שנותיו האחרונות של שלטון קדאפי

את הסיפור הזה חייבים להתחיל לספר כמה שנים לפני פרוץ האירועים השנה. השנים האחרונות של שלטון קדאפי התאפיינו בשינויים מהירים בחברה, במדיניות החוץ ובכלכלה הלובית. החל מ-2003, כשקדאפי החליט לוותר פומבית על תוכנית הנשק להשמדה המונית שלו ולשלם פיצויים למשפחות הרוגי אסון לוקרבי, החל תהליך הדרגתי של התקרבות בין לוב למערב. ארה"ב הסירה את הסנקציות על לוב ב-2004, ושגרירות אמריקאית הוקמה בלוב. כמו כן הידקה לוב את יחסיה הדיפלומטיים עם האיחוד האירופי.

אבל השינויים במדיניות החוץ היו רק ההתחלה. החל מ-2005 החלה לוב בתהליך מואץ של הפרטה ופתיחת המשק הלובי למעורבות בינלאומית. חברות אירופאיות ואמריקאיות הוזמנו להשקיע במשק הלובי וההשקעות הזרות בלוב זינקו ב-100% תוך 4 שנים. בוועידה של נציגי האיחוד האירופי וממשלת לוב באוקטובר 2010 התחייב האיחוד להעביר 60 מיליון אירו ללוב בתמורה להמשך הרפורמות הכלכליות ולשיתוף פעולה לובי במלחמה נגד ההגירה האפריקאית לאירופה. (ראו הודעת הסיכום של הוועידה)

שיא משעשע ביחסים בין לוב לקרן המטבע הבינלאומית נרשם ב-15 בפברואר 2011, יום פרוץ ההפגנות בלוב. באותו היום פירסמה מועצת המנהלים של קרן המטבע הערכה אופטימית במיוחד של מצב המשק הלובי וקראה לממשלה להמשיך בתהליכי ההפרטה וקיצוץ הוצאות הממשלה. במקביל לשינויים הכלכליים מונתה ממשלה חדשה ובה נציגים רבים לאנשי עסקים לוביים בכירים ואפילו לאנשים שנודעו כמתנגדי המשטר, דוגמת שר המשפטים, מוסטפה עבד אלג'ליל. השינויים הללו הובילו ליצירה של אגף תומך רפורמות ופרו-מערבי באוריינטציה שלו בתוך המימשל הלובי.

עלייתו של האגף תומך הרפורמות לא עברה ללא התנגדות. המדיניות הכלכלית החדשה גרמה לעלייה מהירה במחירים, במיוחד במחירי המזון, התחבורה ושירותי הבריאות במקביל לשחיקה במשכורות (ראו דוחות כלכליים מלאים). הדבר גרם לתסיסה מתמשכת בקרב האוכלוסייה, שחיזקה את האגף השמרני בתוך הממשל הלובי. בעיקר הדברים אמורים לגבי הערים במזרח המדינה, בהן התרוששות משפחות רבות גרמה בין היתר לעליית האסלאם הקיצוני בערים שונות (כך למשל הפכה העיירה דרנה לספקית הראשית של מתאבדים בעיראק). למעשה נוצר מצב בו הממשל הלובי מפולג בין קבוצה של תומכי הרפורמה הכלכלית לבין האגף השמרני. במהלך 2010 נראה היה שהתסיסה החברתית המתגברת מחזקת את האגף המתנגד לרפורמות, ורבים מתומכי הרפורמות החלו לאיים בהתפטרות ממישרותיהם.

הכנות להפיכה

במהלך החודשים האחרונים של 2010 הלך הקרע בצמרת המימשל הלובי והעמיק. אחד הסימנים המקדימים היה עריקתו לצרפת באוקטובר 2010 של נורי אל-מסמארי, מראשי האגף הרפורמי בממשל. לפי דיווחים בתקשורת האיטלקית והאמריקאית נסע אל-מסמארי לפריז, שם נפגש עם קציני צבא ומודיעין צרפתיים וקישר אותם למתנגדי המשטר בבנגאזי. בנובמבר 2010, משלחת גדולה של אנשי עסקים צרפתיים, שלפי הדיווחים בתקשורת האירופאית לוו בקציני מודיעין צרפתים, נסעה לבנגאזי שם הם נפגשו עם קצין חיל האוויר הלובי, קולונל עבדאללה גהאני, עם מפקד כוחות המשטרה בבנגזי וקצינים בכירים נוספים. ממשלת לוב הוציאה בסוף נובמבר 2010 צו מעצר נגד אל-מסמארי, אך ממשלת צרפת סירבה לקיים את הצו, ואף עצרה את שליחו של קדאפי שניסה להיפגש איתו (תיאור הפרשה כאן וכאן).

