עיריית ירושלים: חוגגת – והורסת

לחגיגת יום ירושלים נגמרה, ורוכלי העיר ממשיכים בשגרת יומם. מציאות עגומה מתחת לפנים הצוהלות של חגיגות יום ירושלים.

כל רחבת העירייה, כיכר ספרא ובנייני העירייה היו מקושטים עדיין בדגלי ישראל ענקיים, ובראש הכיכר ניצבה במת אירועים מפוארת. אולי לא הספיקו עדיין להוריד את סממני החגיגה של יום ירושלים או שמא מתכוננים כבר לחגיגה נוספת. ירושלים, היא הרי "הלב הפועם של העם היהודי", ואם זורמים עם מטפורה זו אז כל חגיגה היא פעימה נוספת בלב הטהור הזה, כל נאום ממלכתי מזרים דם לאומי לכל איברי האומה ובמיוחד אל ראשה.

פינוי הבסטה של אבו ראמוז

אבל אנחנו, איתמר, דור ויואל, פעילי סניף ירושלים של תראבוט, באנו היום, דרך כיכר העירייה, לדיון בבית המשפט לעניינים מנהליים, הנמצא ברחוב שבטי ישראל. עברנו את הכיכר ואת הבמות ונכנסנו לדלת זכוכית צנועה, הרחק מאור היום של הכיכר. לא באנו הנה כדי לחגוג. ההרגשה הייתה של כניסה אל תוך מרתף ממוזג ומאובטח היטב, אגף כמעט חשאי של העירייה שהכניסה אליו אינה דבר שגרתי. התקבלנו בקרירות קפואה של מזגנים הנושבת מכל מקום ומאף מקום. המאבטחים, כמו רוב המאבטחים השומרים על דברים רשמיים וחשובים, נראו מופתעים מכניסתנו. מיהרנו להסביר שאנו שם בשל סיבה רשמית ולגיטימית – דיון בעניינו של אחד הרוכלים שאנו מלווים את מאבקיהם שלו ושל חבריו נגד נסיונות העירייה לפנותם מהרחובות. הרגשתי דחף ידוע להצדיק את קיומי בפני הרשמיות הזאת.

המשכנו פנימה, שם מצאנו את בעל הבסטה שנראה מודאג, יחד עם אחיו, בנו ועורך דינם. הנעימות של הקור הייתה לא נעימה. הרוכל ובני משפחתו הודו לנו שהגענו. עורך הדין הניח את ניירותיו על אחד השולחנות ואמר לנו שלום. הוא נראה בטוח למדי בעצמו.

נקראנו להיכנס, או אולי העורך דין ידע שזה הזמן. נכנסנו לאולם משפט קטן, שגודל מושבי הקהל שבו נראה כלל לא בפרופורציה יחסית לגודלו של דלפק השופטת, שהתרומם כמעט עד סמלה של מדינת ישראל התלוי גבוה על קיר. התיישבתי באטיות לחוצה. ניסיתי להפגין כוח ואדישות מול השופטת ותמיכה בחברי בו זמנית. פחדתי שנפלוט משהו שינוצל על ידי עורך הדין של העירייה כדי להביסנו. הוא נראה אומנם מאד בטוח בעצמו.

לבסוף נכנסה השופטת וכולנו נעמדנו. חשבתי לעצמי מה היה קורה אם לא היינו עומדים. תהיתי אם הפגנת כבוד זו תשפיע על השופטת. קיוויתי שכן. היא שאלה: "מי כל האנשים האלה?" עורך הדין הציג את העותרים, את בני המשפחה, ואותנו, התומכים. "טוב, אני מבקשת מכולם לצאת החוצה כדי שנוכל לסגור את זה בין עורכי הדין."

מופתע, יצאתי החוצה עם האחרים. "למה בכלל באנו אם אנחנו לא יכולים להיות בפנים?" שאל הבן, אורי, את השאלה שהייתה בלבי. אף אחד לא ידע. חכינו ושאלנו אחד את השני שאלות שנותרו ללא מענה.

