כל יום במאבק על הדיור הציבורי הוא יום האישה. יום האשה האמתי הוא כל יום שבו נשים משמיעות את קולן, לא מתביישות יותר ויוצאות למאבק למען עצמן ולמען נשים אחרות. סיפוריהן של חמש נשים אמיצות.

קרן ברנס

אני מחכה 17 וחצי שנים לדיור ציבורי ובעוד ארבעה חודשים אני מאבדת את הזכאות.

דיור ציבורי קרן ברנס

היום אני מחכה לדירה ציבורית בנתניה. הילד שלי אפילפטי לא מוגדר, חי על תרופות שאנחנו קונים באופן פרטי. אף גורם לא מכיר בזה, ואני נלחמת יום-יום על דירה ציבורית. אני שומעת שזה קיבל, וזה קיבל – וממשיכה לחכות.

באפריל הבן שלי יהיה בן 18 ואני אחזור למעגל העוני. יורידו לי את הסיוע בשכר הדירה בגלל שכבר לא אהיה זכאית לדיור ציבורי, ואני אצטרך לשלם שכר דירה מהמזונות.

מגיע רגע שאת מרימה ידיים. התקווה כבר נעלמה, אין אמון. שמעתי על המאבק דרך הפייסבוק, ראיתי את הצעקות של כולן, מהאזור שלי וממקומות אחרים. על זה שיש משפחות שמפנים אותן מדירות עמידר עם ילדים לרחוב. ראיתי את הכאב, איך לא מסתכלים במדינה על החוליה הכי חלשה בחברה. אמרתי לעצמי: אולי אם אלחם, אצליח להשיג קורת גג לילדים שלי, והצטרפתי למאבק, לצוות דיור ציבורי.

זה באמת ככה, הצעקה שכולן יחדיו. חלק מהנשים כבר קיבלו פתרון וזה הרבה יותר מאשר מה שקיבלו כשהיו לבד. אני חושבת שזה בזכות המאבק. המאבק הוא גם גב, גם ביטחון וגם תקווה אחרונה. הן מחזקות אותי, נותנות לי תקווה שהנה עוד קצת, נילחם, ננסה ונצליח. יש כוח של הביחד, שאחת תומכת בשנייה, נותנת ביטחון, אוזן קשבת. אחת אומרת לשנייה: "הנה, בואי נלך לכאן, נמלא פקסים, נשלח לכאן". זה נותן לי תקווה אחרי שהתקווה עזבה אותי מזמן.

במאבק, גם אם אני לא אקבל דירה, לפחות אשמיע את הזעקה שלי. שכל המדינה תשמע את הקולות שלנו. אנחנו מגייסות את הילדים שלנו, שיתרמו למדינה ובפועל המדינה צוחקת עלינו בפרצוף. גם אם אני לא אקבל, יש כמוני רבים – שלפחות הם יקבלו ושייפסק המצב הזה שהמדינה מחלקת דירות למי שקרוב לצלחת, במקום לאם חד-הורית שזכאית לדיור. הכי קל להגיד שאין דירות. הכי כואב ופוגע לשמוע שמישהו שלא מגיע לו, קיבל דירה.
עוד ארבעה חודשים אני יורדת לרחוב עם ארבעה ילדים, עם ילד אפילפטי. כבר הייתי במקום מתקדם בתור לדירת עמידר, ואחר כך אמרו לי: "לא, נכנסו משפחות אחרות".

כשאני רואה שחברות למאבק קיבלו דירה, השמחה היא בלב שלם. זה נותן לי גם להאמין שבעזרת השם, אם אני אלחם עוד קצת, אולי גם אני אקבל. אולי גם לילדים שלי תהיה קורת גג קבועה, ולא כל שנה נצטרך לעבור ולשבור את הראש מי ייתן עבורי צ'קים ומי יהיה לי ערב.