במהלך דצמבר וינואר החריף הקרע עוד יותר עקב חששותיו הגוברים של השלטון הלובי מהשפעת ההפגנות בתוניסיה ובהמשך במצרים. מספר פקידים וקצינים, בהם עבדאללה גהאני, נעצרו במהלך ינואר ופברואר בבנגאזי בחשד לתכנון נסיון הפיכה. אבל הסתבר שזה היה מאוחר מדי.

המרד מתחיל: הפגנות ספונטניות או הפיכה מתוכננת?

• 15.2.2011 הפגנה של כמה מאות קרובי משפחה של אחד העצורים בבנגאזי מפוזרת על ידי המשטרה. 24 מפגינים נפצעים.
• 17.2.2011 מתחילות הפגנות גדולות בבנגאזי ביום השנה החמישי להפגנות 2006, שבהן נהרגו 11 פעילים איסלאמיים בהפגנות מול הקונסוליה האיטלקית במחאה על קריקטורות של מוחמד. בהפגנות ב-17 בפברואר 2011 נהרגים כ-20 איש, בהם גם 2 שוטרים.
• 19.2.2011 חמושים ובסיוע טנקים המורדים משתלטים על המעוז האחרון של הממשלה בבנגאזי בסיוע מתאבד שמפוצץ את עצמו על שערי מתחם המשטרה. כוח משטרתי מיוחד שמגיע למקום בפיקודו של שר הפנים, עבד אל-פתח יונס, עורק מייד ומצטרף להתקפה על המתחם. עבד אל-פתח יונס יודיע למחרת על הקמת מועצת מורדים בראשותו.
• 20.2.2011 הממשלה שמבינה שהצבא ערק, שולחת לבנגאזי יחידה של 325 שכירי חרב: 50 מהם נהרגים, 236 נלקחים בשבי. ההפגנות מתפשטות לערים נוספות בלוב. בערים במזרח כמעט שאין התנגדות של כוחות הממשלה בעקבות עריקות גדולות של יחידות צבא ומשטרה.
• 26.2.2011 למעט טריפולי וסירט, כל ערי החוף בלוב בשליטת המורדים. האו"ם מטיל סנקציות על לוב. הילרי קלינטון קוראת לקדאפי להתפטר.

10 הימים הראשונים של האירועים בלוב עדיין לוטים בערפל. אין ספק שההפגנות החלו כביטוי לאי שביעות רצון בקרב תושבי מזרח לוב. חלקם יצאו לרחוב בשל המצב הכלכלי המחמיר, חלקם בשל התנגדות ארוכת שנים למשטר האוטוריטרי של קדאפי וחלקם כהמשך לתסיסה האיסלאמית באזור. הארועים בתוניסיה ובמצרים ודאי רק עודדו את האנשים לפעולה.

אבל למפגינים הצטרפו במהירות אנשי האגף הרפורמי בממשל הלובי, דוגמת השרים לשעבר מוסטפה עבד אל-ג'ליל ועבד אל-פתח יונס. אליהם חברו אנשי צבא ומשטרה בולטים במזרח לוב, ומוטטו למעשה באחת את שלטון קדאפי בכל מזרח לוב ובחלקים ממערבה. תוך יומיים מפרוץ ההפגנות הופיעו בשטח לוחמים חמושים, חלקם בנשק כבד, שסייעו להשתלט במהירות על היחידות המעטות שנותרו נאמנות לקדאפי.

ההסבר שנראה הסביר ביותר לכך הוא שאכן היו הכנות ודיבורים במחנה הרפורמי הלובי לקראת אפשרות של הפיכה נגד קדאפי. משפרצו ההפגנות החליטו הגורמים האלה להמר ולהצטרף למפגינים. היום הם אלו שמרכיבים את רובה של הממשלה הזמנית בלוב.

