הפנים שמאחורי צווי ההריסה: הכירו את עמותת רגבים

הכול התחיל בבוקר בהיר אחד בחודש אפריל, כאשר נתקלנו במאמר מרתיח של קרני אלדד על דהמש – כפר לא מוכר הקרוב מאוד לליבנו. את הטקסט של אלדד אפשר לסכם כניסיון השוואה עלוב בין מעמדן של התנחלויות ומאחזים בשטחים הפלסטינים הכבושים לבין מצבם של כפרים בלתי-מוכרים בתוך גבולות 48. מועד פרסום המאמר לא היה מקרי – מספר ימים לפני דיון בוועדת הגבולות של משרד הפנים בנוגע לעתידו של הכפר. אחרי שחלף הזעם הראשוני, ניגשנו לכתוב מאמר תגובה ופנינו לערפאת איסמעיל, יו"ר ועד הכפר, על מנת לוודא שכל הפרטים המשפטיים שבידינו מדויקים. ערפאת סיפר לנו שהמאמר של אלדד משחזר כמעט אחד לאחד את הטיעונים נגד הכרה בכפר, שעמותה בשם רגבים הציגה בוועדות התכנון השונות. כך נתקלנו בעמותת רגבים, ומאותו רגע נראה היה שהיא נמצאת בכל מקום, ממסדרונות בג"ץ ועד הכפר אל-זרנוג, מוועדות הכנסת ועד ועדות התכנון. נראה היה שהם צוברים כוח והישגים, אז חשבנו שראוי להכיר אותם קצת יותר לעומק.

מטרות ואסטרטגיה

אתר האינטרנט של העמותה הוא נקודת התחלה טובה. העמוד הראשי של האתר מציג את המטרה המרכזית של העמותה - לקבע סדר יום יהודי וציוני למדינת ישראל בהיבטי קרקע וסביבה, או במילים הפשוטות יותר של הסיסמה שלהם: לשמור על אדמות הלאום. לכאורה אין כאן חידוש גדול; התכנים מוכרים ממשנתו של גוש אמונים ומהיסודות הרעיוניים של התנועה הציונית. אולם להבנתנו רגבים מהווה חלק משלב חדש באבולוציה של הימין הדתי-לאומי. תנועת ההתנחלות ביקשה להרחיב את השליטה והבעלות היהודית על קרקעות במרחב שבין הנהר לים. היא עשתה זאת באמצעות יישוב יהודים על קרקעות, בהן השליטה לא היתה מובטחת, כלומר בשטחים הפלסטיניים הכבושים, ובתמיכתה המלאה של המדינה על כל רשויותיה.

רגבים נוקטת באסטרטגיה משלימה ומתמקדת בקידום "אכיפה". במקום לעודד התיישבות בתמיכת המדינה, העמותה מפעילה לחץ על רשויות המדינה על מנת לקדם את תהליך הנישול, הריסת הבתים ובלימת אופקי ההתפתחות של יושבי הארץ הפלסטינים. העמותה דוחה את האסטרטגיה של גאולת קרקעות באמצעות תרומות של אנשים פרטיים מעבר לים, ומבקשת "להשפיע על כלל מערכות השלטון במדינה, להביאם לפעול לאור עקרונות היסוד הציוניים ולממשם להלכה ולמעשה, לשמירה על אדמות העם היהודי ועל אוצרות הטבע והנוף של ארץ ישראל ולמניעת השתלטותם של גורמים זרים על משאבים אלו" (מתוך חזון תנועת רגבים).

בצלאל סמוטריץ', מנהל הפעילות של העמותה, מציג את רגבים כתמונת מראה של עמותות השמאל וארגוני זכויות האדם בישראל. הרציונל המנחה את פעולתם של אותם ארגונים הוא פעולה לשינוי מדיניות ולתיקון עוולות ספציפיות באמצעות שילוב אמצעים משפטיים, מחקר, עבודת לובי וקמפיינינג. רגבים אימצה את הפרקטיקות האלו ולפעמים אפילו חלק מהרטוריקה כדי לקדם מדיניות קרקעות גזענית וקיצונית יותר מזו הנהוגה כיום. בתמצית, המדיניות הזו מבוססת על העדפה מוחלטת נטולת סייגים בהקצאת קרקעות ליהודים.

פעילות

רגבים אינה עוסקת בהתיישבות אלא בדחיקה של האוכלוסייה הפלסטינית מאדמתה משני צידי הקו הירוק. העמותה פועלת בשטחי הגדה המערבית (שטח c), בנגב, בגליל ובערים המעורבות. בכל הזירות האלו רגבים פועלת על מנת להשיג מטרה אחת ברורה: אכיפה ברוטלית וסלקטיבית של חוקי התכנון והבנייה ועידוד המדינה להרוס בתים או מבני ציבור פלסטינים. צווי ההריסה שהוצאו לאחרונה לכל היישוב הפלסטיני סוסיא בדרום הר חברון, הם פרי עבודתה. במסגרת רשימה זו לא נתעמק בפעילות רגבים בשטחים הפלסטינים הכבושים, אלא במתרחש בתוך גבולות 1948.