יש אנשים שאין להם פייסבוק והם לא שומעים על המאבק. מי שיש לו פייסבוק שומע. אבל יש פחד, שאם תצעקי, ישללו לך את מה שאת אמורה לקבל, יקחו לך את הזכאות. יש גם רבים במצב שלי שמתביישים לצאת לרחוב ולצעוק, לדרוש את הזכויות שמגיעות להם. אבל הזכויות של חד-הוריות או נכים – אלה לא טובות שעושים להם. זה מגיע להם. אני גם התביישתי בעבר והיום אני מבינה שאין לי במה להתבייש או להסתיר את הפנים. זאת אני. אני לא גונבת ולא מבקשת נדבות. אלה הזכויות שלי.

בנצ'יאמלק מששה סלמסה

כוח של הנאבקות זה כוח שיכול להרים אותך לא משנה איפה את נמצאת. כשאני רואה את הנאבקות אני יכולה להגיד: די עם הבושה, די להתבכיין, פשוט תדרשי מה שמגיע לך. היום אני קמה ואומרת: אני לא מוותרת על קורת גג לילדים שלי, לא מוכנה להיות ברחוב, לא מוכנה להיות סמרטוט של המדינה. ואני לא נלחמת רק על עצמי – יש לי ילדות, שיהיו בריאות, ועליהן ועל העתיד שלהן אני נלחמת, שיהיו להן קורת גג ופת לחם. על כן הצטרפתי לקבוצת הנשים המדהימות האלה. באופן אישי זה נתן לי באמת כוח לא להישבר, לא ליפול. לדעת שאני לא לבד, שיש לי אוזן קשבת.

דיור ציבורי במצ'יאמלק מששה סלמסה

זה הסיפור שלי:

בשנת 2009 הגשתי לראשונה בקשה לסיוע בשכר דירה. בהתחלה נתנו לי סיוע של 600 שקל בחודש, כששכר הדירה החודשי שלי היה 2,000 ש"ח. אחרי שנה ביקשתי שיעלו את גובה הסיוע, אבל מרחו אותי, עם כל האישורים שצריך להביא. אחר כך הגשתי בקשה לדיור ציבורי. אני מבנימינה, מגדלת תאומות ונעזרת בהורים שלי, ונתנו לי דירה בפרדס חנה – זה היה בלתי אפשרי מבחינתי. הכניסו אותי לרשימת המתנה והזמן עבר.

ואז, ב-2014 התברר לי, דרך העובדת הסוציאלית, שמשרד השיכון כתבו שסירבתי לקחת דירה, שמבחינתם רשום שסירבתי. הייתי בהלם. אני מחכה שנים ולא היה לי מושג! הסברתי לה מה היה והגשתי שוב בקשה, עם פנייה אישית וכל האישורים והתלושים. קיבלתי תשובה שאני לא זכאית לדיור, כי אני לא מקבלת 12 חודשים הבטחת הכנסה. לא ידעתי מה לעשות. הייתי מתוסכלת. אני מקבלת מזונות מביטוח לאומי ועובדת. למה אני צריכה לקבל הבטחת הכנסה בשביל העזרה הזאת?

בשלב ההוא פשוט עזבתי את הנושא, אמרתי: אני אטפל בזה עוד מעט, אבל חודש אחר כך קרתה לנו טרגדיה משפחתית: אחי, יוסף ז"ל, שנעדר במשך כמה ימים, נמצא ללא רוח חיים. במשך שנה היינו רק סביב המאבק לבירור הנושא שלו. בשנה הנוראית הזו הכרתי הרבה אנשים מדהימים דרך המאבק באלימות המשטרתית, וככה גם נחשפתי לצוות דיור ציבורי. אמרתי לעצמי, גם ככה אני נלחמת במאבק אישי ומשפחתי, אז אם אני רואה מאבק כללי – אין סיבה שלא אצטרף. ברגע שאת לא לבד – יש לך כוח, יש לך ביטחון. כשראיתי נשים אמיצות שמשאירות בצד את כל הבושה, את כל ה'מה יגידו' ונלחמות, לא על משהו סתמי אלא על הזכות לקבל את מה שמגיע להן – זה נתן לי כוח. אמרתי שאם יש עוד נשים כמוני, שנלחמות על קורת גג ודורשות מהמדינה את מה שהן זכאיות לקבל, ועוברות תלאות והתעללות והתשה ועדיין נאבקות, למה שגם אני לא אילחם על מה שמגיע לי? אמרתי לעצמי: זה הזמן להצטרף.

