חאכמה מדברת

"כל פעם שאתה תגיע לפה, אתה תראה את העיניים שלי." חאכמה אבו מדיע'ם א-טורי, תושבת אל-עראקיב, מדברת על הרס כפרה, על הנסיונות המתמשכים לגרש את התושבים, על ההטרדות הבלתי פוסקות של המשטרה, ומסבירה מדוע הם ממשיכים להיאחז באדמתם.

"אם יבואו לפה לפנות, אני אשב על העץ. אני אעשה להם 'שלום' מלמטה. העץ הזה הוא הבית החדש שלי באל-עראקיב. אני אכין שלט שכתוב עליו "הבית החדש שלי", עם כמה מילים על מה היה ואיך הרסו, בעברית, אנגלית וערבית, ואתלה על העץ. כל מי שיעבור יקרא ויידע.

הם [השוטרים] באים עם המכוניות שלהם לעשות אבק על הילדים. אני אמרתי להם, שיעשו אבק ושיעשו מה שהם רוצים לעשות. אני מוכנה להם. האבק של האדמה שלי לא יפגע בי. כשאין לי כח יותר מדי אני נושמת את האויר של האדמה. זה נותן לי כוח. הם עושים את האבק כדי לגרום לי להתרחק מפה. אני מוכנה לחיות מתחת לשמש, אני ומשפחתי. חוץ מהילדים שהתחתנו יש לי שישה ילדים שישנים מתחת לעץ בלי בית. האדמה שהיא אמא שלי, והיא החזיקה אותי, היא תחזיק אותי כל החיים. מי מוכר את האמא שלו? רק משוגע ימכור את אמא שלו. כמה אתה פה? 70 שנה? סבתא שלי היתה כאן לפניי. העץ הזה, מתנה מסבתא שלי, נמצא פה יותר ממאה ועשרים שנה.

הם הורסים עכשיו, כדי שכשהשופט בבית המשפט העליון יחליט, אם אל-עראקיב של הבדואים, הם יוכלו להגיד שאין בתים באל-עראקיב. בגלל זה אנחנו נשארים פה. אנחנו לא ניתן להם להחליט על האדמה שלנו.

[השוטרים] מפריעים בלילה, מפריעים בבוקר, כל הלילה לא ישנתי. כמה לוחצים ולוחצים, כדי שנשים וגברים ילכו מהכפר. אבל אנחנו לא הולכים. או נחיה פה כמו שצריך, או מתחת לעץ או שנמות פה. מתחת לעץ, בואדי, בתוך אוטו, זה לא משנה. אני מוכנה לכל דבר. אני לא זזה מפה. אני אמרתי למנהל של היס"מ: כל פעם שאתה תגיע לפה, אתה תראה את העיניים שלי. בחלומות שלך אתה תראה את חאכמה.

אני לא אשאיר את הכפר שלי. אין כוח בעולם שיגרום לי להשאיר את הכפר שלי. כמו שאמר סיאח: כשיהיה דיון, אם השופט יחליט תלכו מפה, אנחנו נלך. לא נגיד לו "אתה חרא". הוא חרא לבד, אבל אנחנו נלך. אני אמרתי שוב ושוב, אני לא רוצה וילה בתל אביב, אני רוצה אוהל קטן לי ולילדים שלי. תנו לבנות אוהל קטן. מה בנאדם רוצה? לחיות בשלום. היהודים והערבים הם אחים. אז למה שיעשו ככה לאחים שלהם? אתה יהודי, יש לך את הדת שלך, אני יש לי את הדת שלי. בשביל מה להרוס? [היישוב הקהילתי] גבעות בר שבע שנים פה, הרבה אחרי אל-עראקיב. אז למה להם יש זכות ולנו לא? יש להם חשמל, מים, הכל...

זה לא שהם לא רוצים את אל-עראקיב, הלוואי זה היה רק אל-עראקיב. הם לא רוצים את הבדואים. אני הייתי עובדת, הילדים היו עובדים, בהריון עד חודש שמיני עבדתי כדי לשלם לעורך דין לעצור את ההריסות. ובשביל מה? בסוף שיקרו והרסו את הכל.

ויגידו: לא היה פה כלום... את יודעת, מנקים הכל [את כל הריסות הבתים]. השוטר אומר לי: "לוחצים עלי מלמעלה". על מה אתה מתפרנס? על בני אדם?! על מה שעשו בשבוע הזה, חודש אני יכולה לדבר וזה לא יספיק..."

רשמה: נוגה מרמור