היום שבו יעבור החוק

היום שבו יעבור החוק – "חוק הלאום" המוצע – זהו היום, שבו מתחילה הספירה לאחור לחיסולו של משטר האפרטהייד. זה לא יהיה יום יצירתו, אלא יום מיסודו של האפרטהייד. זהו היום שבו התודעה תדביק את המציאות, ותחילתה של כל פעילות פוליטית היא בשינוי תודעתי. אומנם לא אפרטהייד בנוסח דרום אפריקה, שכן אין מדובר על הפרדה על בסיס גזעי מפורש, היהודים אינם מיעוט בישראל, וההפרדה אינה מוחלטת. אך יחד עם זאת, העיקרון המנחה הוא בדיוק זה: הפרדה בצירוף עליונות מעוגנת בחוק ובעולם הערכים השליט במדינה בכללותו.

אינני מהפכן. אני לא חושב, שככל שיהיה רע יותר, כך המהפכה קרובה יותר. אינני טוען גם, שמוטב שהחוק יעבור – להפך: מוטב שלא. אבל אם יעבור, אז מן הראוי להציע הבנה, שתמקם אותו לא כאסון פתאומי אלא כחלק מתהליך, ולברר מה חקיקתו מבטאת.

החוק החדש הוא בה בעת חדש וישן. במובן מסוים הוא מהווה רגע כינון האפרטהייד וגם רגע תחילת קריסתו. הוא סוג של חדשות ישנות, שכן ההפרדה היתה כאן מאז ומעולם – ממש מראשיתו של הפרויקט הציוני. ישובים נפרדים (חקלאיים יותר מאשר עירוניים), כלכלה נפרדת (במידת האפשר), מוסדות נפרדים... מהותו של הפרויקט היתה ונשארה הפרדה והיבדלות. "היישוב היהודי" (כלומר אותו חלק של היהודים החיים כאן שאורגן במסגרת הציונית) לפני הקמת המדינה היה מבוסס על הפרדה. ללא עקרון ההפרדה (ולצערנו – לולא העיקרון הדמוקרטי), לא היה צורך בגירוש של 1948. אילו רצה בן גוריון רק מדינה יהודית (ללא קשר לדמוקרטיה), היה משאיר את הערבים ללא זכות הצבעה (לא בטוח שהיה אז זוכה להכרה בינלאומית). אילו רצה רק מדינה דמוקרטית – היה משאיר את הערבים ונותן להם זכות הצבעה ושוויון זכויות קולקטיבי ומלא (אבל אז המדינה לא היתה יהודית).

ההפרדה היתה גם העיקרון המנחה של שנות הממשל הצבאי, אשר נמשך עשרים שנה (ובעצם הרבה יותר) ונמחק מהתודעה הציבורית של היהודים הישראלים. ומה מהותו של פרויקט ההתיישבות בכללותו, אם לא התפשטות מרחבית אחת – הן בתוך ישראל (מישהו יודע היכן היא נגמרת?) והן בשטחים הכבושים – של קבוצה לאומית אתנית אחת על חשבון קבוצה אחרת? זאת הפרדה, אבל לא כל הפרדה היא אפרטהייד.

אם כן, אין כל חדש? מובן שיש חדש בחקיקתו של החוק. מה שחדש הוא עצם חקיקתו. עצם חקיקתו המפורשת יש לה משמעות רבה. היא מסמנת, שהכלים הישנים, שבהם נעשה שימוש כדי לתחזק את ההפרדה, כבר אינם יעילים מספיק, ויש צורך לרתום את מערכת המשפט ברמה של חקיקת חוק יסוד כדי למסד את ההפרדה. עד היום היו אין ספור פרקטיקות של הפרדה, שעבדו בסימביוזה מעין טבעית, ללא צורך לנקוב בשמו של עקרון-על מנחה. אבל שבעים שנה לאחר הקמת המדינה ולאחר חמישים שנות כיבוש והתנחלות – יש כנראה צורך בחקיקה מפורשת.

הצורך הזה במיסוד ההפרדה עולה, כיוון שישנן שתי קבוצות, שנוכחותן במרחב הפכה ברורה ובולטת יותר והיא מחייבת הפרדה. הקבוצה הראשונה היא האזרחים הפלסטינים בישראל, והשנייה הם המתנחלים: המתנחלים ש"בחוץ" והילידים ש"בפנים".

הפלסטינים אזרחי ישראל חיו במשך עשורים בשולי הפוליטיקה הישראלית, שסבלה את נוכחותם ושוליותם, והדבר לא חייב הפרדה ממוסדת. אבל נוכחותם בכנסת, בפוליטיקה ובכלכלה הלכה וגברה בעשרים השנים האחרונות. הם גם ידעו – ואין זו הצלחה מזהירה, אבל חשובה – לעשות גם שימוש בכלים משפטיים במאבקם. המדינה היהודית נאלצה להגן על עצמה מהאזרחות הישראלית, ואין לך אזרחות ישראלית בלי אזרחיה הפלסטינים של ישראל, מה לעשות. המדינה היהודית כבר לא מובנת מאליה, היא לא תופעת טבע א-פריורית.