מה שאני אוהבת בצוות, זה שאני לא מרגישה שונה. אני מרגישה כאילו אני מכירה אותן הרבה זמן. התחלנו לדבר בקבוצה, הן באו לבנימינה ועשינו מפגש. ישבנו ודיברנו והחלטתי להצטרף. היום אני משתדלת לצרף נשים נוספות למאבק. יש אנשים שמעדיפים לא להיחשף, כל אחד והרגשות שלו, אבל אני אומרת שאין לי מה להפסיד. אני לא צריכה להתבייש או להתחבא. אני באה ודורשת את הזכות שלי. למדתי עם השנים להילחם עד הסוף. אם לא עבורי, עבור הילדים שלי. אם תשבי בשקט עם פה סגור, יסתמו לך אותו לכל החיים. אם תפתחי את הפה שלך ותהפכי שולחנות – יתייחסו אליך. זה מרגיז ומעצבן, אבל ככה זה: ברגע שתהיי נחמדה ילטפו אותך וככה תירקבי. אני – אף אחד לא ילטף אותי. אני אזעק ואני אדרוש לקבל את מה שמגיע לילדות שלי. אני כבר לא הנחמדה של פעם.
אני אומרת, למה אישה צריכה לעבור את זה? אנחנו זכאיות לקבל דירה, לא לוקחות משהו שלא מגיע. זה לא רק בשבילנו, זה בשביל הילדים. הילדים של היום הם המבוגרים של מחר. זה מה שמחזיק אותי גם כשיש נפילות, כשאני שואלת את עצמי: על מה את נלחמת? אני מסתכלת על הילדות שלי, שאני נלחמת קודם כל בשבילן, ואומרת לעצמי: עזבי את הבושה, עזבי מה יגידו. אף אחת מאיתנו לא בחרה להיות במקום הזה, דברים קורים בחיים. אני אקח אחריות על הילדות שלי ואם אני זכאית, אני אדרוש ואקבל את מה שמגיע לי.

מה שנשים חד-הוריות עוברות, זו התעללות. מדרבן אותי לראות נשים חזקות שנלחמות. אני אומרת לעצמי שגם אני חזקה, ושאעבור את הכל עד שאדע שהילדים שלי חיים תחת קורת גג, עם פת לחם.

מבחינתי ההתאגדות של הדיור הציבורי לא נגמרת בזה שאותה אם חד-הורית מקבלת דירה. ההתאגדות זה שגם אם את מקבלת, את יודעת שיש עוד המון נשים שעוברות את זה. את לא שוכחת את מה שעברת, ואת נלחמת עם אלה שעדיין נלחמות, גם כשיש לך קורת גג, עבורן ועבור הילדים שלהן. אחת מעבירה את הידע שצברה לשנייה, ועוד אחת שומעת ומצטרפת. זה הכוח הנשי. ברגע שאחת מעבירה את זה הלאה, היא אומרת: המאבק הזה הוא לא של כל אחת לבד, יש המון כמוך. אני מכירה נשים שעוברות התעללות נוראית מול עמידר ומ.ג.ע.ר. אני אומרת להן, בואו תצטרפו למאבק הדיור, והן מתביישות. אני לא שופטת חלילה, אבל אני אומרת שאין מה להתבייש. למה לא לעזור אחת לשנייה? מי שעוברת את כל זה, שלא תשכח, ושתמשיך לעזור לעוד נשים ואנשים, לילדים. חברה מביאה חברה, וזו התאגדות. את שומעת סיפור פה, סיפור שם והאנשים האלה הופכים להיות משפחה, שגדלה וגדלה.