שלב 2: הממשלה הלובית מחזירה מלחמה

• 2.3.2011 התקפת נגד ראשונה של כוחות נאמנים לקדאפי נהדפת על ידי המורדים. ייקח עוד כמה ימים לפני שכוחות הממשלה יתארגנו ויצליחו להדוף את המורדים ממספר ערים.
• 6.3.2011 קדאפי מזרים כוחות הנאמנים לו מהמחוזות הדרומיים של המדינה. מתחילה מתקפת נגד של הממשלה לאורך קו החוף.
• 14.3.2011 כוחות הממשלה מתקדמים במהירות, מחזירים לשליטתם את רוב הערים במערב ומתחילים להתקדם מזרחה. ארצות הברית, צרפת ואנגליה מזרימות אנשי מודיעין, נשק ויועצים לבנגאזי.
• 16.3.2011 כוחות הממשלה מתקרבים לבנגאזי ונערכים מחוץ לעיר תוך קרבות עזים.
• 19.3.2011 כוחות הממשלה נכנסים לפרברים של בנגאזי.

קצין מקרב המורדים מדריך בשימוש בנשק

נראה שמתקפת הנגד המוצלחת של כוחות קדאפי הפתיעה את כל העולם. בתחילת מרץ מנהיגי צרפת, איטליה, אנגליה וארצות הברית הכריזו שוב ושוב שימיו של המשטר ספורים, אבל תוך שבועיים השתנה המצב בלוב מהקצה לקצה – משטר קדאפי הצליח לגייס כוחות צבא נאמנים מהשבטים בדרום ובמערב המדינה. בטריפולי נערכו הפגנות תמיכה גדולות בקדאפי. כוחות הממשלה התקדמו במהירות לבנגאזי. נראה היה שהמורדים במצב נואש – אבל שותפיהם לא התכוונו לוותר.

ב-10 במרס היתה צרפת הראשונה שהכירה במפתיע באופן רשמי במועצת המורדים כמייצגים את העם הלובי. במקביל הופעלו מאמצים אדירים של צרפת ובריטניה ובהמשך של ארה"ב על מנת לרתום את ברית נאט"ו למהלך צבאי לעזרת המורדים. מעניין לציין בהקשר זה את ההסכם שנחתם בין בריטניה לצרפת בנובמבר 2010. שתי המעצמות האירופאיות חתמו על הסכם שיתוף פעולה מרחיק לכת של חילות האוויר של שתי המדינות ואף קבעו תרגיל צבאי משותף – "סופה דרומית" שמו. התרגיל היה אמור לדמות תקיפות אוויריות על מטרות מדבריות. התאריך לתרגיל העתידי שנקבע היה ה-21 במרץ 2011 (פרטי ההסכם)

שלב 3: נאט"ו מצטרפת למלחמה

• 17.3.2011 מועצת הביטחון של האו"ם מקבלת החלטה על "no fly zone" בשמי לוב.
• 19.3.2011 כוחות נאט"ו מתחילים לתקוף את כוחות הממשלה הלובית, שמתחילים בנסיגה מבנגאזי מערבה. תוך ימים ספורים חיל האוויר ומערכי ההגנה האווירית של הממשלה הלובית מושמדים. בהמשך ההתקפה תורחב וכוחות השריון של הממשלה ורוב הנשק הכבד של הממשלה מושמד בתקיפות מהאוויר. כבר ביום הראשון נהרגים מאות חיילים לובים, רבים אחרים נפצעים.
• 4.5.2011 מפקד כוחות נאט"ו מודיע, כי הצבא הלובי איבד את רוב יכולת הלחימה שלו. דיווחים מהשטח מדברים על מורל נמוך של חיילים הנאמנים לממשלה, פציעות מרובות, וקושי לתפקד תחת ההתקפות האוויריות של נאט"ו.

החלטת מועצת הביטחון דיברה אומנם על אכיפת איסור טיסה באזור, אך במהרה התברר שזה מונח מטעה. כוחות צרפתיים תקפו כבר ביום הראשון למלחמה כוחות קרקעיים של צבא לוב ועצרו אותם בשערי בנגאזי. למעשה, חולל הדבר כעבור ימים ספורים משבר דיפלומטי חריף בין ארה"ב לצרפת ואנגליה. בסיומו של המשבר הוציאה ארה"ב את כוחותיה ממעורבות פעילה בלוב, מותירה את צרפת ואנגליה לבצע 85% מהגיחות המבצעיות במלחמה.