מצד שני – להבדיל אלף אלפי הבדלות – קיימים המתנחלים, שיותר ויותר נוכחים פיזית ובאופן יומיומי במרחב הפלסטיני הכבוש. נוכחותם איננה שולית עוד, איננה זמנית ואיננה צבאית. נוכחותם הפיזית המתמשכת בשטחים הכבושים מחייבת מערכת ברורה של הפרדה. כיוון שבמקביל לנוכחותם הפיזית בשטחים יש להם נוכחות משמעותית בממשלה ובפוליטיקה – הם אולי הלובי הפוליטי החזק המאורגן ביותר בישראל – הם כופים המשגה של נוכחותם זו. היקבעות נוכחותם מחייבת המשגה המבוססת על משטר הפרדה פורמלי. החוק מקשר בין שני הצרכים הללו, בין שני סוגי ההפרדה – במסגרת חוק אחד, ובכך  הוא נבדל מכל חקיקה קודמת בנושא. שאלת המדינה היהודית ודמוקרטית ושאלת ארץ ישראל השלמה הופכות להיות שתי פנים של אותה שאלה.

בדרום אפריקה לקח  למתיישבים 200 שנה כדי להקים את מה שנקרא משטר אפרטהייד ב-1948 (סתם מיקריות היסטורית). ההתישבות ההולנדית והאנגלית החלה כבר במאה השבע-עשרה; למשך תקופה של כמאתיים שנה לא חסרו חוקים מפלים, שביססו את ההפרדה בין ה"גזעים". אבל משטר האפרטהייד כמשטר כולל וממוסד הוקם רק ב-1948. מדוע רק אז? כיוון שבשני העשורים שקדמו לכך נהרו מיליוני שחורים לגור ולעבוד ולפעמים גם להתיידד עם לבנים במרכזי הערים. רק אז היה צורך במעשה קיצוני ובעיצוב מדיניות כוללת ומפורשת של אפרטהייד. אפרטהייד הפך מאוסף אקראי של חוקים לעיקרון-על מנחה, לפילוסופיה של שליטה ולדרך-חיים.

אבל לצורך הבנת התהליך יש לזכור, כי כללי ההפרדה הראשונים בדרום אפריקה נעשו בכנסייה ההולנדית בדיוק מאה שנה קודם לכן. למה דווקא שם? כיוון שהכנסייה היתה המרחב הראשון, שבו התקיימה נוכחות שווה (לפחות חלקית) של שחורים ולבנים בשעת התפילה, הואיל ולכולם יש (לכאורה) נשמה וכולם שווים בפני האל (חישבו על תפקיד הכנסיות במאבק השחורים בארה"ב). לכן דווקא במקום זה היה צורך להתחיל את משטר ההפרדה. בדיוק במקום שבו התגלמה הבטחה מסוימת לשיוויון ולערבוב גזעים על רקע שווה, נולד הצורך להתקין תקנות נגד הערבוב הזה. אומנם, בשלב יותר מאוחר היה תפקיד לחלק מהכנסיות בהפלת המשטר אשר נטלו חלק במיסודו.

צריך גם לשים לב, שלחוק המוצע יש היבטים החורגים מעבר לתחומי מדינת ישראל (איפה זה בדיוק מדינת ישראל?). החוק  מדבר על מדינת ישראל ללא ציון גבולותיה וקובע, כי מדינת ישראל מבטאת את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ייחודית, ואת ארץ ישראל כמולדתו ההסטורית של העם היהודי ומקום כינונה של מדינת ישראל. השילוב של אלה משמעותו שאין מקום בארץ ישראל – ולא רק במדינת ישראל – להגדרה עצמית של עם אחר. כלומר, בתוך מדינת ישראל אין בעצם מיעוט לאומי, ובה בעת, גם בשטחים הכבושים אין עם פלסטיני, שיש לו זכויות לאומיות.