אני אמא לשלוש בנות. במהלך החיים למדתי דברים והיום אני יודעת למי לפנות, יש לי כתובת. אם אני רואה אישה שקשה לה, אני יכולה לעזור לה. יש נשים שזה גומר אותן, נפשית ופיזית. כל ההתעללות הזו, להביא מסמכים ואישורים, לחזור וללכת – יש כאלה שמרימות ידיים. זה לא פשוט. זה תהליכים מתישים ונורא מייאשים. יש גם כאלה שמתביישות, שלא רוצות לחשוף את הבעיות שלהן. אני מאמינה שביחד אפשר לנצח. יש פה כוח אדיר ועצום שאף אחד לא יכול לעצור. היום אני נכנסת למ.ג.ע.ר עם ביטחון. אני יודעת איך לדבר. למדתי שאת צריכה לתעד כל דבר, כי אחרת לא מאמינים לך. זה הזוי אבל אני מבקשת תיעוד שהגשתי בתאריך זה וזה. אני יודעת גם לפתוח את הפה כשצריך. היום אני נכנסת עם תחושה טובה, עם ביטחון, אני יודעת מה להגיד ויחס גורר יחס.

מיטל כהן

הצלחתי במאבק הזה בעצם כשלמדתי מה הזכויות שלי.

מיטל כהן, דיור ציבורי

יש בי המון תסכול ממה שעברתי. אני קוראת לזה התעללות של עמידר. עברתי שנים מאוד קשות: התחלתי בדירה שלא ראויה למגורים, בתוך עוני וקריסה כלכלית. הצלחתי במאבק הזה בעצם כשלמדתי מה הזכויות שלי. זה תהליך שעשיתי לבד-לבד, בלי אף אחד. כל החומרים של הדיור הציבורי, למדתי אותם טוב והבנתי שיש לי זכות ושיש תקציב לשיפוצים, וסיכוי לחלופת דירה ושאסור להשאיר אותי בדירה לא ראויה למגורים.

המאבק שלי היה לעבור מדירת עמידר לא ראויה למגורים לדירה אחרת, הצלחתי: עברתי לדירת חלמיש, אבל לאט לאט גם שם הבית התפורר. גיליתי שזו שיטה לדכא אותנו, זו מדיניות. ואחרי שנים רבות של סבל – זה נתן לי כוח לקום ולפעול, כדי למנוע את המקרה הבא, את האישה הבאה שיתעללו בה.

כשניהלתי את המאבק שלי, הבנתי שבלי פרסום לא אצליח, אז הנחתי את הבושה בצד והרכבתי לי אלבום של כל מה שאני עוברת. התחלתי לצלם מסמכים רפואיים ותמונות מהבית ופרטים מאוד אישיים, ופרסמתי בכל מקום שיכולתי. בעקבות הפרסום, פנתה אליי אחת הפעילות וככה הכרתי את צוות דיור ציבורי. בהתחלה היססתי. חשבתי: למה שיעזרו לי, מאיזה אינטרס, מה הם רוצים? היה לי מאוד קשה לתת אמון. אבל אחרי שהצלחתי במאבק לעבור דירה, רציתי ליידע אותם ואז גם התחברתי אליהם. באתי לפגישה ראשונה אצל לילי ואיציק מנשה. בהתחלה הרגשתי קצת לא שייכת ולאט לאט, כשהתחלתי להכיר את האנשים, נכנסתי ממש בתנופה. הבנתי שאני אחת מני רבות ורציתי להציג לציבור הרחב שאפשר, שזו הזכות שלנו ושאין סיבה שנוותר עליה ונחיה ככה. הצטרפתי למאבק.

