אלי ישיר עם האקדח

שר הפנים שלנו, אלי ישי - אדם טוב הדואג לבוחריו. בשבוע שעבר בישר לנו השר הנכבד, כי נשים רבות נאנסו בתל-אביב על ידי מי שהוא מכנה "מסתננים". לטענתו, מפחדות אותן נשים להתלונן, כדי שלא תדבק בהן סטיגמה של נשאיות נגיף האיידס.

איך הוא יודע, אם הן מפחדות להתלונן? כנראה שבלילה הופיע לו מלאך וגילה את אוזניו. אותו מלאך גם גילה לו עניין חשוב נוסף, ש"דרום תל-אביב הפכה להיות פח הזבל של המדינה". חבל, ממש חבל, שלא טרח השר הנכבד להאזין לתושבי דרום העיר. חבל שחיכה למלאך משמיים, שיבשר לו משהו הידוע כבר שנים, ששכונות דרום תל אביב משמשות כפח הזבל של העיר. שהעירייה מתייחסת לתושבים כמו לזבל, שאין צורך לדאוג לאיכות חייו, לבריאותו ולחינוך ילדיו. זבל, שאפשר לבנות תחנה מרכזית גדולה ומזהמת אוויר על מגוריו. זבל, שאין לו זכות לקורת גג וניתן להתעלק על מקום מגוריו כאשר הקרקע הופכת להיות יקרת נדל"ן. זבל, שצריך לפנות אותו ולהביא "אוכלוסייה חזקה" במקומו, כי הוא עצמו אין לו כל ערך.

האמת, לא מדובר רק בשכונות דרום תל-אביב ויפו. אוכלוסיות שלמות נתפסות כזבל כבר שנים רבות, כמעט כאורך חייה של מדינת ישראל, בערי הפריפריה ובשכונות מוחלשות בכל רחבי הארץ. בכל אותם מקומות שהפכו הממשלות – גם זו של השר הנכבד – לזבל, שלתושביו אין שום זכות לחיים בכבוד ולתעסוקה בכבוד. צודק השר: אי אפשר לחיות בזבל. זכותם של תושבי שכונות דרום תל אביב, שכונות מוחלשות אחרות וערי הפריפריה לקום ולזעוק חמס.

למען העתקת התחנה המרכזית מהדרום

אולי, אם כך, צריך לברך את השר הנכבד על כך שהבין זאת סוף-סוף? על כך שהבין, שהם אינם יכולים לשאת על גבם את מבקשי המקלט, על גב שנשבר תחת עול הקיום? הוא מציע, שיפי הנפש ישכנו את המסתננים בשכונות שלהם, "שיראו אותם מדי יום, שהילדים שלהם ישחקו באותם גנים בהם הם נמצאים".

לא הבנתי: יש ליפי הנפש שכונות מיוחדות, מופלאות ונהדרות? והיכן גר השר עצמו, ושאר חבריו לשלטון? אני אפילו לא מציעה לו, רחמנא ליצלן, שיביא "מסתננים" למקום מגוריו. אבל מה עם אותם שאין להם קורת גג? אותה קורת גג, שנמנעת מהם יום-יום ושעה-שעה על ידי שר השיכון ושר האוצר, חבריו לשלטון. אותם הוא כן יביא לשכונה שלו? אני בטוחה שרבים מתושבי דרום תל אביב וערי הפריפריה יסכימו ברצון לבוא ולהתגורר בשכונות אלו. סביר גם, שיש לשרים ולחכ"ים הנכבדים בבתיהם המפוארים והמוגנים די מקום כדי לשכן ולארח אותם תושבים כדי שירווח להם זמן-מה. צודק השר הנכבד כשהוא אומר, "יש לנו מספיק דאגות במדינה בתחום הבריאות והרווחה ולא צריך לייבא עוד דאגות..." הוא יודע על מה הוא מדבר. השר הנכבד וחבריו בגוף המכונה ממשלת ישראל דאגו היטב לייצר בעיות אלה. הם לא צריכים עזרה מבחוץ. סביר גם, שהשר הנכבד, הדואג כל כך לבוחריו, יכול לוותר על מעט ממשכורתו כדי לפתור חלק מדאגות אלה ולשקם את השכונות והערים המוחלשות כך שלא יהיו עוד זבל, כדבריו.