בנוסף שלחו הבריטים כוחות מיוחדים, לטענתם מתנדבים בוגרי יחידות קרביות, למשימות קרביות בלוב, משלב מוקדם במלחמה. (וידאו של יחידות בריטיות בשטח לוב) משלוחי נשק יועצים וציוד צבאי הוזרמו למורדים על ידי הבריטים, הצרפתים והקטארים במשך כל שלבי המלחמה. ספינות מלחמה צרפתיות ובריטיות הטילו מצור ימי על שטחים בשליטת הממשלה.

גם ה-CIA לא טמן את ידו בצלחת למרות ההסתיגות של ארה"ב מפעולה צבאית רחבה. כך למשל ה-Wall Street Journal דיווח בסוף מרס כי אנשי הסוכנות פועלים בשטח לוב מזה שבועות ארוכים, יחד עם אנשי מודיעין ממדינות נוספות.

כך, למעשה, הורחב מבצע אכיפת "אזור אסור לטיסה" למעורבות צבאית עמוקה ואקטיבית של מספר מדינות לצד המורדים. משלב זה היה זה רק עניין של זמן עד שהמורדים יצליחו להפיל את המשטר של קדאפי. זה הזמן לנסות ולבחון מי הם האנשים שעמדו ועומדים כעת בראש ההנהגה של המורדים בלוב, שהרי הם זכו לתמיכה כל כך יוצאת דופן מהמערב.

מי הם המורדים? ההנהגה

מטבע הדברים לא ניתן להקיף כאן את מלוא המידע על כל חברי הנהגת המורדים, אבל אני מאמין שהדוגמאות שבחרתי מציירות את התמונה הכללית.

מחמוד ג'יבריל: כיום ראש מועצת המורדים, ולמעשה ראש הממשלה בפועל של הממשלה הזמנית. טכנוקרט לובי שלמד בארה"ב באוניברסיטת פיטסבורג. בשנים האחרונות למשטר קדאפי היה בין הבולטים באגף הרפורמה הלובי והוביל בתפקידו כראש הסוכנות לפיתוח הלובית את תהליכי ההפרטה במשק תוך שמירה הדוקה על קשרים עם נציגים דיפלומטיים וכלכליים של ארה"ב. בשנים האחרונות איים מספר פעמים להתפטר מתפקידו בשל חוסר שביעות רצונו מהתקדמות הרפורמות הכלכליות.

מסמכי ויקיליקס עוזרים לשרטט את דמותו ואת דעותיו: במפגשים הרבים שהתקיימו בין ג'יבריל לנציגים אמריקאיים בשנים האחרונות צויין ש"הוא מבין היטב את האינטרסים של ארה"ב באזור", ובאחת הפעמים פרש ג'יבריל את משנתו הכלכלית-פוליטית וטען, כי ארה"ב פיספסה הזדמנות פז עם התמוטטות ברה"מ להשתלט על המזרח התיכון דרך ה"כוח הרך" של הקפיטליזם. לגקיבריל היה חלק מרכזי גם בקשרי החוץ של המורדים, וחלק מכריע בנסיון להשפיע על כוחות נאט"ו לתקוף בלוב.

מוסטפה עבד אלג'ליל: נשיא מועצת המורדים. שר המשפטים במשטר קדאפי בשנים 2007–2011 ובעברו שופט שנחשב למבקר המשטר. היה בין הבולטים מאנשי משטרו של קדאפי שדחפו לרפורמות כלכליות וחברתיות. איים להתפטר מספר פעמים, האחרונה שבהן בשידור חי בטלוויזיה הממלכתית של לוב בינואר 2010 בשל חוסר שביעות רצונו מקצב התקדמות הרפורמות.

עבד אל-פתח יונס: מפקד צבא המורדים עד למותו בסוף יולי השנה. היה שר הפנים בממשלת קדאפי ואחראי על המשטרה בתחילת ההפגנות. כשפרצו ההפגנות בבנגאזי ב-17 בפברואר היה בביקור בעיר והוביל כוח של חיילים ושוטרים לכיוון תחנת המשטרה בעיר. ברגע שהגיעו למקום ערק יחד עם הכוח שלו והצטרף למורדים.

