ניצחונה של מפלגת השמאל הרדיקלי סיריזה בבחירות ביוון פותח אפשרויות חדשות לתנועות חברתיות בכל רחבי אירופה. כולן נאבקות נגד מדיניות הקיצוצים והרס השירותים החברתיים שכופה על מדינות באירופה ה"טרויקה" - קרן המטבע הבינלאומית, האיחוד האירופי והבנק המרכזי של אירופה - שבשנים האחרונות מכשילה כל נסיון לשינוי חברתי באירופה, מאיימת בסנקציות על כל מדינה וכוח פוליטי שמנסים לערער על המדיניות הכלכלית השלטת ודורסת את רצון האזרחיות והאזרחים. באוקטובר 2014, כמה חודשים לפני הבחירות ביוון, נשא פבלו איגלסיאס, מנהיג פודמוס - תנועת המחאה השמאלית הספרדית דברים באסיפה של סיריזה באתונה. איגלסיאס עורר למאבק וקרא לפיכחון: ניצחון השמאל בבחירות, הזכיר, אין פירושו שהשלטון באמת בידיו. הוא הזכיר את נסיונן המר של ארצות אמריקה הלטינית, שגם לאחר שזכו בנצחון נאלצו להתמודד עם כוחם של בעלי ההון והאימפריות: "קודם כל מוכרחים לנצח בבחירות – ורק אחר כך יתחילו הקשיים של ממש."
ערב טוב! שינוי ניכר באוויר ביוון. שינוי ניכר באוויר בדרום אירופה. אחיי ואחיותיי, לכבוד הוא לי לשאת דברים בפניכם היום. כבוד להיות באתונה חודשים ספורים בטרם תמשול במדינה זו סוף-סוף ממשלה עממית בראשות אלכסיס ציפראס. ממשלה זו תהיה הראשונה בשורה של ממשלות, שתפקידן להשיב את הריבונות והכבוד העצמי לאזרחי דרום אירופה.
אחיי ואחיותיי, אנו נקראים לבנות מחדש את הדמוקרטיה – הדמוקרטיה האירופית – כנגד רודנות השוק.
יש מי שיקראו לנו "אירו-סקפטים" [מי שמתנגדים לאיחוד אירופה]. לכל אותם צבועים אני מבקש להזכיר היום, מיוון, מארץ שהיתה מופת של התנגדות לנאצים, שהמיטב במסורת הדמוקרטיה האירופית הוא ההתנגדות לפשיזם. להזכיר להם כי כוונתנו להשיב לעצמנו את הזכויות החברתיות ואת הריבונות שלנו שואבת את השראתה מהמופת של דור הסבים שלנו, שהתמודדו עם הזוועה הזו ולחמו למען אירופה דמוקרטית, שתוכל להתבסס אך ורק על צדק חברתי וחירות.
דברים רבים מאחדים את העמים ביוון ובספרד להוביל פרויקט אירופי חדש. אך היום אני מבקש להדגיש את המופת ההיסטורי של עמינו בהתנגדות לפשיזם ובמאבק למען החירות והדמוקרטיה.
היו שהתנשאו והתייחסו אלינו כאל "ים תיכוניים". כינו אותנו "חזירים". רצו להפוך אותנו לפריפריה. רצו שנהיה מדינות המספקות כוח עבודה זול. רצו שהצעירים שלנו יהיו משרתי התיירים העשירים. היום אנחנו אומרים שאנו גאים להיות בני הדרום, ושמן הדרום נחזיר לאירופה ולכל עמיה את הכבוד העצמי המגיע להם.
אבל איני רוצה היום לשאת רק דברי עידוד עקרים. אנחנו נמצאים במחיצת רעים לנשק, וזו השעה לקחת אחריות להתמודדות עם המשימות הקשות הניצבות בפנינו.
חזרתי עתה מאמריקה הלטינית. שם הצלחתי להיפגש עם אוו מוראלס [נשיא בוליביה], עם רפאל קוריאה [נשיא אקוודור], ועם פפה מוחיקה [נשיא אורוגואי]. אני בטוח שרבים מכם התרגשו כשצפיתם בסרט מצב מצור של קוסטה גבראס ולמדתם על הטופמארוס. היום לוחם גרילה לשעבר, חבר הטופמארוס, הוא נשיא אורוגואי.