יש לו חלום לשר הנכבד: החלום הציוני. המסתננים, אומר השר, יחד עם הפלסטינים, יביאו אותנו מהר מאוד "לסיום החלום הציוני". מהו החלום הציוני, שאותו חולם השר הנכבד? האם הפלסטינים והמסתננים הם שהושיבו את אותם א-נשים בשכונות ובערי הפריפריה והפכו את מקום מגוריהם לזבל של הזנחה, ניצול וזלזול? האם הפלסטינים והמסתננים הם שניצלו את כוח העבודה של אותם א-נשים, שללו מהם את כל זכויותיהם לקיום הוגן ומנעו מהם את האפשרות לבנות ולפתח את שכונות שלהם כך שיאפשרו להם קורת גג בטוחה והולמת? או שאולי היה זה חלק מהחלום הציוני מאז ומתמיד?

אפשר לכתוב מאמר אקדמי מרתק על התיאורים המלאים במחלות מדבקות, שמצמיד השר ל"זרים" ולמקום מוצאם – אפריקה. אפשר לקשור זאת לתרבויות גזעניות, קולוניאליסטיות ואפילו, תסלחו לי, נאציות ואנטישמיות רבות. אני לא רוצה. אין לי עניין בדיון אקדמי. אין לי גם עניין, כרגע, בשאלה כמה הרוויחו השר הנכבד וחבריו מייבוא מהגרי עבודה, מסילוקם ומהבאת חדשים. עכשיו אני רותחת, ולא רק בגלל הגזענות החבויה בדברי השר. אני מנסה להבין, מאיפה החוצפה הזו של השר הנכבד, לנצל שוב את מצוקת מי שהוא עצמו מתייחס אליהם כזבל?

אני שואלת את עצמי, כיצד מעז השר הנכבד להגיד, שנשים רבות נאנסו בתל אביב על ידי מי שהוא מכנה "מסתננים" והן מפחדות להתלונן, כדי שלא תדבק בהן סטיגמה של נשאיות נגיף האיידס. שימו לב מה הוא עושה כאן: השר אינו מלכלך רק על ה"מסתננים", שכל עניינם לדעתו (כמו כל "זר") לאנוס את נשותינו. הוא מלכלך בלי היסוס גם על מי שלכאורה הוא נזעק להגנתן. בחוצפתו הוא רומז, שחלק גדול מהן כבר זוהם – באונס ובנגיף. לא רק המסתננים מסוכנים, הוא רומז. כל הנשים של דרום תל אביב, והשכונות המוחלשות, וערי הפריפריה – גם הן מסוכנות. הן מסוכנות, לא רק מעצם היותן נשים, כמו שמדירי נשים מדופלמים טוענים. עכשיו נסתרת בהן גם סכנה נוספת, כי לך תדע מי מהן זוהמה על יד הזרים? לך תדע מי מהן נושאת כבר את אותו נגיף סמוי, ששימש כבר בהיסטוריה לשם נידוי והרחקה וסימון קורבנות מועדפים לאלימות? ולא רק הן. מה עם הגברים שלהן, שאינם יודעים אפילו אם נשותיהם העבירו להם אותו נגיף? ומה עם ילדיהן וילדותיהן? במשפט אחד, מלכלך השר על כל תושבי השכונות והערים המוחלשות, עליהם הוא בא לכאורה להגן.