ח'ליפה היפטאר: קשרים עם הסי.איי.איי

ב-29 ביולי 2011 הוחזר מהחזית ליד ברגה, וכשהגיע לבנגאזי נרצח בנסיבות לא ברורות. בהמשך פרסמה מועצת המורדים כי הוא נרצח על ידי חייליה.

ח'ליפה היפטאר: כיום מפקד צבא המורדים, שהחליף את עבד אל-פתח יונס. בעברו קולונל בצבא הלובי שערק לארה"ב והתגורר מאז תחילת שנות השמוניםבוירג'יניה שבארה"ב. חזר ללוב ב-14 למרץ 2011. נחשב ליריבו הגדול של עבד אל-פתח יונס, מפקד צבא המורדים שנרצח בסוף יולי 2011, רגע לפני המתקפה הגדולה האחרונה של המורדים. חליפה הודה בעבר שהוא היה משך שנים בקשר עם ה-CIA.

מפאת קוצר היריעה, התמקדתי רק במספר קטן של דמויות מובילות: הנשיא, ראש הממשלה ומפקדי הצבא. מטבע הדברים בגוף הנהגת המורדים ישנם נציגים נוספים לכוחות הפוליטיים השונים שמרכיבים את המורדים: נציגים של בני משפחת המלוכה הלובית, כמו אחמד אל-זובייר אל-סנוסי, מספר קטן של נציגים הקשורים לקבוצות של האסלאם הפוליטי ונציגים של מספר שבטים. אבל ברור שברמת ההנהגה, בניגוד לאנשי השטח, ההגמוניה היא פרו-מערבית ופרו-קפיטליסטית ומובלת על ידי אנשים שעמדו בראש אגף הרפורמה בשנים האחרונות למשטר קדאפי (דוגמאות נוספות הן עלי אל-עיסאוי, שר החוץ של ממשלת המורדים, שהיה שר המסחר בממשלת קדאפי ואחד האחראיים לפיתוח השקעות זרות בלוב). (ראו כאן רשימה מלאה של אנשי הנהגת המורדים).

ברמת פעילי השטח והלוחמים של המורדים בולטות 3 קבוצות מרכזיות:

1. פעילים איסלאמיסטים ממזרח לוב: מזרח לוב הפכה בשנים האחרונות לאזור שיש בו השפעה חזקה לאירגונים אסלאמיסטים בין לאומיים. כך למשל כבר בשנת 2006 הובילה העיר הקטנה דרנה במזרח לוב את רשימת המקומות מהם יצאו מתאבדים לעיראק. ב-2006 התרחשו במזרח לוב הפגנות גדולות שהתמקדו מול נציגויות איטלקיות בשל קריקטורות של הנביא מוחמד פורסמו באיטליה. המצב הכלכלי המחמיר בשנים האחרונות הוביל להמשך התחזקות האסלאם הפוליטי במזרח לוב, ורוב המפגינים בימים הראשונים בבנגאזי היו אנשי הקבוצות הללו. בזמן המלחמה עצמה איישו לוחמים שנלחמו לצד הטליבאן באפגניסטן שורה של עמדות בכירות בצבא המורדים (מפקדי אזורים כמו דרנה ובנגאזי, ומפקדי כמה מהבריגדות הלוחמות). בהנהגה הפוליטית לעומת זאת תפקידם היה משני, אולי בשל רצון לא לעורר התנגדות במערב.

2. אנשי שבטים שקופחו על ידי קדאפי: משך כל תקופת שלטונו עסק קדאפי במדיניות "הפרד ומשול" בין השבטים השונים של לוב, מימן אחדים ומנע כסף מאחרים. רוב הכסף של המשטר הוזרם לשבטים במערב ובדרומה של לוב, מותיר אזורים כמו מזרח לוב והשבטים בהרי נפוסה במערב לוב, שעזרו להכריע את המערכה על טריפולי באמצעות נשק צרפתי.

3. כוחות פרו-דמוקרטיים: הקבוצה הקטנה יותר מספרית והמאורגנת פחות מכולן. מתבססת על שכבה דקה של סטודנטים וצעירים עירוניים בבנגאזי, מיסרטה וטריפולי.