פגשתי גם שרי ממשלה ומנהיגים פוליטיים רבים. ביניהם היה גם בנו של מיגל אנריקז, מנהיג מיר, שנהרג בקרב ב-1974 בצ'ילה. היה מרגש להיזכר בניסיון הצ'יליאני, הניסיון לכונן סוציאליזם דמוקרטי אליו גם אנחנו שואפים.
אבל למראה בנו של אנריקז נזכרתי במה שאמר סלוודור איינדה [נשיא צ'ילה הסוציאליסטי שהודח בהפיכה צבאית ב-1973] לחברי [תנועת השמאל המהפכני] מיר הצעירים: "לא בחרנו את השטח. ירשנו אותו. בידינו השלטון, אבל אין לנו כוח". אותה בהירות מרה של איינדה מצאתי גם בקרב אחינו הנשיאים באמריקה הלטינית. לא קלה הדרך הצפויה לנו. קודם כל מוכרחים לנצח בבחירות – ורק אחר כך יתחילו הקשיים האמיתיים.
על פי הסקרים, סיריזה תנצח בבחירות ביוון. בספרד, על פי הסקרים, כבר "עקפנו" את המפלגה הסוציאליסטית, ואנחנו מתחרים כדי להפוך לכוח האלקטורלי השני בכוחו במדינה, ומדי יום רואים בנו יותר ויותר כוח אופוזיציה אמתי.
אנחנו מונים כבר למעלה מ-130,000 חברים, ובחודש הבא נצא מתוך האסיפה הכללית שלנו בכוחות ארגוניים דרוכים. יהיה קשה, אך יתכן לגמרי שפודמוס בספרד – כמו סיריזה ביוון ושין פיין באירלנד – תוביל שינוי פוליטי. אבל חיוני שנבין כי ניצחון בבחירות עדיין אינו בהכרח זכייה בכוח.
רפורמות פיננסיות, בדיקה ביקורתית של החוב הלאומי, של שליטה משותפת במגזרים האסטרטגיים של הכלכלה, של הביטחון, ושיפור השירותים הציבוריים, של ניכוס מחדש של כוחות ריבוניים והמרקם התעשייתי שלנו, של מדיניות התעסוקה על ידי השקעות, של עידוד צריכה והבטחה שגופי מימון ציבורי יגנו על עסקים קטנים ובינוניים ומשפחות – אלה הנושאים שהעסיקו כל סוציאל-דמוקרט במערב אירופה לפני כשלושים-ארבעים שנה.
אבל היום תוכנית כזו פירושה איום על כוחות הממון הגלובליים. קיימת מפלגה עולמית החזקה בהרבה משהיה האינטרנציונל השלישי. זו מפלגת וול סטריט, שעסקניה מצויים בכל מקום. לעסקנים אלה תעודות זיהוי רבות. חלקם שייכים לדמוקרטיה החדשה [מפלגת הימין היוונית], אחרים לפאסוק [המפלגה הסוציאליסטית המושחתת ביוון], אחרים חברים ב-CDU של מרקל, ואחרים במפלגה הסוציאליסטית של ספרד או צרפת. יונקר, מרקל, ראחוי, סמאראס, הולאנד ורמצי חברים כולם באותה מפלגה – מפלגת וול סטריט. אלה האינטרנציונל הפיננסי.
לכן, גם אם מטרותינו צנועות, גם אם אנחנו תמימי דעים ביחס אליהן, אל לנו לשכוח שאנחנו ניצבים בפני מיעוט בעל כוח רב, חסר מעצורים, שחושש מתוצאות בחירות, כאשר המפלגות שלו לא מנצחות. אסור לנו לשכוח שהחזקים לעולם לא מקבלים את תוצאות הבחירות כשהן לא לרוחם.
