או: יורים ובוכים, גרסת 2014

"גדר חיה", דוקית רביניאן

רשימה זו אינה המלצה לקריאה – היא מבוססת על כך שמי שקורא אותה, כבר קרא את הספר. מי שמתכוון לקרוא את הספר, לא כדאי לו לקרוא את הרשימה הזו; מאידך: מי שקורא אותה, אולי יוותר על הקריאה של הספר, למרות שאני מניח שרבים ירוצו עכשיו לקרוא את הספר, ולו רק כי הוא נפסל על-ידי הפשיסט בנט.
דרך אגב: שוב דנים בספר הזה כל-כך הרבה אנשים שלא קראו אותו בכלל. אבל אני קראתי. ואחרי שקראתי, אני שואל: האם באמת נעלה יותר להרוג פלסטיני ולבכות עליו, מאשר להרוג פלסטיני ולרקוד משמחה?

אין ספק שנדיר למצוא בספרות העברית אבל עמוק ומיוסר כמו זה שבספר הזה על פלסטיני כלשהו. כביכול, אפשר לומר, שהרומן של דורית רביניאן, יחסית לאווירה הפשיסטית-גזענית ההולכת ומתעמקת כאן, הוא אמיץ, כי יש בו סיפור אהבה של ישראלית צעירה עם פלסטיני צעיר.

פעם, כשהיהודים היו מיעוט נרדף, היה אפשר להתגאות להיות יהודי. אולי נרצחת, או נאנסת, או נשדדת, אבל יכולת להיות גאה. היום יש רק בושה. ולא משנה כמה אני אתחבא מאחורי "נוט אין מיי ניים", כל זה נעשה בשמי. ואני מתבייש.

גיבורת הרומן של רביניאן, ליאת, היא לא שמאלנית קיצונית כמוני, ולכן היא, ביסודו של דבר, אמורה להיות משוחררת מאותה בושה שאני חש לאור מה שקורה מסביבי. אך אפילו היא מתביישת. ואיך אפשר שלא? וכמה דורות יעברו עד שנוכל שוב לנשום לרווחה ולא להתבייש? עד שנוכל לסלוח לקרבנות ולצאצאיהם, שבשמנו נעשתה העוולה המתמשכת הזו?

ליאת יושבת לה בתחנת הרכבת התחתית של ניו יורק, עטופה מכף רגל ועד ראש, רק חריץ קטנטן באזור העיניים יוצר קשר עם העולם החיצוני. אבל גם על הקשר הקלוש הזה היא מוותרת. משתבללת בתוך עצמה. שלא ייראו אותה. מתביישת.

אוי לנו ולבנינו! שייגמר כבר הסיוט הזה וניפטר מהקלגסים צמאי הדם האלה הקוראים לעצמם יהודים!

אלא שדי מהר מתברר שהישראלית הצעירה לא מתכוונת שסיפור האהבה הזה יימשך מעבר לזמן שהיא מקציבה לו מלכתחילה, ובסוף הסופרת גם מגדילה לעשות והורגת את הבחור. העובדה שסיפורי אהבה בין יהודיה וערבי, או בין ערבייה ויהודי, מסתיימים בספרות העברית תמיד בכישלון, בניגוד למקרים רבים במציאות, ובכך הספרות העברית בפירוש אינה משקפת את המציאות אלא מנסה לעצב אותה, היא ארוכה וותיקה. (סמי מיכאל הוא יוצא דופן.) דורית רביניאן מצטרפת כאן לשורה אין-סופית של סופרים, קולנוענים ומחזאים, שחולמים על סיפור אהבה, אבל מסיימים אותו בכישלון. או במילים אחרות: אנחנו כל-כך כל-כך רוצים שלום, אבל – מה לעשות – זה לא אפשרי!

רביניאן החליטה לתת לליאת לספר את הסיפור, בלשונה, ולא למספר שיהיה חיצוני לשתי הדמויות. החלטה זו מדגישה עד כמה רביניאן מביטה בסיפור מהצד הישראלי. ליאת לא יכולה לדעת מה קורה בנפשו של חילמי. התיאור שלו נשאר חיצוני. אלא שברגע שהשניים נפרדים, וליאת חוזרת לארץ, וחילמי בא לביקור בארץ, ליאת לא יכולה יותר לדעת מה קורה אצל חילמי, ולכן רביניאן מפרקת את הפואטיקה של רומן המסופר בקולה של ליאת, והיא משחקת עם כמה אפשרויות: פעם מסופר על חילמי בגוף שלישי, פעם ליאת מדברת אל חילמי בגוף שני, ופעם אנחנו מקבלים תיעוד של סרט מקוטע. די מהר לאחר החזרה לארץ הכל מקוטע, מתפרק, ויש בזה משהו מעניין. רק שאנחנו זוכרים תמיד, שזהו אילוץ שנובע מהבחירה הראשונית, ובנוסף היא גם צריכה להרוג את חילמי, והכעס שלי על כך פשוט לא אפשר לי לנסות לחוש כראוי את הקיטוע שהיא עושה על-ידי שינוי הזוויות והדוברים.

מהו הצורך הזה להרוג את הפלסטיני ולהתאבל עליו? זהו למעשה אותו הצורך שקיים ב"יורים ובוכים": להיות ציוני, כלומר: למחוק את הקיום הפלסטיני – ולהרגיש טוב עם זה.

אבל למעשה זה צבוע הרבה יותר מאשר להרוג אותו ולשמוח על מותו. זו אותה הצביעות המפא"יניקית הנושנה, המחליאה. ובכלל לא מפתיע, שמשרד החינוך הכניס את הספר לתוכנית הלימודים, ועכשיו בנט בא ומצנזר אותו. כי הוא הרי לא שייך לאליטה הישנה המפא"יניקית. הוא שייך לאליטה חדשה, זו שלא בוכה אחרי שהורגים, אלא רוקדת משמחה.

אחרי שקצת נרגעתי מהכעס שלי על מותו המיותר של חילמי, שאלתי את עצמי: כמה פלסטינים אני בעצמי הרגתי בדברים שכתבתי? ובכן, קודם כל את האהובה עלי ביותר: קסנדרה. וגם את תייסיר*. אבל אני משאיר לאחרים לשפוט אותי.

 

[*] קסנדרה ותייסיר הן דמויות ראשיות במחזות שכתב אורי שני.