זה לא חלום, זה לא סיוט

אחזור לישון ואז הסיוט ייגמר, אני רוצה לחזור לשנתי כדי לסיים את החלום הרע הזה, ואז אקום ליום חדש. אישן, הכול ייגמר ואחזור לחיי, אחזור ליום יום שלי. אני מנסה לישון, אני לא מצליחה, אבל אני לא מרגישה שאני ערה. אני אבודה בין הזמנים, אבודה בין החלום למציאות.

אני לא יודעת איפה אני ומה קורה סביבי. אני שומעת קולות, קולות רחוקים ואחרים קרובים, קולות של צרחות, צעקות, ובכי.

אני חייבת לישון כדי לסיים את הסיוט הזה. תכף ארדם ואז החלום הרע הזה ייגמר ואקום ליום חדש.

אני לא יודעת מה קורה. איפה אני, הכול שחור מסביב, אני רואה ומרגישה קצת קרני אור וקולות רחוקים, לא-נעימים.

אני לא מצליחה להירדם, אני עדיין ערה. הסיוט נמשך, אני מרגישה את מה שקורה סביבי אבל אני לא מבינה מה קורה.

קשה לי לפקוח את העיניים, מרגישה חולשה בגופי, כואב לי בגוף, בעצמות, בעור ובוורידים. השמש מקרינה את קרניה הצהובות והן שורפות לי את העור. כואב לי בעיניים, כואב לי בבטן, בחזה ובראש, כואב לי.

איפה אני, אני לא יודעת איפה אני. אני מרגישה את הדמעות זולגות על פני, דמעות כבדות וחמות.

מה קורה? מה קרה?

אני רואה תמונות רחוקות, תמונות שחורות, תמונות מעורפלות, כשחייל ירה בי. אני אבודה, אני לא יודעת מה קרה לי. אני אבודה, אני חלשה.

אבל זה חלום, זה סיוט, החלום עוד לא נגמר, אני חייבת לישון, אני חייבת לסיים את הסיוט הזה, אני צריכה לקום מוקדם בבוקר, אני צריכה לדאוג לילדות שלי, למשפחה שלי. אני צריכה לסיים את הסיוט ולקום, יש לי הרבה מה לעשות היום.

אני לא מצליחה להירדם, תמונה רחוקה ומעורפלת עולה מולי, חייל יורה בי.

הגוף כואב לי, הבטן כואבת, הצוואר כואב לי, אני מרגישה את אצבעותיי נופלות מרוב חולשתי. כואב לי בתוך הגוף, אני מרגישה את גופי בוער בתוכי.

אני שומעת את הרעש מסביב, צעקות, שפה זרה, פיצוצים.

מה קורה פה? איפה אני? מה קרה לי?

לא, לא, זה לא חלום, אני לא חולמת, זה אמתי.

אני לא מצליחה לפתוח את העיניים, אבל אני ערה, אני שומעת רעש ושפה זרה סביבי.

אמא, אמא, ירו בנו.

אני מנסה לשים את ידי על הבטן שלי, אני רוצה להרגיש את התינוק שלי, אבל אני לא מצליחה, האצבעות שלי רפויות, הידיים שלי רפויות, אני לא מצליחה להזיז את ידי.

אמא, אמא ירו בנו.

לא תינוק שלי, אנחנו נקום, זה סיוט, תיכף זה יעבור.

אני שומעת את התינוק שלי בוכה, אמא, אמא, ירו בנו.

הדמעות ממשיכות לזלוג על פניי, כבדות וחמות.

נכון, בני, ירו בנו, אבל תיכף יגיע אמבולנס, תיכף יבואו לעזרתנו, יבואו להציל אותי ואותך. אנחנו צריכים להגיע הביתה, לאחיות שלך, הן כל כך אוהבות אותך.

תהיה חזק, חביבי, תיכף יבואו לעזור לנו, תיכף יבואו להציל אותנו.

הגוף כואב, אני מרגישה חולשה בכל הגוף, שורף לי בכל הגוף,

איני יכולה לשאת את הכאב יותר,

משהו בתוכי עולה,

משהו חונק אותי,

התינוק שלי בוכה, איהדא, חביבי, יהיה טוב,

אני לא יכולה לשאת את זה יותר,

לא, זה לא חלום, זו מציאות.

אלה הם החיים שלי, החיים של התינוק שלי, החיים של הבנות שלי,

אלה הם חיי עם שלם.

לא, זה לא חלום, זה לא סיוט.

התינוק בוכה,

הגוף כואב,

אני לא יודעת איפה כואב לי עוד,

אני מרגישה חנק,

אני נחנקת,

חביבי, תינוק שלי יהיה טוב,

הגוף שורף לי, אני נחנקת, אני מרגישה פחד ואימה,

למה, למה ירו בי?

למה?

למה עשו זאת?

למה הם רוצים להרוג אותי ואתך? מה עשינו? מה פשענו?

למה?

אני נחנקת. אני מפחדת. אני רוצה את הילדות שלי, אני מתגעגעת אליהן, רוצה לחבק אתן חזק אלי.

חביבי, תינוק שלי, לא יהיה טוב,

אני מצטערת.

הרגו אותנו.

חביבי, תינוק שלי, במקום הזה, במקום שנולדתי אליו, יש מלחמה, יש כיבוש, יש מחסומים וגדר הפרדה.

חביבי, תינוק שלי, בארץ הזו אין שלום, יש הרג, קטל והרבה שנאה, חביבי, בארץ הזו יש שנאה, שנאת שווא לאחר.

חביבי, תינוק שלי, אני מצטערת, זה לא חלום וזה לא סיוט, זאת המציאות שבה אני והאחיות שלך חיות בה, אלה הם החיים שלי ושל בני עמי, אלה הם החיים שכמעט נולדת אליהם, חיים של שליטה ושל אימה.

חביבי, אלה הם חיינו פה, אני ואתה לא הראשונים שנהרגנו על לא עוול בכפינו, ואנחנו לא נהיה האחרונים, אבל אולי, בני יקירי, אולי נהיה בין האחרונים.

כואב לי, אני מרגישה חנק,

אמא, כואב לי גם בגוף, אני מרגיש חנק, אני לא מצליח לנשום, מאמא,

אמא, אני שמח שאני איתך, איתך אני מרגיש ביטחון למרות הכול, כי את אמא שלי.

אני אוהבת אותך, בני.

מאמא, אולי באמת נהיה בין האחרונים.

אני מרגישה חנק,

מאמא, אני מרגיש חנק, מאמא, אין לי אוויר.