המאבק המשותף נותן לי כוח קודם כל מול הממסד, להאמין שאפשר לשנות. יש לי תקווה. יש לי שאיפה שנהיה איגוד ארצי נגד נישול מזכויות, שיהיה לנו את הכוח לשנות, שנהיה בעלי החלטה ולא שיחליטו עלינו. למה אנחנו צריכים לקבל את מה שמגיע לנו בייסורים, כשאלה בעצם הזכויות שלנו? עם כמה שיותר אזרחים שיצטרפו אלינו, נהיה כוח מנצח. הרי כל מה שנקבע במדינה, בשלטון, זה דרך האזרחים. נושאים כמו זכויות בן ממשיך, הגמשת תנאי הזכות לדיור, הרחבת מאגר הדירות, בנייה ושיפוץ של דירות קיימות.

אני רוצה להיות אחת ממייסדי ההתאגדות. רק אז אני אמצה את עצמי. שיהיה כתוב: מיטל כהן ממייסדי התאגדות הדיור הציבורי. זה כמו ביטוי לכך שהסבל שלי לא היה לחינם. סבלתי על הבשר שלי המון. אני בחורה עובדת והגעתי לקריסה כלכלית. ישנתי על הרצפה, דיכאונות, חליתי, לא יכולתי לעבוד – הכל מהעובש והרטיבות בדירה, ואף אחד לא עזר. זה הדבר הכי מתסכל שיש.

גיוס אנשים למאבק עצמו זה הדבר הכי קשה. אנשים פשוט מקבלים מכות וממשיכים לשבת בשקט. נותנים להם עוד מכות והם ממשיכים לשבת בשקט. אנשים מיואשים, הם לא מאמינים שאפשר לנצח את הממסד, שיתנו להם את הזכויות שלהם.

תחשבי, אם אני אבוא אחת – מי ישמע אותי? כשבאים המון, וככל שההמון יותר גדול , אז הם יודעים שיש לנו יותר כוח. ברגע שרואים אותנו ביחד. אבל אנשים מפחדים. הם מיואשים וגם מתביישים, שלא יראו שהם עניים. יש את הדבר הזה שמעליבים אותנו, את הנשים עם הילדים, למשל, אומרים לאישה לכי תעבדי – כאילו אנחנו לא עובדים. כולנו עובדים, פשוט הגענו למצב שאי אפשר לשרוד".

חגית סיגאוי

אני אמא לחמישה ילדים, נשואה באושר לשאול וממקימות קבוצת המאבק לדיור ציבורי בבאר שבע. המאבק שלי לקבלת זכאות ודירת דיור ציבורי נמשך חמש שנים.

דיור ציבורי, חגית סיגאווי

לפני שלושה חודשים ניצחנו וקיבלנו דירה באופקים. לפני שנה הצטרפתי לצוות המאבק על הדיור הציבורי, יחד הקמנו קבוצת מאבק בבאר שבע. במאבק למדתי שיש עוד אלף כמוני.

היחסים שלי עם הנשים בצוות מעולים, הן כבר הפכו להיות חברות ואחיות. עברתי המון ולמדתי המון בשנה הזו בצוות. למדתי את כל החוקים. מאוד חשוב לדעת אותם כדי לא להגיע למצב שמישהו יכול להתקיל אותך. גם אם ישאלו אותי ואני לא יודעת, באותו רגע אני יכולה ללכת ולבדוק בגוגל. ב"להתקיל", אני מתכוונת לאנשים שחושבים שהם יודעים ובעצם לא מבינים את המאבק.

אם אני מסתכלת על תחילת המאבק ועל היום, רשימת הדרישות שלנו מאוד השתנתה. לפני שנה גיבשנו משהו שמנסה להתאים לכל הנאבקות, שמשקף את הבסיס של המאבק של כל אחת. זה נעשה רק אחרי שלמדנו המון. סימנו את הנושא של שינוי הקריטריונים לזכאות, מתוך עיקרון שזה מדבר לכולם, מתוך זה שלמדנו את המצב האמיתי והעגום.