האם יש כאן משהו חדש? לא וכן. לא, משום שהציונות על כל פלגיה דיברה באופן די עמום על "ארץ ישראל" בלי לציין גבולות חדים וברורים ואפילו בלי לציין מפורשות, אם מדובר במדינה בכלל. "ארץ ישראל" היתה רעיון, שהלהיב את הדמיון הפוליטי, אבל לא קבע את צורתה ותחומיה של מדינה. הגבולות והפרוגרמות היו נקבעים מפעם לפעם לפי ההתפתחויות ויחסי הכוחות. ה"ציונות התרבותית", ה"רוחנית" של אחד העם הכשירה את המדינה הדו-לאומית של ברית שלום ומרטין בובר, וברית שלום הכשירה את המדינה הלאומית של בן גוריון ורעיון החלוקה, והחלוקה של בן גוריון הכינה את הקרקע והכשירה את אקורד הסיום של ארץ ישראל השלמה... הטיעון הוא, שהפלסטינים דחו את כל ההצעות לעיל, וכל דחייה הביאה לעליית מדרגה בתביעות הטריטוריאליות הציונות. מי שדוחה את אחד העם, יקבל את בובר; ומי שידחה את בובר, יקבל את בן גוריון, ומי שידחה את בן גוריון יקבל את אלקין ואת "הבית היהודי"...

אבל כן יש משהו חדש, ממש כשם שתוכנית בולטימור של בן גוריון היתה במובן מסוים משהו חדש. היא היתה טבעית, צפויה, אבל לא הכרחית מבחינה היסטורית. כך גם כאן: זהו מהלך צפוי אולי, אבל לא היה מוכרח לקרות. החדש בו הוא עצם העובדה, שמה שהיה פרוגרמה של חלק מהציונות – ובתקופה מסוימת של פלג שולי יחסית בציונות – הופך להיות עמדתה הרשמית של מדינה שלמה, שנזקקת לחוק כדי לאשרר אותה.

האם זאת היא תמציתה של הציונות? האם בכך היא מממשת את מהותה ומגיעה לשלמותה? חיים גנז ומרון בנבנישתי יטענו להפך: תמציתה המזוקקת של הציונות היא דו-לאומיות בפלסטין. אבל השאלה, אם זו תמציתה או סופה של הציונות, אינה ממין העניין ולא מעניינת אותי פוליטית.

המשמעות הפוליטית כרגע היא, שלאור מות פתרון שתי המדינות, הימין הישראלי חייב להציע משהו כתפיסת עולמו לעתיד. צריך פרויקט. גירוש הוא אופציה, שלא ניתן להציע בפומבי, וסיפוח עם אזרחות מלאה אי אפשר להציע (אפשר לנפנף בזה, נכון). את האופציה הראשונה אי אפשר להציע בגלל הגויים, ואת השנייה – בגלל היהודים. נשארנו תקועים עם שתי קבוצות לאומיות במרחב אחד. פתרון שתי המדינות, שיצר אשליה של נפרדות בין שני העמים במסגרת שתי ישויות פוליטיות שוות,  ובכך השאיר את הפלסטינים מחוץ לתודעה הפוליטית הישראלית – התנפץ. התחושה שהם "שם", מעבר לגבול, עם הימנון ודגל ובתי סוהר, מחוץ לאחריות "שלנו", של הקולקטיב הלאומי הישראלי, הולכת ומתפוררת. אולי ניתן היה פעם לומר: הם "שם" בדרך למדינתם העצמאית; הם אומנם נפרדים, אבל הם עצמאים. אבל לא עוד: אפרטהייד הוא לא סתם הפרדה, אלא הפרדה בתוך אחדות ובתוך מסגרת פוליטית ריבונית כוללת אחת, שבתוכה מתבצעת ההפרדה. בהעדר המסגרת הכוללת, המציאות לא נתפסת בתור אפרטהייד.

כאן מגיע החוק החדש ומבטל את האבחנה בין ארץ ישראל לבין מדינת ישראל. החוק משרטט מסגרת שהיתה חסרה בדימיון הפוליטי, שנטה להתייחס ל"שטחים" בתור משהו חיצוני. ישראלי "בפנים" דמוקרטית ו"בחוץ" דיקטטורית. אבל עכשיו ברור, שהשטחים הם כאן, וכך גם הפלסטינים.

למרות שהחוק מבטא את נוכחותם של הפלסטינים כאן – הנוסח שלו מאיין אותם. אין דבר בולט יותר בטקסט האלים הזה מאשר נפקדותם של הפלסטינים. החוק מציג מסגרת, וממסגר בכך את תודעתנו. כשמביטים במסגרת, רואים מיד מה חסר, מה נקרע ממנה: העם הפלסטיני, שמנסים לחסלו ולחסל את נוכחותו ואת לאומיותו. אין משמעות אמיתית לשום שיח דמוקרטי וליברלי כאן בתוך ישראל, אם לא יקח זאת כנקודת המוצא. לדעתי, גם אין משמעות לשיח לאומי, שהוא לא דמוקרטי וליברלי באותה מידה. זה חייב להיות הבסיס להתארגנות הפוליטית לכל שמאל דמוקרטי בעתיד, ומן הראוי לנצל את חקיקת החוק כדי להתחיל להקים שמאל כזה.

Taayush-against-the-Wall

 


צילום השער, חברון: gettingoffthearmchair.wordpress.com