היום הזה, כאן, בדרום תל אביב, לא יכול להיות... אחרי האזעקה הבוקר, מראה הפחד בעיני השכנים, שעמדו חסרי אונים בחדר המדרגות. לא היתה לי שפה לדבר בה ולהציע להם משהו מעבר לעמידה באותו המקום, איזה הסבר, מסר של הרגעה. אבל אולי לא השפה היא הבעיה: אולי אין מילים שיגרעו מהאימה שלהם, הפליטים, העומדים לצד בן המקום ומחכים, לא יודעים למה.
חלקם כבר הביטו למוות בעיניים, יותר מפעם אחת, והמשיכו לחיות. אולי עכשיו הם שואלים את עצמם, אם המוות ישיג אותם כאן. לאיזה ביטחון הם יכולים לצפות ממדינה, שמאיימת לגרש אותם בחזרה למולדתם – אולי אל מותם, על כל פנים אל מקום בו המוות מאיים להשיג אותם בכל רגע, כמו שהשיג כבר אחרים שגורשו, מבוגרים וילדים. ועכשיו גם הם חיים איתנו את הפחד הזה, הם החיים כאן כזרים, עומדים בסכנת המוות כמקומיים לכל דבר. אמרתי לעצמי שאין נורא מזה, לא יכול להיות גרוע יותר היום...
וטעיתי. באותו יום, בשיעור ערב עם קבוצת ילדים, נשמעת אזעקה ואחריה צווחה מבוהלת. יורדים לחדר המדרגות, משחקים ומדברים כדי להירגע. ילדה אחת אומרת שיש לנו מזל, כי כאן זה לא הדרום. שם מתפוצצים המון. ילד שואל אם אנחנו נתפוצץ. ממשיכים לדבר. אני מחליף מבטים עם ההורים. איתם יש לי שפה משותפת, אבל אין לנו צורך במילים. הם עובדים וחיים כאן עשר שנים, עשרים שנה, תמיד נרדפים, תמיד מאוימים. היום כמה מהם כבר תושבי קבע, בזכות המעמד שניתן לילדים. הם המאושרים, החיים פה עכשיו באישור השלטון, ברשות וברשיון – בכפוף למגבלות על החיים. הם חיים כמו שחיים מיליוני בני אדם בתחתית הסולם, חיי אזרחים סוג בית. ועכשיו כולנו מביטים זה בזה, ומביטים בקירות הבניין המתפורר, ומבינים זה את זה בלי מילים.
כולנו יודעים כמה עלוב הביטחון שמציע להם חדר המדרגות הזה – לא רק עכשיו, במלחמה. כאן, בימי שלום, בחדר המדרגות ובכניסה לבניין, עוברים סוחרי הסמים וסוחרי האדם, הסרסורים, ואנשים מתעלפים שיכורים אחרי עוד פרץ אלימות נואשת. כמה שריפות כבר היו ברחוב הזה, כמה חוטי חשמל חשופים, הצפות בכל חורף, ועכברושים בכל יום בשנה. אנחנו מביטים בקירות ויודעים: כך נראים כאן החיים, גם בלי איום הטילים. פני הקירות האלה הם פני המציאות, שמאיימת תמיד לחנוק למוות את החיים כאן. וברגע הזה, בחדר המדרגות המצחין מריח שתן ואלכוהול, הגענו לתחתית, וכבר אין לאן לרדת, אין. יותר נמוך מזה לא יכול להיות...
ובכל זאת, היה. כמה דקות אחר כך עוברת השמועה בין הילדים. הם חוזרים ואומרים, בלחש, ואחר כך בקול, שהרגו הרבה אנשים, וגם הרגו ילדים. הם שמעו שאמרו בחדשות. הם יודעים שזאת אמת, כי הם בדקו בעצמם, באתר החדשות. כמו גדולים. ילדה אחת שואלת למה אני עצוב. אני מופתע, ולא מספיק לענות. ילד שעוד לא הספיק להתעדכן, שואל מה קרה, והם עונים. הוא שואל איפה נהרגו הילדים. הוא חייב לדעת איפה נהרגו הילדים. התשובה: בעזה. הילדים נהרגו בעזה. ואז בא הרגע בו הוא אומר: "מזל טוב, מגיע להם. חשבתי שהם מישראל. טוב שהם מתים."
