוקר מוסר העיתון:
צה"ל ביצע תקיפה נרחבת בעזה בתגובה על ירי רקטת הגראד על באר שבע. בהודעת הדובר נמסר כי צה"ל "ימשיך לפעול בנחישות ובעוצמה נגד המנסים לפגוע באזרחי ישראל". (הארץ, 24.2.11, 6:57)
בתוך הידיעה על ירי שתי הקטיושות על באר-שבע, מוסיף העיתון:
מוקדם יותר היום נורו למועצה האזורית שער הנגב מספר פצצות מרגמה. זאת לאחר ש-11 פלסטינים נפגעו מירי כוח צה"ל בסמוך לגדר המערכת בצפון רצועת עזה. סוכנות הידיעות הפלסטינית דיווחה כי בין הנפגעים היו שלושה ילדים ושמונה פעילים של הג'יהאד האיסלאמי.
אז יש כאן סידרת אירועים, לא אירוע מבודד: פלסטינים נפגעים מאש צה"ל בעזה, אחר כך נורות מרגמות ושתי קטיושות, אחר-כך צה"ל מגיב בעוצמה. ובאמת, אפשר לחזור כמה שעות ליום רביעי בצהריים ולקרוא בעיתון:
הפלסטינים: 11 נפגעים מירי צה"ל. חיילים שפעלו סמוך לגדר המערכת בצפון רצועת עזה ירו פגזי טנק לעבר דמויות החשודות בהנחת מטען פגזי טנק; הפלסטינים: 3 ילדים נפגעו. (הארץ, 23.2.11, 14:40)
איפה הניחו הדמויות החשודות את המטען? ואיפה זה בדיוק "סמוך לגדר" - באיזה צד? דובר צה"ל מרגיע ונותן את גרסתו:
לפי הודעת דובר צה"ל, הירי בוצע בזמן פעילות מבצעית שגרתית באזור, במהלכה הופעל מטען לעבר כוח צה"ל ובהמשך נורתה לעברו פצצת מרגמה.
"פעילות מבצעית שגרתית" הביאה נפגעים בצד הפלסטיני, שכתגמול ירו פגזי מרגמה ושתי קטיושות, וכתגמול לתגמול צה"ל יוצא ומרחיב את פעולתו לכל רחבי הרצועה. מי שחיי אזרחים קרובים לליבו, יקשיב לאנשים כד"ר בכרי שמספר מה הירי עושה לאנשים בבאר-שבע, אבל העיתון לא מספר לנו, איך נראות תוצאות הפצצות צה"ל ברחבי הרצועה. הסיכום היבש בעיתון של יום ששי – והוא מסתמך בהכרח על מה שהצבא מוסר, לא על מה שעיתונאים יכולים לראות במו עיניהם ועל דיבור עם אנשים ברחובות – הוא ש"חיל האויר תקף שורת יעדים ברצועה, ובהם מחסני תחמושת, מנהרות ואתרים לייצור רקטות." בצד הגירסה הזו מצוטטים דיווחים על שלושה נפגעים פלסטיניים, ובלילה שלפני כן - על אדם שנהרג ושניים שנפצעו בינוני.
ביום ששי, 25.2, כבר יכולים עמוס הראל ואבי יששכרוף להסביר בהארץ את מהלך האירועים ("תגובה אמוציונלית", הארץ, 25.2.2011):
"המתיחות החריגה בגבול הרצועה, שכללה ירי יוצא דופן של קטיושות הגראד לבאר שבע שלשום, מצטיירת כעת יותר כהתלקחות מקומית ולא כתפנית בעלת משמעות אסטרטגית".
סדרת העימותים החלה שלשום לפני הצהריים בהפעלת מטען צד לעבר כוח צה"ל שחצה את גדר המערכת ונכנס לעומק כמה מאות מטרים בשטח הפלסטיני, ממזרח לעיר עזה.
אז ככה נראית "פעילות מבצעית שגרתית": כוח צה"ל חוצה את הגדר ונכנס מאות מטרים לתוך השטח הפלסטיני. אז אפשר לחכות לעימות, ואכן הופעל נגדו מטען צד. הסיפור נמשך:
צה"ל הגיב (!) בירי טנקים, שממנו נהרג פעיל בג'יהאד האסלאמי. בשעות הערב, כשמפקד החוליה מהג'יהאד מת גם הוא מפצעיו, הגיבו חבריו מהבטן: הם שיגרו שתי קטיושות גראד לבאר שבע, לראשונה מאז סיום מבצע עופרת יצוקה לפני כשנתיים.
מהמידע שהצטבר עד כה עולה כי לא רק צה"ל הופתע מכך. גם לחמאס ואפילו להנהגת הג'יהאד ברצועה לא היה כנראה מושג על כוונת החוליה. ...
גם כאשר שני הצדדים משחקים באש – כלומר בחיי בני-אדם – נשמר הפער בעוצמת התגובה, כפי שמסבירים הפרשנים:
ישראל, מצידה, קיימה סבב רחב יחסית של תקיפות – שלוש פעמים בתוך יממה – במטרה להבהיר כי ירי ליישובים, בוודאי לבאר שבע, הוא קו אדום מבחינתה.
אבל עכשיו, אחרי סיבוב כזה, אפשר כבר להעביר מסרים מרגיעים:
"המתיחות החריגה בגבול הרצועה, שכללה ירי יוצא דופן של קטיושות הגראד לבאר שבע שלשום, מצטיירת כעת יותר כהתלקחות מקומית ולא כתפנית בעלת משמעות אסטרטגית".
ננכון: התלקחות מקומית שיש לה שותפים-יריבים שמציתים אותה, מגבירים קצת את האש, מקשיבים לצעקות הנפגעים – צידוק מצוין להכות בצד השני, שבו יהיו עוד נפגעים רבים, ואז – המשחק ידוע: מחליפים מסרים מרגיעים. שני הצדדים ביצרו את כוחם הפוליטי על גבם של בני-אדם נפגעים: החמושים בעזה נוקמים באמצעות ירי באזרחים שלא עשו דבר, וצה"ל מגן על אזרחים בכך שהוא מפציץ אזרחים. יותר מכך: מי שהתחיל ב"פעילות השגרתית", שאינה בגדר חדשות, גרר חיי אזרחים ישראלים למשחק הזה במוות. וכמובן, אם רוצים, אין בעיה לעבור מ"התלקחות מקומית" ל"תפנית אסטרטגית". צריך רק להגביר את האש.
המשחק הוא ישן. שיחקו אותו אצלנו כבר בתחילת שנות הששים, בסוף שנות החמשים - ואפשר לשחק אותו תמיד, כל עוד נמשיך להיות בני ערובה של פוליטיקה של פחד ופוליטיקאים שמשחקים במוות.