בין היתר, למדתי לשים את הסיפור שלי בצד. כשאת במאבק של עצמך, קשה לך לצאת למאבק עם כולם כי את כל הזמן טרודה בבעיות שלך. אז למדתי שיטה: כשאני לבד – אני במאבק האישי שלי, וכשאני בקבוצה – אני במאבק של כולם. לפני שנה, אם היו שואלים אותי: למה את במאבק, מה ייצא לך מזה, בית? הייתי מקווה שכן. היום אני מבינה שאני לא עושה את זה כדי לקבל בית, אלא כדי שמה שאני ועוד אלף כמוני עוברים – הדור הבא לא יצטרך לעבור.
בעקבות המאבק, נהייתי מעורבת בקטע של הבחירות – במי לבחור ובמי לא, מנדטים, מפלגות, הכל. קודם לא עניין אותי פוליטיקה או מי ראש הממשלה. הצבעתי פעם אחת בחיים שלי, כשהייתי בת 18. היום, לעומת זאת, זה שונה. נגיד אני שומעת אנשים שהולכים להצביע לביבי – אני מתחילה להתווכח איתם. פה נכנס הידע. את יודעת מה להגיד ואת משפיעה על אנשים ומעבירה אותם לצד שלך. את מאמינה בכוח שלך להשפיע.

ההשפעה שלי היא למשל בידע שיש לי, שקרעתי את התחת ולמדתי בשביל המאבק. היום הידע שלי שווה המון ומעריכים אותו. למדתי את הזכויות בביטוח הלאומי ובלשכת התעסוקה וברווחה, למדתי להתאים לבן אדם את הזכויות לפי הקריטריונים שהוא עומד בהם ומה רלוונטי להבליט במכתב. אני מכוונת את מי שפונה, מסבירה לו מה מגיע לו ואיך לפנות.

יש קטע שנשים שהצלחתי לסייע להן, אומרות על אחרות: למה היא קיבלה ואני לא? אני אומרת להן: את והיא באותה סירה. היא לא אויבת שלך. היא לא קיבלה דבר על חשבונך. או שהיא יודעת יותר ממך או שהיא נלחמה יותר ממך או שיש משהו שהיא לא מספרת בסיפור שלה.

ראיתי את הסרט של דורון צברי, את האנשים שהם חלק מהצוות – את זהבה, לדוגמה. רציתי לדבר כמוה, לדעת כמוה לגשת לאנשים ולדבר איתם, והבנתי שרק יחד זה יהיה כוח. לבד זה אף פעם לא. היחד הוא כוח גדול ומעצים. גם הידע.

היום אני מרגישה שאני יכולה להחליף את העובדים במשרד השיכון, אני אעשה רק טוב לאנשים. אני גם יודעת יותר מהם – אני מתקשרת למשרד השיכון והם לא יודעים את החוקים. אני אומרת להם דברים והם עונים על כל דבר: אה, באמת? מה, באמת? הם לא יודעים כלום. חשוב ללמוד גם את החוקים של ביטוח לאומי. זה הכל קשור.

ההצטרפות למאבק משותף נתנה לי חשק לדעת וללמוד ועדיין אני לומדת, תמיד יש מה ללמוד. וזה כיף שאנחנו בינינו שואלות אחת את השנייה, וכל אחת מייעצת.