השיחות בינינו, הפעילים, לבין בני המשפחה של הרוכל דמו לניחום אבלים, או אולי יותר לניחום עוולות. חזרנו וחיזקנו את הלגיטימיות של התהיות שלהם לגבי הממסד. איך לקחו דוכן שהיה בבעלות המשפחה במשך חמישים שנה? למה? איך עשו זאת למרות שניצחו בבית המשפט המחוזי וזכו לביטולו של צו ההריסה המנהלי של העירייה? למה באו בלי להתריע? למה החרימו את מבנה הדוכן, שהיה שווה עשרות אלפי שקלים? למה לא נתנו פיצוי על מה שהרסו? פרנסה היא הרי זכות בסיסית ומרכזית בחיים של משפחה – איך לוקחים אותה סתם ככה?

תוקפן של שאלות אלה נשלל כלאחר יד על ידי העירייה והמערכת המשפטית; לכן ניסינו אנו להקנות להם את הלגיטימיות שהמערכת מבטלת בזלזול תהומי. ייתכן שמעמדנו כפעילים בעלי פריבילגיות החסרות למשפחה של בעל הבסטה – המראה האשכנזי וה־"חנוני-אוניברסיטאי" – מאפשר לנו להקנות לגיטימיות כביכול לשאלותיהם ומפחית, ולו במקצת, את הפסילה המוחלטת המשודרת על ידי כל המערכת הרשמית. בזמן שהמתנו, מצאנו, מודבקת על הקיר בצד הדלת, רשימה מפורטת של מאות שמות של רוכלים ובעלי בסטות שמוזמנים "להתארח" במרתף בית המשפט לעניינים מקומיים. סיבות הזימון והאירוח: "שימור הסדר והניקיון (לרוב), רוכלות, מבנה לא חוקי". מאות אנשים ותלונות החוזרות על עצמן.

הריסת הבסטה של ואיל ראזם

בזמן שהתבוננו ברשימה, שמענו את עורך הדין שלנו מתחיל לצעוק בתוך היכל הצדק. חברי המשפחה התחלפו בעמדה ליד הדלת, כשכל אחד בתורו מנסה להאזין למתרחש בפנים. כעבור זמן, עורך דיננו, ששאגותיו העמומות, על רקע חוסר ההבנה המוחלטת שלי לגבי המתרחש בפנים, טיפחו אצלי הערכה ואף הערצה כלפיו כמושיע נועז או גלדיאטור אמיץ, יצא בנינוחות מהאולם לכיוון הכניסה לבניין כדי לעשן. הלכנו בעקבותיו, והוא הסביר מה התרחש: "העירייה טוענת שהמבנה שלקחו נעלם, בעוד שאני דורש שיחזירו את המבנה וישימו אותו במקומו. הם טוענים שהמבנה היה פגום ולכן זרקו אותו. אני טוען שהעירייה גנבה משהו לא שלה ועליה להחזיר אותו". שאלתי אותו אם הייתה התייחסות לשאלה העקרונית, איך לקחו מלכתחילה את הביתן ללא סמכות. "השופטת לא רוצה להיכנס לזה. היא לא רוצה להתערב בפסיקה של המחוזי אם זה היה בסמכות או לא". מדוע? הקשינו. "כי היא רוצה להתקדם בחיים, אם היא תיצור תקדים יהיו לה בעיות אחר כך. היא מפחדת." שאלנו אותו מתי תוכל השופטת לתת את דעתה בעניין העקרוני של עצם פינוי הדוכן – איך יכלו לפנות ללא צו?

מבלי שהבחנו, עורך הדין של העירייה יצא החוצה ושמע את שיחתנו. "לא צריך צו" ענה לשאלתנו, והחל להתווכח איתנו ללא קשר לתפקידו אלא כחלק מאמונתו האותנטית בצדקתו. חשוב לכן להתרשם מדבריו בלשונו הוא. איתמר שאל אותו: "מה זאת אומרת לא צריך צו, איך אתה יכול לקחת פרנסה של מישהו בלי צו?" הוא חזר: "לא צריך צו. זה רוכלות."

איתמר: "מה רוכלות? היה לו מבנה, זה לא איזשהי עגלה או משהו. והיא היתה שם 50 שנה."

עורך הדין: "אז היה לו רישיון לרוכלות והוא פלש לשטח ציבורי ובנה מבנה, זה לא חוקי."

איתמר: "אבל הוא שילם חשמל ומים ויש לו ניירות של רשיון."

עורך הדין: "הרישיון היה על שם האבא. הם מבלבלים אתכם. לו עצמו אין רישיון."

איתמר: "אבל אין לו בגלל שלא חידשו."

