האסון הממשמש ובא: התוכנית לרדיפת פליטי אפריקה

"ההיסטוריה העולמית יצרה סוג חדש של בני אנוש. האויבים שלהם שולחים אותם למחנות ריכוז. החברים שלהם – למחנות מעצר." (חנה ארנדט, 1940)

שוק העלייה בדרום תל אביב. אני נכנס לחנות בורקס טורקי האהובה עליי. אני מכיר את בעל הבית, אדם אדיב. בשעה שאני מזמין, ניגש אליו בחור צעיר כבן עשרים, אפריקני, ואומר לו בעברית עילגת: "תן לחם". בעל הבית אומר לו:"אתה רוצה לקנות או אתה מבקש אוכל?" הבחור חוזר:"לחם, לחם," ומושיט את ידו. בעל הבית, אומר לו:"קח לחם, אבל בפעם הבאה תגיד 'בבקשה, אין כסף – תן לי לחם', זה יותר מנומס". הוא נותן לו את הלחם, מוסיף כמה בורקסים ופונה אליי במונולוג: "מסכנים. אין להם עבודה, אין להם איפה לשים את הראש בלילה. כואב הלב. אני לא בעד שהם יבואו, אבל אם הם כבר כאן – אז לפחות שיתנו להם לעבוד. איך הם יחיו בלי פרנסה. מסכנים".

"אף אחד לא בוחר להיות פליט"

"אף אחד לא בוחר להיות פליט": ההפגנה בתל-אביב נגד הקמת מחנה מעצר לפליטים, 24.12.2010

בשעה שפלוגות טוהר הגזע מתארגנות ומסיתות תחת הנהגתם של רבנים ובוגדים-בתושבי-השכונות כמו מסלאווי וחבריו – אשר מכרו את נשמתם ואת תושבי הדרום לממסד העירוני – הולכת ומתגבשת ממש לנגד עינינו, שאינן רוצות ליהנות מהעיוורון, תוכנית מתוזמנת היטב שנרקמה במשרדי הממשלה: לפתור את בעיית "המסתננים" על ידי הסתה, הדרה מוחלטת, רדיפה, אלימות ועבריינות, שסופה תביא להצדקת הקמת מחנות מעצר. מחנות מעצר ללא הגבלת זמן, מחנות בהם האדם הפליט יוכל לשרוד עד שיסכים להיות מגורש – או עד בכלל. איננו עיוורים: אנחנו רואים בעיניים פקוחות את התוכנית שנרקמת מלמעלה כדי לחזק "מלמטה" את פעולת המסיתים המוסתים.

ראשון פועל אלי ישי, שהקפיד לבקר בדרום תל אביב ולהאשים בכל הזדמנות את הפליטים בכל המחלות ובכל צורות העבריינות. לא מדובר רק בקווי דמיון להסתה האנטישמית. זה המקור האמיתי – ולא בעובדיה יוסף או בכל רב אחר הראוי לתיאור "נבל ברשות התורה". התעמולה אנטישמית והתעמולה הגזענית בכל העולם מתבססת על אותן אמירות: הוא זר, הוא אנס בפוטנציה, הוא מביא מחלות, הוא פרזיט שחי על חשבוננו. ואז באות כמה אפשרויות: להמית אותו, להרעיב אותו, לגרש אותו, לסגור אותו מאחורי סורג ובריח.

אבל לא מדובר בהסתה מילולית בלבד. אחרי פרץ התעמולה הגזענית יש צורך בנקיטת צעדים אדמיניסטרטיביים כדי להדיר בפועל אותה אוכלוסיה, שממילא כבר מודרת ונשכחת. הצעד הבא הוא אי-מתן אישורי עבודה. בכך פותר הממסד שתי בעיות במכה אחת: הוא מאפשר לקבלני העבודה, חברים קרובים-קרובים של שרי הממשלה, להמשיך ולעשות קופה על כל עובד זר – ובמקביל הוא הורס את חייהם של בני אדם שרוצים לעבוד כדי לאכול, ואולי, אם יש להם גם קצת מזל – גם למצוא מקום מגורים. בינתיים הממשלה הממשלה עוד לא החליטה להתערב במישרין בשאלת המגורים ולתת הכשר להסתת הרבנים נגד ערבים וזרים (סביר להניח שהיא תעשה זאת בקרוב, כדי "לרסן את המהומות"). בינתיים ההסתה פועלת היטב בלי התערבות ממשלתית ישירה: אין בנמצא מגורים לפליטים, ואין להם גם כסף – בגלל שאסור להם לעבוד – לשלם עבור שכר הדירה.

"אף אחד לא בוחר להיות פליט"

וכך הופכת ההדרה – שהיא מנת חלקו של כל אדם עני בחברה שלנו – לרדיפה.

ואז בא תורה של האלימות. האלימות תבוא מצד המשטרה והמסיתים, והיא קרובה מאוד להתפרץ. זה עניין של זמן עד שיהיו נפגעים בנפש. לא צריכים להיות נביאים לשם כך. התרכיז הגזעני כבר מתבשל על האש.

שנמשיך? אז בא תורם של הפליטים. מה הם יעשו? האם יגנבו כדי לאכול? האם יהיו התפרצויות זעם? האם יוכלו להתאפק מול האלימות? סביר להניח שרובם יפחדו להגיב ויקבלו את מר גורלם, כפי שהם מקבלים אותם עד עתה. אבל מספיק אחד שיגיב, שיסעיר את דמיונם של ישי וליברמן, של מסלאווי והפורעים האחרים. מספיק עבריין אחד.

ואז הם יישלחו למחנות. לא משנה לאיזה מחנות ואיך קוראים להם. לשכן בני אדם נרדפים, שאף אחד לא רוצה אותם בעולם הזה, אפשר גם באוהלים באמצע המדבר. אפשר לחייב אותם לעבודות פרך תמורת אוכל ומים. אפשר לעשות איתם כל דבר. ואז הם יישכחו מלב.

נחזור להיות עיוורים כי פתרו לנו את הבעיה.

המאבק על זכויות הפליטים הוא מאבק על אנושיותנו.



תמונות: אורן זיו - אקטיבסטילס