הרס בסוסיא

סוסיא, פברואר 2011

בשנים האחרונות, מאז ההתנתקות ופירוק ההתנחלויות ברצועת עזה, צמחה מתוך שורות הימין הקיצוני מגמה של התנחלות בערים המעורבות במסגרת גרעינים תורניים - כך ביפו, בעכו וגם בלוד. במקביל נערכו בקצב גובר מפגני נוכחות לאומניים בישובים ערביים. הפעילות של רגבים היא ביטוי מובהק למגמה הזו. ישנה מידה בלתי מבוטלת של אכזריות בנסיון לעודד את המדינה להדק עוד יותר את טבעת החנק התכנוני על צווארם של היישובים הפלסטינים בתוך גבולות הקו הירוק. אזרחי ישראל הפלסטינים מחזיקים רק באחוזים בודדים מהאדמות שעמדו לרשותם ב-1948, במרבית מישוביהם לא קיימות תוכניות מתאר, וועדות התכנון המקומיות והאזוריות מאוכלסות ביהודים בלבד.

בנגב המצב אף חמור יותר, שם המדינה אינה מכירה בבעלותם של הבדואים על הקרקע ומקדמת תוכנית ענק ("תוכנית פראוור") שצפויה להוביל לעקירת 30,000 איש ומחיקת כפריהם ולהפיכת כל האזור שממערב לכביש 40 לאזור שאסור לבדואים להתגורר בו. מדינת ישראל השאירה את הציבור הזה בתוך ריק משפטי, שלא מאפשר לו להתקיים: על אדמתו שלו הוא אינו יכול לבנות, את אדמות קק"ל הוא אינו יכול לרכוש, ליישובים עם וועדות קבלה לא יתקבל ובמרבית הערים לא ישכירו או ימכרו לו דירות. כל שנותר, אם לא יבחר להגר מכאן, הוא לבנות באופן בלתי חוקי. המדינה אוהבת את הפלסטינים שלה עבריינים.

הפעילות של עמותת רגבים מתבססת קודם כל על עבודתם של רכזי שטח, המתעדים באופן שיטתי בנייה בישובים פלסטיניים. תיעוד זה משמש את העמותה בעבודת לובי מול ועדות תכנון, משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, מס הכנסה, המנהל האזרחי, ארגונים סביבתיים ועוד, במטרה להביא את כל הגופים האלה להפעיל סנקציות על האוכלוסייה הפלסטינית. בחלק מהמקרים העמותה עותרת לבית המשפט במטרה לאלץ את הגופים האלה לבצע צווי הריסה וליצר מדיניות תכנון ציונית ככל הניתן [לרשימת העתירות של רגבים]. במקביל, פועלת העמותה על מנת לקדם תוכניות טרנספר, למשל במאמציה להשפיע על נוסח דו"ח גולדברג ועל המלצות ועדת פראוור.

באפריל 2009, הגישה עמותת רגבים עתירה [pdf] נגד המועצה האזורית אבו בסמה שבנגב, מועצה שהוקמה בשנת 2003 במסגרת מהלך להכרה ב-10 כפרים לא-מוכרים המאוגדים תחתיה. מספר התושבים ביישובים המוכרים בשטח המועצה הוא כ-45,000, אך בפועל היא מספקת שירותים לכ-35,000 אזרחים נוספים, המתגוררים בכפרים בלתי-מוכרים. המועצה מדורגת במקום האחרון בדירוג החברתי-כלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מדו"ח מבקר המדינה מדצמבר 2011 עולה, כי המועצה אינה מספקת את השירותים הבסיסיים ביותר לתושבים שבתחומה, רבים מהכפרים אינם מחוברים למים, אין פינוי פסולת מסודר ולא קיימת תשתית איסוף שפכים וביוב, דרכי הגישה אינן סלולות ושירותי הרווחה של המועצה נמצאים בקריסה. שיעור האבטלה במועצה בשנת 2009 עמד על כ-70%.

דווקא שם ראתה עמותת רגבים צורך בהול כנראה להתערבות "למען תושבי המועצה". בעתירה מבקשת העמותה להרוס 8 מבנים, אותם היא מתארת כ"טירות" ואת בעליהם כ"ברוני נדלן". ברגבים, אם כן, לא בוחלים בשום אמצעי בדרך ל"שמירה על אדמות הלאום". עמותת רגבים מתפקדת כאן כחבורת מעודדות סאדיסטיות, שמאיצות במדינה להלום בכל הכוח באוכלוסייה המדוכאת ביותר.

הפנים הדיפלומטיות של הימין המשיחי־אידאולוגי

אם נרצה למקם את רגבים על מפת הימין האידיאולוגי והמשיחי, נראה שהעמותה מהווה את הפנים היפות או לפחות הדיפלומטיות-ממסדיות של זרם, שהתפתח בציבור המתנחלים לאחר ההתנתקות. כשלון ההתנגדות לתוכנית ההתנתקות ולפינוי ההתנחלויות מרצועת עזה הביא להקמת תנועה נוספת – תנועת קוממיות, שחרתה על דגלה "הנחלת זקיפות הקומה היהודית כתפיסה לאומית מרכזית במדינת ישראל, חיזוק ההתיישבות ומניעת כוונת גירוש יהודים". לפי "חזון התנועה", ערכים מרכזיים לאורם פועלת התנועה הם עליונות התורה וראיית ישראל כראשית הגאולה.