עורך הדין: "לא חידשו ולא היה לו. וזה לא משנה אם שילמת חשמל, מים או ארנונה. אתה צריך לשלם אפילו אם אתה לא חוקי, ובמשך עשורים הבן אדם לא חוקי"

איתמר: "אז במשך עשורים הבן אדם לא חוקי?"

עורך הדין: "כן."

איתמר: "זה הנכס שלו, איך אתה יכול לקחת מקום שהוא נכס של מישהו להרוס אותו?"

עורך הדין: "זה לא הנכס שלו! מהרווחה עשו לחבר'ה האלה טובה, נתנו להם אפשרות לשיקום..."

איתמר: "זה לא טובה, זו הזכות שלהם, הזכות שלהם לשיקום."

עורך הדין: "אוקיי, בסדר. היה לאבא רישיון רוכלות ולא היתה שום בעיה. הם התחברו למים וחשמל והקימו אימפריה, אבל עכשיו החגיגה נגמרת."

עורך הדין הלך במהירות לאולם המשפט, שם קיבלנו את ההכרעה הסופית. אין לשופטת סמכות לשפוט, והיא שולחת את התיק למחוזי. החגיגה נגמרה? "איזו חגיגה?" שאל דור, שותפי זה שנה לליווי המאבק – "המשפחה הזו מתפרנסת בכבוד ובעירייה קוראים לזה חגיגה."

כמה שוטרים צריך כדי להרוס בסטה אחת?

לאחר מתן פסק הדין הסברנו למשפחה מה תפקידנו כפעילים חברתיים: להוציא את הרוע של המערכת הרשמית מאפלוליות בתי המשפט אל הבמה הציבורית; "שזה לא יגמר ביניכם לביניהם אלא שיהיה ביניהם וציבור שלם," אמרנו. הם אמרו שאם יש התפתחויות ורעיונות יעדכנו אותנו.

עורך הדין הסביר את התהליך המשפטי, שיימשך חצי שנה או יותר. התפזרנו ואני הלכתי קצת עם בעל הבסטה המפונה ושאלתי אותו אם הוא רוצה שאראיין אותו. עדיין איני יודע לערוך סרטונים, אבל אמרתי לו שאני חושב שאולי אדביק את כל החומרים האלה ביחד פעם לעשות מזה סרטון. הוא אמר: "אני מותש, אתה מבין מה זה מותש? מילא הייתי פוגש אתכם לפני כן [לפני הפינוי], אבל אני גמור." הוא הודה לנו שבאנו והלך בחזרה לעבודתו, שאותה מצא בשנות השישים לחייו אחרי עשורים של עבודה בבסטה של אביו.

אז החגיגה הזו נגמרה. הפרנסה המועטה של בעלי הבסטות והקיוסקים של ירושלים היא חגיגה מטורפת וחסרת מעצורים בעיני ניר ברקת ומקורביו. אפשר לחשוב ש"חגיגותיהם" של הרוכלים מתחרות עם מסיבות הענק המסובסדות על ידי העירייה, או עם המצעדים הלאומיים הנערכים בעיר כל שני וחמישי, מצעדי האוטובוסים של "תגלית", או את רחבת הקרח שהקים ראש העיר בכספי ציבור כאשר נגמרו החגים היהודיים והלאומיים. ניר ברקת מסדר את העניינים ומדרג את החגיגות השונות לפי סדר עדיפותן הראוי.

כמה ימים לאחר מכן התקשרתי לאותו רוכל כדי להתעדכן. הוא אמר את הדברים הבאים: "אני בא לחזק אותך ואת שאר הסטודנטים, שיכולים להיות שרים ולהקים ממשלה ולשנות משהו. כי שהדור שלנו מחוק, מחקו אותנו, אנחנו בקושי הולכים – בקושי הולכים, רק להגיע הביתה. הם מחקו אותי, הרסו אותי. אתה יכול להחזיר משהו שמת לחיים? ואת מי אני אאשים עכשיו? את מי? מי יסתכל עליי בכלל? שחור אחד זקן. 'לך לך, לך לביטוח לאומי, היתה לך חנות אבל עדיף שתלך לביטוח לאומי.' אני בא לחזק אותך ולהגיד לך: אל תיתן להם, אל תיתן שזה יקרה לדור שלך."

רימון לביא ואיתמר חריטן, סניף תראבוט־ירושלים