שני השירים שלפניכם לקוחים מתוך "האנלים מלטקס", ספר שיריו הראשון של נדב אברוך. הספר יוצא לאור בהוצאת "פרדס" במהלך קיץ 2010.
בטאגוֹר הולכים זה לצד זו בתאורת מסך
מחוסרי לילה, מיטלטלים בפסיעות כבדות,
את קופצת מתוך פח,
סומרת פרווה,
פנסי הרכב החונה ליד הגן דולקים
מאירים את קווי המתאר שהשארתי באצבעותיי על הזגוגיות
מעוין בתוך מעוין בתוך מעוין בתוך מעוין.
כמו שאני משאיר גם במחברות.
כמו הקרוסלה שמצטנפת בתוך הכיכר המוגבהת
החול הלח.
הלילה מתקשה עלינו רוחש צלילים
כחרקים
בפינות חדר.
אני מתנדנד
שרשרות ברזל
חורקניות
שקית מרשרשת בתוך פח
עירוני טְבוע סמל. תל אביב
בחמש וחצי יבוא האיש
בחליפה
הכתומה
ל א ס ו ף
כף הדחפור
דלות החומר: פני השטח הם הזכר המתחפר.
המתעפר
שלד-לסת
בהמה בשולי הכביש
לצד גחון הדחפור המוטל מרחק-מה
שיניה קהות נועצות באדמת האבן.
מהמונית צרה שוב אותה דרך
ושלדות רכבים שדודות צמיגים לתבערה
וקרבוראטורים ומנועים מאותתים נסיעה ראשונה.
אני רוצה לזהות את האופל הישנה שלנו.
את מפיץ הריח העצי.
שוכבים על הגב הבתים
וסחוסי הברכיים שלוחים מן הקומה השנייה
לקלוט שדר משם-אי.
והנהג מספר לנו שלא להכניס לכאן מפוח עלים, אסור
זו לא עיר ואסור לאסוף כאן לשקיות שחורות
את השכבות הגיאולוגיות הטריות.
מכל פנייה מתפרץ ילד חמוש בגלימה צהובה
או טריקו ספורטיבית - לברך, לקלל, להציג.
מסגד מודפס מטיל צל על דמות מועמד ישן לראשות
ומתקלף מראש הכיפה ועד לעין.
מערכות בחירות מכסות פוסטרים שזופים
של גלידות שטראוס.
שוב ערש שישי, צהריים. אין ריח עוף בתפוחי אדמה
במונית.
להכניס את מפוח העלים
(אומרים הפוסטרים השקולים לפוסטרים השקולים)
לסמטאות האבן הצהובה
בהן נמלטו
ונחטפו מביתם בלילה לבלי שוב או
נהרגו בין העצים אל
מול המצלמות
לוחמים לשחרור האדמות הכבושות –
אסור
אסור אסור אסור