למה אין ולא יהיה צדק חברתי עד לסיום הכיבוש?

צדק חברתי נוסח חברון: המתנחלים למעלה, הפלסטינים למטה; הזבל של האדונים מעל ראשיהם של הילידים

1) הכי כללי, הכי עקרוני: כי צדק חברתי לא ניתן חלוקה. אין צדק ליהודים בלבד, כמו שאין צדק ללבנים בלבד או לגברים בלבד.

2) כי כל זמן שבמרחב הכלכלי של השקל חיים אנשים ללא זכויות אזרח, אנשים סוג ב' או סוג ג' מבחינת זכויותיהם ותנאי חייהם – הם ישמשו כוח מילואים של עבודה זולה, הם ישמשו שוק שבוי, הם ישמשו מקור לנישול מאדמות והצבר הון מחודשים, והם גם יתמרדו נגד כל אלה שיש להם מעט יותר זכויות מהם – ואז גם ישמשו כתובת נוחה להסתה להפחדה ולפוליטיקה של הפרד ומשול בידי האליטות השולטות.

3) כי כל עוד ממשיך להתקיים הגיון ההתנחלות – הממסד ימשיך "לפתור" חלק מהסתירות החברתיות על ידי הפניית העניים היהודים להתיישב על קרקעות פלסטיניות ולשמש לו "חומה חיה" לספיגת הזעם של הנכבשים. מלאכת הטחת הקורבנות היהודיים של הקפיטליזם בקורבנות הפלסטינים של הקולוניאליזם תימשך, וכל מאבק לשינוי חברתי בתוך ישראל יגיע למבוי סתום.

4) כי גם המאבק הפלסטיני לצדק חברתי זקוק לעצמאות לאומית כדי להתפתח ולא להישאר כפוף ומוכפף לאליטות הלאומיות, כל עוד אלה עצמן יחד עם העם כולו מתקיימות בצל הכיבוש הנמשך.

5) כי אנחנו חיים בתוך ערימה של עוולות מתמשכים. צדק חברתי הוא קודם כל התמודדות עם העוולות המתמשכים, ורק בהמשך גם כינון סדרים צודקים יותר. כי בלי התמודדות עם הכיבוש הנורא, הגוזר על אנשים השפלות יומיומיות, גזל ועוני, כל דיבור על צדק – על צדק, לא רק על פרוסה נוספת מהעוגה ושימות העולם – הוא צבוע. כפי שצבוע כל דיבור על צדק שמתעלם מההפליה הלאומית בתוך ישראל או מהפליטות הנמשכת של המוני פלסטינים או מהדיכוי העדתי הגזעני בקרב היהודים.

6) כי מי שמוותר על מאבק בעוול אחד למען מאבק בעוולות האחרים משחק לידיים של הממסד, המבקש להנציח את הסדר המפריד, המפלה והמדכא. עם הפרד-ומשול מתמודדים על ידי התחברות, התחברות בין שונים ללא מחיקת הייחודיות, התחברות שתובעת צדק חברתי תוך הכרה בזכויות לאומיות, הכרה בתרבויות השונות ובזכותן להתפתח, בתרומה הכללית של המאבק הפמיניסטי, ובמאבק הייחודי של כל קבוצה וקבוצה הנמצאת תחת דיכוי.

7) ולא פחות חשוב, בלי אשליות: גם סיום הכיבוש לא מבטיח לנו צדק חברתי.

סיום הכיבוש הכרחי אבל בהחלט לא מספיק. זה לא יספיק ללא מהפכה חברתית של ממש. זה לא יספיק ללא הפיכת המדינה הישראלית למדינה יהודית-ערבית ודמוקרטית, ללא הסדרים פוליטיים המבוססים על זכויות הפליטים, ללא חלוקה מחודשת של משאבים בחברה הישראלית, ללא שיקום המתנחלים החברתיים השבים - על חשבון משאבי האליטות הישראליות שהשתמשו בהם, וללא כינונה של חברת רווחה המונהגת על ידי ארגוני עובדים ותנועות חברתיות.