המאבק עשה בשבילי שינוי מאוד גדול. כשנכנסתי לא ידעתי כלום חוץ מהסיפור האישי שלי, לא הבנתי כלום מהסירובים שקיבלתי על הבקשות שלי. היום אני מקור. תמיד פונים אליי, שואלים אותי, כי אני יודעת. למדתי המון גם מלעזור לאחרים, להכיר מגוון של מקרים. עכשיו אנחנו מגישות מועמדות למועצת הנגב. אני אלחם בשיניים אבל אני אכנס למועצת הנגב. אני אגרום לרוביק דנילוב לבנות דיור ציבורי בבאר שבע, במקום המזרקות האלה.
כקבוצת מאבק יש לנו כוח על פני מי שנאבקות בנפרד. זה כוח לא קטן אבל הוא לא רשמי. ההתאגדות תהפוך אותנו לרשמיות. נוכל להוציא מסמכים רשמיים, לדרוש להיות נוכחות בגופים וקבוצות מסוימות כנציגות ציבור. אבל זו עבודה מאוד קשה. אני חולמת שיגיע יום ואני אשב בכנסת ואשנה דברים לטובת הדיור הציבורי. קשה לי שאנחנו עדיין לא מספיק נשים, אין איתנו מספיק נאבקות. בא לי שאם אני אגיד שאני יוצאת מחר לרחוב יצאו אחרי מאה איש.

התחושה שלי היום בעמידר השתנתה מאוד: אם לפני שנה הייתי מתקשרת ומתחננת, מדברת אליהם כאילו הם אלוהים – היום זה הפוך. אני לוקחת סמכות על עצמי. הצורה שאני מדברת לא מראה פחד וחולשה. אני יכולה לקחת את השיחה לכיוון שלי. גם במשרד השיכון, פעם התנהגתי בצורה אחרת, בשקט, בקטן. היום אני נכנסת ברעש. במשרד השיכון יודעים שאני "חגית מהנאבקות".

אנשים איבדו אמונה ותקווה לשינוי וזו העבודה הגדולה שלנו. מחאת 2011 השאירה לנו המון בלגן ואנחנו צריכים לעשות סדר, להראות את הפעולות שאנחנו עושות, שאנשים יראו את הכוח שלנו. אנשים כמוני, שבאו מכלום, צריכים לשבת בכנסת. אני יודעת איך זה. רק אנשים שבאו מכלום ידאגו באמת.

יש נאבקות שכמוני, ממתינות לתשובה, אז הפחד תמיד ידגדג להן בבטן איזו תשובה תתקבל. אבל לא מבחינת המאבק, כי כשאנחנו ביחד זה נותן אחת לשנייה כוח שאי אפשר לתאר. אפילו בישיבות – בכנסים ובפעילויות ברור שזו עוצמה אדירה, אבל אפילו בישיבות זה נותן הרבה כוח. כשאת מכירה מישהי בתחילת המאבק ורואה אותה אחרי כמה חודשים, את מתחילה להכיר את הכוח שיש לזה.

יונית לוי

אני יונית לוי מחולון, חד הורית עם שישה ילדים בגילאים 21 ועד חצי שנה. עקרת בית ואמא. 14 שנים אני מחכה לדיור ציבורי.

דיור ציבורי, יונית לוי

הצטרפתי לצוות המאבק לפני חצי שנה, אחרי שחברה ראתה שאני כל הזמן הולכת למשרד השיכון וכל הזמן בוכה. 14 שנים אומרים לי במשרד השיכון: "אין דירות, אין דירות". החברה אמרה לי: "יש צוות נשים במאבק לדיור ציבורי, מה אכפת לך לנסות להתחבר איתן?"

אמרתי לה: "לא, לא בא לי. אני ביישנית בדרך כלל. אני לא מספרת את הסיפור שלי" – אבל נכנסתי לפייסבוק ללמוד. ראיתי נשים שעושות הפגנות והולכות לכנסת, ומעלות סיפורים אישיים וסיפורי הצלחה – והחלטתי להצטרף.
כשהגעתי לישיבת צוות בפעם הראשונה, הייתי בדיוק אחרי לידה. לקחתי איתי את התינוק שלי: "בוא נראה מה זה המאבק הזה".