ושוב אני מתמלא אימה למרות שאני כבר מזמן צריך לדעת. רגעים כאלה יש כמעט כל יום. אני לא יכול להסתיר לגמרי את הזעזוע מהמילים, את הזעם על מה ועל מי שעומדים מאחוריהן. תסביר לי, אני מבקש. תסביר לי איך יכול להיות טוב, איך יכול להיות שמגיע לילדים, שהם ימותו. תסביר לי מה שאמרת עכשיו. הוא מסביר: "זה נכון, זה טוב, אפילו המורה אמרה. היא אמרה שהם משתמשים בילדים. עם הילדים הם הורגים אותנו. אז זה טוב שהם מתים."
אחר כך באה השיחה, וכל ההבחנות – אבל מעל הכל, האמת האנושית הפשוטה. כל ילד מבין את הדברים, אם מנסים לדבר בשפה הזאת, האנושית, שעבורה כל השפות הן שפה אחת. אולי גם כל אדם, או כמעט כל אדם, מסוגל להבין, או לפחות לחוש איזה הד פנימי, איזו השתתפות בצער, הזדהות טבעית של האנושי שבנו עם כל בנות ובני דמותנו. והילד הזה, מי כמוהו מבין את הדברים, הילד טוב הלב הזה, הנדיב כל כך, המגונן תמיד על חבריו הקטנים, משגיח ודואג. לא מהלב הזה באו המילים.
אז איך זה יכול להיות, איך יצאו המילים האלה מהפה הזה? איך לעזאזל הם עושים את זה כל פעם מחדש? איך הם יכולים למנוע מהילדים את זהותם היסודית ביותר – מעבר לכל הצורות האחרות של שלילת הזהות, שמעבירים כאן כל כך הרבה ילדים, מעבר למחיקה של תרבותם ודתם, של מוצאם ושפת אמם, של המקום שלהם ושל הוריהם בעולם – איך אפשר לקחת מהם את זהותם כבני אדם? איך אפשר לשלול מהילדים את ההזדהות עם סבלם של בני אדם אחרים? איך אפשר לתת להם להאמין, שזה טוב, שילדים מתים?
זו פינה אחת במציאות הזו, במקום הזה שלנו, ביום נורא אחד, שכמותו כבר היו רבים. איך, איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שכך אנחנו חיים? זה לא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות... ובכל זאת, היה, והווה. ואם כך היה היום – מה יהיה מחר? איך יכול להיות מחר? ועכשיו אני מבין, כמו בפעם הראשונה, שזו בדיוק השאלה: איך יכול להיות מחר? זו השאלה שצריך לשאול. אבל צריך לשאול אותה לא ביאוש, בחוסר אונים, בכניעה למציאות הנוראה הזאת; צריך לשאול אותה בתקווה, בהתרסה, בגאווה בלתי מוסתרת, של ילדים שגילו את השאלה, שהמורה היתה צריכה לשאול: איך יכול להיות מחר? איך נעשה את המחר? זאת אולי השאלה החשובה מכל.
נכון, הסירוב חשוב, ההתנגדות חיונית: אנחנו חייבים וחייבות לתבוע שמרחץ הדמים ייעצר, להתנגד להסלמה, ולתבוע הפסקת אש. חובה עלינו לזעוק בכל שעה, בקול גדול, הולך וגובר, לזעוק שלא יכול להיות ככה יותר, לא יכול להיות כמו היום. אבל עוד יותר חשוב, למען העתיד של כולנו, עלינו לשאול את עצמנו: איך יכול להיות מחר? לשאול את שכנותינו ושכנינו, את חברותינו וחברינו, את בנות ובני משפחתנו: איך יכול להיות מחר? לשאול את מי שצווינו לשנוא אותם, לפחד מפניהם ולהרוג בהם - אחרי שנזעק יחד איתם לעצור את הטירוף הזה - לשאול את עצמנו ואותם, ואותן: איך יכול להיות מחר? ואם אנחנו עדיין לא יודעים, לא יודעות, איך יכול להיות מחר, לפחות דבר אחד כבר ברור לכולנו: לא יכול להיות כמו היום, לא יכול להיות... אנחנו לא ניתן לזה להיות.