שלב 4: משטר קדאפי מתמוטט

• 28.7.2011 מתחילה מתקפה מחודשת של המורדים במערב המדינה. אנשי שבטים באזור שקיבלו נשק מהצרפתים וכסף ממועצת המורדים פותחים במתקפה לכיוון טריפולי.
• 14.8.2011 הבירה טריפולי מוקפת על ידי כוחות המתקדמים מדרום וממערב, בסיוע צמוד של מסוקי ומטוסי נאט"ו.
• 20.8.2011 במקביל להתקדמות כוחות המורדים, יחידות צבא בטריפולי עורקות ותופסות חלקים מהעיר. לדברי מחמוד שמאם, שר המידע של המורדים, קיימו המורדים קשר הדוק במשך כמה חודשים עם כמה קצינים בכירים בטריפולי, ואלו ערקו ברגע שכוחות המורדים התקרבו לעיר.
• 23.8.2011 המורדים כובשים את מתחם באב אל-עזיזיה בלב טריפולי בו שכנה המפקדה של קדאפי.

מטבע הדברים מהלכים צבאיים הם אלו שמושכים את מירב תשומת הלב התקשורתית ואת מירב הכותרות. יחד עם זאת מהלכים צבאיים, במקרים רבים, יכולים להסתיר מן העין כוחות עמוקים בהרבה שפועלים מתחת לפני השטח. או כמו שנאמר: "It’s all about the money".

מי מרוויח ומי מפסיד מהמלחמה בלוב

לפני המלחמה היתה לוב אחראית ליצוא 2% מהנפט העולמי, שהם כ-1.6 מיליון חביות נפט (הנפט הלובי באיכות גבוהה יחסית ולכן מבוקש מאוד). מדובר על כ-46 מיליארד דולר בשנה – וזה עוד לפני שהזכרנו את שאר מחצבי הטבע של לוב. למעשה, מכל המדינות ביבשת אפריקה ללוב היתה הכלכלה העשירה ביותר.

עד 2004 שותפות הסחר המרכזיות של לוב היו בעיקר איטליה, סין ורוסיה. בשנים האחרונות כניסתן של חברות צרפתיות, קנדיות, בריטיות ואמריקיאיות שינתה במעט את יחסי הכוחות, אך עדיין איטליה ואחריה סין ורוסיה היו המדינות שהרוויחו הכי הרבה מהעושר של לוב.

כשפרצה מלחמת האזרחים בלוב שותק חלק גדול ממשק האנרגיה הלובי. חברת הנפט הלאומית הלובית NOC לא הצליחה לייצא החל ממרס נפט וגז בשל המצור הימי שהוטל על ידי כוחות נאט"ו ובשל איסור הסחר עם לוב. המורדים הזדרזו כבר בתחילת המלחמה להקים חברת נפט מתחרה, בעזרת השתלטות על אחת מחברות הבת של NOC – AGOCO שמה. חייה של AGOCO אומנם לא היו פשוטים בחודשים הראשונים – מתקני הנפט במזרח לוב נפגעו בצורה קשה, אבל למרות הקשיים ולמרות האמברגו הבינלאומי שכלל ספציפית גם את AGOCO, הצליחה החברה כבר במרס 2011 להתחיל לייצא נפט.

המדינה שניהלה עבור המורדים את ענייני הכספים היתה קטאר. המדינה הערבית שתמכה במורדים בגלוי לכל אורך הדרך הגדילה לעשות וסחרה בשם המורדים בנפט במזרח לוב, על מנת לאפשר לחברות בינלאומיות גישה נוחה לתשתית פיננסית בטוחה. 1.4 מיליארד דולר בחודש, סכום המבוסס על יצוא הנפט משטחי המורדים, הם ודאי סכום שקשה לסרב לו בשעת מלחמה. כך גם קשה לסרב לאוניות קטאריות שהביאו נשק וציוד צבאי למורדים החל ממרס 2011 ולמטוסי חיל האוויר הקטארי שהשתתפו בתקיפות בלוב. כשנשאלו בכירים קטאריים על מהות המשלוחים, התשובה היתה שהאמיר של קטאר מודאג עמוקות מהפרות זכויות האדם בלוב והנשק יסייע לאזרחים להתגונן מפניהן. לא פלא לכן ש ב-23 באוגוסט 2011 התנופף דגל קטאר לצד דגל המורדים על הווילה ההרוסה של קדאפי.