בחוצפתו הפך השר הנכבד הפך השר את חיינו למלאי פחד בלתי פוסק. מצד אחד, עלינו לחפש סימנים כדי לדעת ממי להתרחק וממי להיזהר, שלא נידבק גם אנו ונמות. מהצד האחר, כולנו חשודות ונגועים ויש להרחיקנו מהציבור, לחיות בתוך פחדנו ותסכולנו. החלום הציוני של השר הוא לא בשבילנו. הוא בשביל יהודים בריאים ואמיצים חדשים, יותר טובים מאתנו, שגרים במקומות טובים. אותנו הוא מוציא ומרחיק, שלא נפגע באותם אזרחים הגונים, שמזלם הטוב איפשר להם לגור במקומות אליהם לא יכולים ה"מסתננים" – ואנחנו – להיכנס. סביר להניח, שגם אותנו לא צריכים האזרחים ההגונים לראות בשכונותיהם, וגם ילדינו אינם צריכים לשחק בגנים יחד עם ילדי האזרחים ההגונים והמבוססים.

השר הנכבד מציע פתרון לבעיית ה"זרים": "עוד בתי כליאה ותחנות שהייה". לא רק את הזרים, המסומנים בצבע עורם, במוצאם ובאזרחותם השונה, מבקש השר לכלוא. אין הם ה"זרים" היחידים אותם מסמן השר. גם את תושבי השכונות והערים המוחלשות הוא הפך ל"זרים", שמחנות הכליאה שלהם, שכונות ללא תקווה, נבנו יחד עם החלום הציוני של השר. מקומות מגוריהם, שמהם אין להם כמעט אפשרות לצאת, הם מחנות הכליאה שלהם. עכשיו, אבדה כל תקווה לברוח, כי האזרחים המבוססים מפחדים. כרגיל, פחד זה ילבש מסכות. הוא יתבטא באותה דרך שבה מבטאים אותו כלפי אוכלוסיות זרות אחרות, כמו ערבים, אתיופים, רוסים וכל קבוצה שניתן לסמן אותה בדרך מכלילה כלשהי. הוא יתגלה באותן מילים מוכרות: יש להם "תרבות שונה", הירתעות מהתחברות ונישואין עם מי שגדל "שם". ובהקשר אחר – בחשש מירידת ערך הדירה, בצורך בשמירה על איכות השכונה ועל רמת הילדים ועוד. ראינו את זה כבר.

ואנו הנשים, כרגיל, בזבל של הזבל. כולנו חשודות, כי איך נוכיח שלא נאנסנו ונדבקנו? עד עתה נדונו להיות מבודדות בגלל נגיף ערוותנו, הטמונה בשערנו, בקולנו, בנשימתנו ובהווייתנו הנשית. עכשיו, טמון בהווייתנו נגיף נוסף, נגיף האיידס, שהרי עצם נשיותנו נושאת בתוכה, לתפיסתו של השר, את אפשרות האונס וההידבקות. אנו נדונות להיות כלואות קודם כל, עם מי שלדעת השר גם הם נגועים. אבל יש לנו כלא נוסף, מוכר כבר. אותם בתי כליאה ותחנות שהייה מסורתיות ישנות הבנויות על כך, שאישה אסור לה שתלך לבד, שתשהה במקום כלשהו לבד, שתהיה עצמאית. רק אותן נשים, הנתונות כל הזמן למבט הגברי השומר, נקיות מן החשד. אותו ליווי גברי הכרחי, שאמור להגן עלינו, הוא מחנה הכליאה והבידוד שלנו. וכל מי שרצו להתנגד בהתלהבות להדרה הנשית, חובה עליהן/ם לצאת נגד ההרחקה הזו, העמוקה אף יותר: הרחקת הנשים, והרחקת מי ש"זרים" לחייהם הטובים של בני השכונות והערים ה"מוגנות" מנוכחות ה"מסתננים".

השר הנכבד ושותפיו הפכו בעצם לזרים לא רק את מבקשי המקלט, שאינם אזרחי ישראל, אלא גם קבוצות אוכלוסייה שלמות במדינת ישראל. אותן קבוצות, הזועקות כבר שנים את מצוקתן, מנסות להבין, בחשד גדול וצודק, מי מנסה לנצל אותן לצרכיו. דבריו של כבוד שר הפנים – שאלוהים יסלח לו, כי אני כבר לא – לא רק מנצלים, הם גם מגבירים את מצוקתן ושמים אותן בזבל גדול הרבה יותר ממה שעשו להם אחרים.