אחים ואחיות, בפנינו משימה היסטורית אדירה. הרבה מעבר להישג של השגת תמיכתם של הבוחרים. אנו נקראים להגן על הדמוקרטיה ועל הריבונות. יתר על כן, כפי שאמר איינדה, עלינו להגן עליהם בשטח שלא אנחנו בחרנו. לכן אנחנו צריכים להתייחס בחומרה לכיתתיות. מהפכנים אינם מוגדרים על פי החולצות שלהם. לא בהפיכת כלים תיאורטיים לדת. חובתו של המהפכן אינה להצטלם עם פטיש ומגל – חובתו של המהפכן היא לנצח.
לכן חובתנו להתקרב לחברה האזרחית. אנו זקוקים לטובים ביותר שיצעדו אתנו. לטובים שבכלכלנים, לטובים שבמדענים, לטובים שבעובדי המגזר הציבורי על מנת להנהיג את הצד המנהלי ולאכוף מדיניות ציבורית בת-קיימא ואפקטיבית.
פטריוטיות אינה נמדדת באיום על מישהו, או באמונה שאתה טוב יותר בזכות צבע עורך, או משום שאתה דובר שפה מסוימת. או שנולדת במקום שבו נתקפה אמך צירי לידה. הפטריוטים האמתיים יודעים, שלהיות גאה בארצך פירושו לדאוג לכך שכל הילדים – ולא משנה מוצאם – יגיעו לבית הספר רחוצים, לבושים, שבעים, ובנעליים לרגליהם. אהבת המולדת פירושה להבטיח שסבך וסבתך יקבלו את הקצבה המגיעה להם ואם יחלו – יטופלו בטובים שבבתי החולים הציבוריים.
אנחנו צריכים גם לחזק את קשרינו עם העובדים בגופי האוצר הציבוריים, ובכל הגופים הציבוריים. יש מאמינים שמצבם התקין של בתי החולים, בתי הספר, אמצעי התקשורת והתחבורה תלוי במנהיגים. אבל אלה לא מי שמבטיחים שגופים נותני שירות ציבוריים יהיו נקיים ותקינים – זהו שקר.
העובדים הם מי שמקדמים ארצות. ואני יודע שרבים העובדים בניהול הציבורי שואפים שאנשים כמונו יהיו בשלטון, כדי שיוכלו לעשות את עבודתם כראוי, ונמאס להם משחיתות וממנהיגים חדלי-אישים כפי שהיו לנו עד כה. חייבים לעבוד ביחד – באירופה ולמען אירופה. אין צורך לקרוא את קרל מרקס כדי לדעת, שאין פתרונות מוחלטים במסגרת מדינת הלאום. לכן עלינו לעזור זה לזה כדי שניתפס ככוח חלופי עבור אירופה כולה.
ניצחון בבחירות עודנו רחוק מזכייה בכוח שליטה. לכן אנחנו חייבים לחבר את כל מי שמחויבים לשינוי ולדמוקרטיה – פשוט להפוך את ההכרזה האוניברסלית של זכויות אדם למתווה שלם לממשל.
מטרתנו היום אינה לצערי מיסמוס מוסד המדינה או היעלמות בתי הכלא, או הפיכת כדור הארץ לגן עדן. אבל אנחנו כן מתכוונים לגרום לכך שכל הילדים יגיעו לבתי ספר ממלכתיים רחוצים ושבעים, שקשישים יקבלו גמלאות ויטופלו בבתי חולים ראויים, שצעירים – ויהיו הוריהם מי שיהיו – יוכלו ללמוד באוניברסיטה, שאיש לא יסבול מקור בחורף משום שאין באפשרותו לשלם את חשבון החשמל, שאף בנק לא יוכל להשאיר משפחה ברחוב ללא דיור חלופי, שכל אדם יוכל לעבוד בתנאים הוגנים ולא להסתפק בשכר או תנאים מביישים, שייצור מידע בעיתונות או בטלוויזיה לא יהיה זכותם של מולטי-מיליונרים, שמדינה לא תיאלץ לכרוע ברך בפני משקיעים זרים.
במילה אחת: שחברה תוכל לספק את התנאים החומריים הבסיסיים המאפשרים שביעות רצון וכבוד עצמי.
מטרות צנועות אלה הנראות היום כה רדיקליות מייצגות פשוט את הדמוקרטיה.
המחר הוא שלנו, אחיי ואחיותיי!
פורסם באתר Jacobin.
תורגם לעברית על ידי טל הרן.