החברה שניצלה בצורה המיטבית את האופציות החדשות לסחר בנפט היתה חברה בינלאומית מסתורית בשם VITOL. כמי שהסתבכה בשנות ה-90 בסחר בנפט עם פושעי מלחמה סרבים ובשנת 2007 הורשעה בשל סחר עם עיראק של סדאם חוסיין בזמן האמברגו על עיראק, VITOL צמחה במהירות מפתיעה בשנים האחרונות והפכה לאחת מחברות האנרגיה הגדולות בעולם. משרדי החברה נמצאים באירופה ולאחרונה גם בארה"ב והב עלים שלה הם 330 שותפים-משקיעים (עלייה של קרוב ל100% בשנה האחרונה).

VITOL שלחה מכליות לבנגאזי כבר במהלך מרס 2011 ובעסקה הראשונה, תוך הפרה של האמברגו, רכשה נפט בשווי 129 מיליון דולר. הכסף, כאמור, עבר דרך קטאר. (ראו פרטים נוספים על כלכלת המורדים).

ומי עוד אמור להרוויח משינוי המצב בלוב? אחד המנהלים של AGOCO לא הותיר הרבה סימני שאלה בריאיון לסוכנות רויטרס: "אנחנו מעדיפים לעבוד כעת עם צרפת בריטניה ואיטליה ולא עם רוסיה וסין....קטאר, שלא היתה שותפה בשוק הלובי, תיכנס כשחקן משמעותי". האמירות הללו גרמו כמובן לעלייה חדה במניות של החברות הרלוונטיות שהגדולה שבהן היא TOTF.PA הצרפתית.

המפסידות

רוסיה וסין הן המדינות שללא ספק ייפגעו יותר מכל מהשינוי הפוליטי בלוב. נשיא המועצה לסחר רוסי-לובי תיאר בראיון ל"רויטרס" את המצב הצורה הבוטה ביותר: "איבדנו את לוב לחלוטין. החברות שלנו לא מורשות לפעול שם יותר. היום נאט"ו הוא בעל הבית, והוא יקבע מי ירוויח ומי לא".

אבל הרווח וההפסד לא מסתכמים רק במשק הלובי. קריסתו של משטר קדאפי, שהיה מעורב בכמעט כל הזדמנות עסקית באפריקה, לרוב תוך שיתוף פעולה עם סין, פותחת פתח למירוץ כלכלי חדש ביבשת עם נקודת זינוק נוחה בהרבה עבור האירופאים והאמריקאים. אבל זה כבר סיפור אחר.

התקשורת

בעולם של היום קשה להתעלם מתפקידה של התקשורת בעיצוב דעת הקהל העולמית. ההפיכה הלובית קיבלה יחסי ציבור מעולים מתחילתה. הדיווחים בתקשורת היו אחידים באהדתם למורדים, וקולה של הממשלה הלובית כמעט שלא נשמע. הדיווחים החיוביים הולידו לא רק אהדה כללית אלא גם הפגנות ברחבי אירופה וארצות הברית, ושיחקו חלק מהותי "בשיכנוע" ברית נאט"ו לצאת למתקפה על לוב.

הרשת שבלטה בפרישתה הרחבה בשטח ובאהדה לא מוסתרת למורדים מתחילת המלחמה היתה אל-ג'זירה. האהדה היתה הדדית: המורדים שיתפו פעולה כל הזמן עם כתבי הרשת, והשיא היה בכך שקראו ללגדוד של המורדים על שמו של צלם אל-ג'זירה, עלי חסן אל-ג'אבר, שנהרג בקרבות ליד בנגאזי.

אל-ג'זירה שייכת כזכור לממשלת קטאר, בעלת אינטרס מהותי במתרחש בלוב.

במקום סיכום

נראה שהתשובה לשאלה של מה התרחש בלוב – התקוממות עממית, מלחמת אזרחים או פלישה מבחוץ – היא: גם וגם וגם. פברואר 2011 בלוב היה מפגש אינטרסים של קבוצות שונות, בעלות אינטרסים שונים, ששילבו כוחות בנקודה מסוימת בזמן. וספק אם יוכלו לעשות זאת שוב.