הצוות הרים אותי על הרגליים. כשאני הכי מיואשת הן עוזרות לי. הן עוזרות לי במאבק לקבל בית. מיטל כהן הזמינה אותי לפעולת מאבק שהייתה בשדרות. זה היה מול שר השיכון, בכנס של חברי כנסת ומחוקקים. לא האמנתי שיגיע יום ואני, הביישנית, אעלה על במה ואגיד מול המון אנשים מי אני ומה הסיפור שלי וכמה זמן אני מחכה לבית. שאני אגיד, עם כל הכוונה, שזה לא צריך להיות ככה. למה זה צריך להיות ככה?

מאז אני ממשיכה להגיד מה שאני חושבת על מה שאני רואה שקורה פה. אני מפרסמת בפייסבוק, מגיבה לדברים ששר השיכון מפרסם.

אני יודעת שיש דירות. ברור שיש דירות. עד עכשיו, 14 שנה, לא הציעו לי אפילו דירה אחת. זה לא סתם לא בסדר – בעיניי הם פשוט מתעללים. גם אם אני אומרת לעצמי, זה בגלל העצלנות שלהם, החוסר-יעילות, האיטיות – זה לא משנה. יש להם אחריות. והם מחכים שלא תהיה להם כבר אחריות כלפיי, שהילדים שלי יגדלו ואז יגידו לי "יאללה, את כבר לא זכאית". הם עושים את זה להמון אנשים, להמון אמהות. לא נותנים להן בית, שנים, כשיש להם דירות לתת וזו העבודה שלהם. ואז שוללים מהן את הזכאות כי הילדים גדלו.

אני אלך עם החברות שלי במאבק באש ובמים. הבנתי שאני חייבת להשמיע את הקול שלי ואני לא הולכת לוותר הפעם. אני אלך עם התינוק. מה שצריך, אני אעשה.

ישבתי 14 שנים בשקט, חיכיתי, בכיתי. עבדתי המון שעות רצוף ואני מגדלת את הילדים שלי. היה לי מאוד קשה למצוא זמן ללכת ולהיאבק, לעשות את מה שצריך. אמרתי, יאללה, מתי שיגיע הרגע – יגיע. אז, ויתרתי, אבל היום אני רואה שהרגע הזה לא יגיע בכלל, אם אני לא אלחם. אז אני הולכת להילחם, ואני לא לבד. יש לי צוות נשים שנלחמות איתי.

לראות הצלחות של אחרות משמח אותי מאוד. זה טוב לי על הלב. אני איתן במאבק ואני שמחה מאוד בשבילן. כשמישהי מקבלת דירה, זה גם מקדם אותי, זו גם ההצלחה שלי, כי אנחנו שותפות באותו מאבק.

אני מקווה לטוב, מקווה שאהיה חזקה, להמשיך להילחם כמה שאני יכולה. אני מרגישה כאילו בורא עולם שלח לי מלאך שיהיה איתי בטוב וברע. שרק השם ייתן לנו להמשיך להיאבק ולעזור לעוד אנשים כמונו.

אנחנו חייבות לשנות את כל מה שעושים שם, במשרד השיכון. כל הפרוצדורות שלהם: אם יש דור המשך, הם לא נותנים את הבתים, מנסים לפנות אנשים. אסור לתת להם לזרוק אנשים לרחוב. גם הקריטריונים לזכאות: בן אדם עם ילד או שניים, אנשים שהמצב שלהם קשה – צריך לעזור להם, לתת להם בית.

קובעי המדיניות מתעללים בנו להם לא אכפת. יש להם בית. המשפחות שלהם מוגנות. למי הם נותנים את הדירות? לאוליגרכים. לנו – אין איך לחיות.

המאבק הזה נתן לי המון כוח להבין שמגיע לי בית. המון כוח לעשות. לא לשבת בחוסר מעש. אני מקבלת כוח כשאני שומעת את הנאבקות האחרות. הן עוזרות לי לא לוותר. אני נלחמת גם בשביל אחרות. הן גם ילחמו בשבילי. כמו שכשאני בייאוש, והן עוזרות ותומכות ונותנות לי כוח, ככה גם כשאני עוזרת לאחרות זה נותן לי כוח להמשיך במאבק שלי.