בין רבני התנועה נמצא הרב דב ליאור, רב קרית ארבע ואחד הרבנים שהביעו תמיכה פומבית בספר "תורת המלך", והרב חיים ירוחם סמוטריץ', רב בית יתיר (התנחלות בדרום הר חברון). האחרון הוא אביו של בצלאל סמוטריץ', מראשי רגבים, מנהל הפעילות של העמותה וחבר פעיל בתנועת קוממיות.

רגבים אמנם אימצה את אפיק הפעולה המשפטי בעקבות עמותות השמאל וארגוני זכויות האדם, אך לא את האידיאולוגיה הליברלית שעליה מושתת האקטיביזם המשפטי. בחינה מקרוב של האידיאולוגיה של ראשי העמותה ושל מערך הקשרים שלהם לארגוני ימין אחרים מגלה, שהבחירה באפיק המשפטי היא בחירה טקטית-אינסטרומנטלית. במאמר שפרסם סמוטריץ' ב"גילוי דעת, עלון השבת הנפוץ ביותר בציבור הדתי לאומי" בעקבות פסק דין בג"ץ בעניין מגרון, מתקומם סמוטריץ' כנגד מה שהוא מגדיר כ"שלטון בג"ץ", כופר בסמכות בית המשפט לדון בסוגיות הנוגעות לעתידו של מפעל ההתנחלות ומסמן את הכנסת כזירה הבלעדית לדיון בסוגיות אלו.

במאמר שפירסם הרב יהודה אליהו, מנכ"ל העמותה בביטאון תנועת קוממיות, הוא משרטט קווים לדמותה של המדינה היהודית האידיאלית, ערכים ליברליים נעדרים מחזון זה כליל. במאמרו מציג אליהו את קק"ל כגוף אשר חטא למטרה אשר לשמה נוסד – גאולת אדמות לטובת העם היהודי, ומאשים שהסתאבותו של הארגון נובעת מכניעתו לרוח פוסט-ציונית הנושבת במסדרונות בג"ץ. הוא מתקומם על פסיקת בג"ץ המחייבת את מנהל מקרקעי ישראל לנהוג באדמות קק"ל על פי עקרונות השוויון ולהקצותן גם לערבים. לדבריו "סביר שבמדינה היהודית האידיאלית יתוקן עיוות זה גם ביחס למנהל מקרקעי ישראל ואת ערכי השקר של בג"צ יחליפו ההכרה בסגולת ישראל ובזיקתם אל הארץ. עד אז יהיה עלינו הפריד את קק"ל ממנהל המקרקעין, להשיב את ניהול אדמות קק"ל לידיה שלה, כך שניתן יהיה להקצותן ליהודים בלבד."

בריאיון הסביר סמוטריץ': "אני רואה במדינת ישראל את ראשית צמיחת גאולתנו וכנדבך חשוב בדרך לגאולה השלמה, אך בניגוד להרבה ממלכתיים, אני לא מרגיש עבד למערכת ולא גלגל חמישי בעגלת השלטון. לטעמי יש לנו את כל הלגיטימציה לריב עם העגלון הנוכחי ולקחת את המושכות לידיים, בכלים העומדים לרשותי". הוא דיווח גם על אהדה רבה לפעולת עמותת רגבים בתוך מנגנון המדינה - "בדרגי השטח ובהרבה מאוד מחלקות במשרד הפנים, במנהל מקרקעי ישראל, במשרד המשפטים ועוד, מזהים ברגבים גורם חיובי שבא לעזור להם, ולחשק אותם מול הלחץ שהם סופגים משמאל. רובם אנשים טובים, ציוניים ואידאליסטים".

בהשוואה לתנועות ימין חדשות אחרות וקרובות אידיאולוגית כמו "אם תרצו", שמרה רגבים עד עתה על אלמוניות יחסית בקרב פעילות ופעילי שמאל, למעט בין עורכי הדין הנתקלים בנציגיה במסדרונות בתי המשפט. גם רגבים וגם "אם תרצו" מציגות את ערכי הימין האידיאולוגי בעטיפה קלה לעיכול למיינסטרים הישראלי. אך בעוד "אם תרצו" הוא ארגון הסברתי בעיקר, מדרבנת "רגבים" את המדינה ולא את הציבור לממש בפועל את החזון הניאו-ציוני שלה. ההצלחות של רגבים מציבות אתגר לא פשוט לשמאל, שעד כה נפל על כתפיהם של מספר עורכי דין מסורים. אולם המענה לפעילותם לא יימצא בהצלחות נקודתיות בבית המשפט, חשובות ככל שיהיו, אלא בזירה הציבורית ובמאבק פוליטי.


רונה מורן | מרים ויילר