על סמך המידע שהצגתי נראה, כי תסיסה חברתית ארוכת שנים על רקע כלכלי הבשילה בפברואר במזרח לוב בעקבות הארועים בתוניס ומצרים, וגלי המעצרים בבנגאזי בינואר. מי שהובילו את ההפגנות בהתחלה היו ברובם פעילים של תנועות שקשורות לאסלאם הפוליטי.

ההפגנות נוצלו כשעת כושר לנסיון הפיכה, שתוכנן כבר קודם על ידי האגף הרפורמי במשטר קדאפי בתמיכת מדינות המערב, שחששו משינוי כיוון של קדאפי ונסיגתו מהרפורמות של השנים האחרונות. כך הפכו תוך שעות בודדות הפגנות בלתי אלימות להתנגשויות חמושות, שהביאו את המורדים לסיפו של ניצחון בסוף פברואר.

כשבמהלך חודש מרס התאוששה הממשלה והיתה קרובה להביס את המורדים, הטילו בעלי בריתם את כל כובד משקלם על מנת לסייע למורדים. קטאר דרך אל-ג'זירה, צרפת ובריטניה דרך ההכרה במורדים ובהמשך במהלך צבאי שחרג מהמנדט שניתן לו. כל אלו וידאו, כי הצד בו הם תמכו ינצח במלחמה. כעת הם גם יהיו שם על מנת לקטוף את פירות הנצחון.

ומי שיישאר מאחור עלולים להיות אזרחי לוב החדשה. הנהגת המורדים תתמיד ותעמיק בוודאי את הרפורמות הכלכליות ותשלים את הפרטת המשק הלובי לקול מחיאות הכפיים של המערב. קשה להאמין שהדבר ישפר את רמת החיים של תושב לובי ממוצע, מה גם שבנוסף להוצאות הרגילות יצטרכו המורדים לשקם את התשתיות ההרוסות במדינה.

הסוכריה שתינתן לאזרחי לוב תהיה חוקה חדשה ובחירות חופשיות יותר מאלו של זמן קדאפי. אבל כולנו יודעים עד כמה במערכת שבה אין שום מסורת של איזונים (מעולם לא התקיימו בחירות חופשיות בלוב), הצבעה היא בהרבה מקרים חסרת השפעה אמיתית על המתרחש.

מאחר שממשלת לוב החדשה מחויבת לדרך כלכלית ברורה, היא תגיע תוך זמן לא ארוך לעימות מול השכבות העניות והארגונים האסלאמיים שנלחמו למענה. לא יהיה זה מפתיע אם בהדרגה, תחת הלחץ מלמטה, תחזור האליטה החדשה של לוב לשיטות המשטר של קדאפי.

הסיפור של לוב ב-2011 אינו ייחודי בהיסטוריה של המאה העשרים. איראן בשנות ה-50, צ'ילה בשנות ה-70, ניקרגואה בשנות ה-80, כולן דוגמאות בהם שילוב של תסיסה פנימית וכוחות מבחוץ הפילו משטר אחד והעלו משטר אחר, נוח יותר עבור המערב. יחד עם זאת, כלי התקשורת והרשתות החברתיות מוסיפים מימד נוסף, של המאה ה-21, להרפתקאות מדיניות וצבאיות. ייקח עוד שנים רבות עד שנוכל לפענח כהלכה את אירועי האביב הערבי של 2011, שנה בה התערבבו אינטרסים ודרכי פעולה ישנות עם מהפכות עממיות שמהירות פעולתן והשפעתן הוכפלו עשרות מונים. עבור אלו שרוצים לקחת חלק ולהבין את המתרחש ולעצבו, הבנה עמוקה יותר של האירועים האחרונים במזרח התיכון תהווה כלי ראשון במעלה.

• הערה: במהלך איסוף המידע השתמשתי במקורות רבים. רק חלקם מופיעים בגוף הטקסט על מנת שלא להעמיס על טקסט ארוך ממלא. לרשימה מלאה של המקורות ניתן לפנות אלי: danieldukarevich@yahoo.com.

המאמר התפרסם באתר הגדה השמאלית